📷
"החודש הסתיים בצער רב עבור הציבור, בשל עוצמת המגפה כמעט בכל נקודה בממלכה. בכל יום מתקבלות חדשות עצובות יותר ויותר על התעצמותה. בסיטי של לונדון נספרו השבוע 7,496 מתים, מתוכם 6,102 מהמגפה, אבל החשש הוא שהמספר האמיתי קרוב יותר ל־10,000".
קטע זה לקוח מתוך רשימותיו של סמואל פיפס, חבר פרלמנט ואיש החברה הגבוהה בלונדון של המאה ה־17 שמוכר כיום בזכות רשימותיו ויומניו רבי הרושם. לא בכדי מילותיו מהדהדות בעוצמה בימים אלה: בזמן שווירוס הקורונה שוטף את העולם, ההיסטוריה מזכירה לנו תקופות אפלות אחרות של מגפות שזרעו הרס ברחבי הגלובוס. התיעוד של אותם אסונות הוא חלקי, מקוטע. אבל מחקרה של ההיסטוריונית הישראלית ד"ר דפנה אורן־מגידור, שמסתמך על חומרים שאספה בבריטניה, חושף קווים מקבילים מדהימים בין חיינו כיום להתמודדות עם המגפה אז, לפני 355 שנה.
ד"ר אורן־מגידור (38), היסטוריונית של בריטניה בעת החדשה המוקדמת וחוקרת אורחת בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, מצאה אוצר בלום בספרייה הבריטית בלונדון: אינספור חלופות מכתבים בין בני משפחות שונות ורישומים ביומנים המתעדים את חיי היום־יום והשגרה המצמררת בימי מגפת הדבר הגדולה בלונדון ב־1665־1666. למעשה, זו לא הייתה המטרה העיקרית שלה במחקר, אך ההתפרצות הנוכחית הובילה אותו באופן אורגני לשם.
"במהלך לימודיי התחלתי להתעניין בסוגיות הקשורות לחיי היום־יום לאורך ההיסטוריה, בעיקר של נשים", מסבירה ד"ר אורן־מגידור. "בעת החדשה המוקדמת הרבה יותר קל לחקור אותן בגלל שמתחילה לצוץ הרבה יותר כתיבה אישית נשית. הגעתי למכתבים כאשר התחלתי לחקור את נושא מערכות היחסים המשפחתיות בין אחיות בימים ההם. זה נושא שכמעט לא עסקו בו במחקר, על הדרך שבה הן שומרות על קשר כשהן מתחתנות ועוזבות את הבית, ואיך הן גם הופכות להיות נקודת החיבור בין המשפחה שאליה נולדו וזו שאליה התחתנו.
"לשם כך, ביליתי זמן רב בספרייה וקיבצתי אלפי מכתבים ששוגרו בין בני משפחות מאותה תקופה. כבר במהלך הקריאה הראשונית שמתי לב שנושא המגפה שב ועלה בהם, וסימנתי לי אותו, אבל כעניין טכני בלבד - למשל, האדם הספציפי הזה שוהה במקום הזה בגלל המגפה. עד שהגיע וירוס הקורונה לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת, אבל עם ההתפרצות של הנגיף הבנתי שנחשפים כאן חיים והתמודדות של אנשים בזמן מגפה. פתאום הרגשתי חיבור לאנשים האלה ולמה שהם עברו, וגם סוג של אופטימיות - בגלל שאיכשהו החיים שלהם נמשכו אפילו בתוך התקופה האיומה הזאת".
זו הייתה אחת המגפות האכזריות בתולדות האנושות. שורשיה ב"מגפה השחורה" שהכתה באירופה ב־1348, ובתוך ארבע שנים הרגה כ־50־40 אחוז מאוכלוסיית היבשת. אבל גם כשהתפרצות זו נמוגה, בקטריית הדבר Y. Pestis לא נעלמה מאירופה, ועד לאמצע המאה ה־19 היו התפרצויות חוזרות ונשנות שלה במקומות אלו ואחרים ביבשת - כולל בתקופה הרלוונטית בבריטניה. גם אז היא כונתה "המוות השחור". אורן־מגידור: "זה כל הזמן היה באוויר בתור משהו פוטנציאלי שאמור לחזור לחיים של האזרחים, והם נתקלו בו בכל מספר שנים".
באנגליה, כאמור, ההתפרצות הגדולה האחרונה התרחשה ב־1666־1665. לונדון עמדה במרכז ההתפרצות, ובתוך 18 חודשים מתו בה כ־100 אלף איש, רבע מאוכלוסיית העיר הצפופה. 100 אלף נוספים מתו באזורים שמחוץ ללונדון. מפתיע לראות את מהלך העניינים שמזכיר את ימינו: אותה מגפה שהגיעה לאנגליה התפרצה בהולנד ב־1663, ובלונדון הכריזו בתחילה הרשויות על 30 ימי בידוד לכל ספינה שרצתה להיכנס לנמל העיר. לאחר מכן, כאשר החלו לצוץ בבירת אנגליה המקרים הראשונים, החולים הצטוו להסתגר בבתיהם. לאחר מכן נסגרו התיאטראות ובתי המרזח, וכל מי שיכול היה להרשות לעצמו, בעיקר העשירים, עזב את העיר וברח אל הכפר (כולל המלך צ'ארלס השני). העיר התרוקנה מחלק גדול מיושביה, המסחר נעצר לחלוטין והרחובות היו נטושים.
ומה עם הרופאים? "הם ניסו לסייע כמיטב יכולתם. האם זה היה יעיל? כנראה שלא", אומרת אורן־מגידור. "הרפואה אז עדיין הייתה מבוססת על הרפואה היוונית העתיקה, ולא הייתה הבנה בנוגע לחיידקים. הם לא ידעו מה גורם למגפה. מהחומרים עולה כי בהתחלה הם סגרו את החולים בבתים, עד שכולם בבית מתו. אחר כך ניסו להביא אותם ל'בתי מגפה', שם ניסו לטפל בהם בנפרד. זה מעניין, כי יש פה תפיסה שקיים צורך בבידוד ובהרחקת החולים מהבריאים. אבל בעיקרון, לא היה להם מושג מה הם עושים. בשיא המגפה גם הרוב נמלטו, ויצרו פתח ל'רופאי מגפה', אנשים שהיו ברובם נטולי הכשרה רפואית, וניסו להרוויח מהמצב.
"המצב היה גרוע עד כדי כך שמהר מאוד לא נותרו מקומות לקבור בהם את קורבנות המגפה, וכך נאלצו לטמון אותם בקברי אחים. יש את הקטע המפורסם של 'מונטי פייתון' עם העגלה שאוספת גופות והאיש שצועק 'תוציאו את המתים'. זה נולד במגפה. הדבר החדש והמשמעותי שהמגפה הגדולה הביאה איתה הוא הסטטיסטיקה: העיסוק המדעי במספרי המתים גבר, המחקר הדמוגרפי התעצם. נוצר תפקיד של 'מחפשות', ברובן נשים זקנות ועריריות שחיפשו בעיר מתים והיו צריכות לדווח על סיבת המוות, לפי הערכתן. בכל שבוע פורסמו 'דו"חות מוות', מה שמזכיר מאוד את הגרפים שאנחנו רואים כיום ומנתחים את התפשטות הקורונה, וחילקו את מספר המתים לפי השכונות השונות בלונדון. אנשים היו יכולים לבחוו את הדו"חות שהיו תלויים ברחבי העיר ולפיהם לתכנן את הנסיעות. למשל לבטל ביקור באזור מסוים שבו חל זינוק במספר המתים ונראה מסוכן".
''תוציאו את המתים'' של מונטי פייתון
ביולי 1665 כתבה אישה בשם אליזבת גוף לאחותה, בניסיון להסביר למה לא תוכל לבוא לבקרה: "אם המחלה הזו, שבשבוע שעבר גבתה את חייהם של 725 אנשים, תפגע במשפחתי בעוד אני רחוקה, זו תהיה מכה אנושה עבורי". דברים אלו תואמים לממצאים רבים שנאספו במחקר: "המכתבים שנכתבו בתקופת המגפה מלאים בסיפורים על חששות, פחדים, מעבר ממקום למקום, מוות פתאומי ושיברון לב", אומרת אורן־מגידור. "איתרתי עשרות מכתבים כאלו מתקופת המגפה. מתוארים בהם החשש המתמיד מהתפרצות, את האופן שבו המחלה מפרידה בין קרובי משפחה, משנה תוכניות ומגבילה אנשים לבתיהם. וברקע תמיד נמצא הפחד מהמוות שאורב קרוב לפני השטח. כמובן שהקורונה אינה מסוכנת כמו המגפה השחורה, והיום יש לנו אמצעים רפואיים שלא היו קיימים אז. אבל הבידוד, ההפרדה, הריחוק החברתי והתחושה שמשהו חדר לסדר היום ומערער את שגרת החיים, כל אלה מהדהדים היום היטב, גם ממרחק של מאות שנים".
אותה אליזבת גוף כתבה לאחותה רבות, והביעה חשש מכך שלא תראה אותה עוד: "אתחנן בפני האל שלמרות שאנחנו רחוקות זו מזו במגורינו עלי האדמה, ניפגש שוב בגן העדן". גוף הייתה משוכנעת שאחותה נפלה קורבן למגפה, אך לאחר שאחיהן בישר לה כי שרדה באוקטובר 1665, היא כתבה לו: "מכתבך הגיע ומצא את כולנו בארץ החיים והבריאים... למרות שאלפים על פני אלפים נפלו מכל עבר".
תכתובות נוספות שנמצאו שייכות לג'ון אוולין, מדען ומתמטיקאי ידוע בן התקופה. במכתב ששלח מלונדון למכרה שלו, ליידי קרטרט, הוא אפילו מלגלג מעט על הזהירות המוגזמת: "אני מעז להבטיח לך שאין סכנה בנייר הזה, שכן הוא אוורר לפחות במשך 60 מייל לפני שהגיע לביתך, ואם תצווי שיתלו את המכתב בצד הרחוק של הגלריה הארוכה, ותעמדי את בצד השני עם צמח הפיגם באפך וטלסקופ בעינייך, תוכלי לקרוא אותו בבטחה מבלי להתקרב אליו בכלל". עם זאת, אוולין מוסיף: "צחוק בצד, יקירתי, בנך המסכן עדיין כאן, הוכחה לחמלתו וטוב ליבו המופלאים של האל בתוך האובדן היומיומי של שכנים ומכרים".
אחיו של ג'ון, ג'ורג', התכתב בקביעות עם בתו מארי, ובין השאר סיפר לה כי באזור דטפורד מתים 20 אנשים בשבוע, וביקש ממנה לומר לאחיה כאשר תפגוש אותו שימהר לצאת מהעיר אם יוכל. "אני שמח מאוד שאת ממשיכה להיות בריאה. האל בחמלתו ישמור אותך מכל סכנה של המגפה", כתב לה ב־11 במאי 1666.
"כשאני עובדת על סט תכתובות אחד במשך זמן רב, כמו עם משפחת אוולין, אני מתחילה לחשוב עליהם כמו על סוג של חברים", אומרת אורן־מגידור. "יש כאלה שאני אוהבת וכאלו שלא, ולמשל, אני יכולה לזהות אם מישהו חולה או עייף כי כתב היד שלו משתנה.
את מטיילת איתם במכתבים בדמיונך?
"לאו דווקא ויזואלית, בעיקר כי עבור רובם אין לי תמונות. אבל כשאני נמצאת בלונדון, אני יכולה לפעמים לזהות בדיוק את המאה ה־17 שם. למשל, פעם ישבתי בספרייה הבריטית יום שלם וקראתי את היומנים של פיפס, והוא מתאר שם איך הוא חוצה את התמזה בסירה. באותו אחר הצהריים פגשתי חברה באזור סנט פול, אזור שכולו מהמאה ה־17, וממש יכולתי לדמיין את עצמי בצעדיו של פיפס".
למרות שמרכז המגפה היה בלונדון, היא השפיעה על חייהם של אנשים ברחבי אנגליה כולה. האוניברסיטאות באוקספורד וקיימברידג' נסגרו בקיץ 1665, ותלמידיהן נשלחו הביתה. הדבר הוביל בעקיפין, כך טוענים חוקרים שונים, לפריצת דרך ששינתה את פני המדע. אחד מאותם תלמידים היה אייזק ניוטון בן ה־23, שנאלץ לחזור מקיימברידג' לחווה שבה גדל, ואז קיבל פרץ של השראה.
אורן־מגידור: "הוא ישב שנתיים בחווה, ואלו היו 'שנות הפלא' שלו. שם הוא הגה את הבסיס לתורות האופטיקה, המתמטיקה והכבידה שלו. סיפור התפוח שכביכול נפל על ראשו כשישב תחת עץ - למרות שהדבר לא קרה במציאות - מיוחס לתקופה ההיא בחווה המשפחתית. היום מסתובב באינטרנט מם שלו, שבו מפורטים כל הדברים שהמציא במהלך המגפה, יחד עם הכיתוב: 'ומה אתם עשיתם בזמן הקורונה?' אבל צריך קצת פרספקטיבה. היה לו הרבה זמן אז: אמו האלמנה טיפלה בעניינים השוטפים, היו לו משרתים ולא היו לו ילדים. אל תרגישו רע אם לא תצליחו לפתח משהו כמו תורת הכבידה בזמן הקרוב".
באופן אירוני, התפרצות הקורונה מנעה את פרסום חלק מהמכתבים שמצאה ד"ר אורן־מגידור בכתבה זו. "כדי לפרסם מכתבים השמורים באוספים פרטיים צריך לקבל אישור מפורש, למשל מהמשפחה שתרמה את האוסף לארכיון", היא מסבירה. "פניתי לספרייה כדי לקבל את האישור, רק כדי לגלות מספר ימים לאחר מכן שכל הארכיונים באנגליה נסגרו בגלל הקורונה".
איך מסתיים הסיפור של המגפה הגדולה, אז במאה ה־17?
"עד היום היסטוריונים עוסקים בכך ולא מצאו תשובה ברורה. אחרי ההתפרצות הזאת, שבלטה מעל כולן בגלל שהייתה גדולה מקודמותיה, היא פשוט נעלמה מכל אירופה. זה לא שהמחלה התפוגגה במכה אחת: הווירוס עצמו קיים עד היום וצץ פה ושם במקומות שונים בעולם, אך לא בצורה של מגפה. האנגלים נוהגים לטעון שהאחראית להדברת המגפה היא השריפה הגדולה של לונדון שפרצה בספטמבר 1666, אבל באותה תקופה המחלה כבר נדדה לפרברים. ישנם חוקרים שמעריכים כי המגפה נעלמה בגלל שיפור תנאי התברואה, או פיתוח עמידות בקרב העכברושים שהפיצו את המחלה, אבל אין מענה ודאי.
"הדבר המעניין, ואולי גם קרן האור מבחינתנו כיום, הוא שתוך כמה חודשים מסיום המגפה בסתיו 1666 איש כבר אינו מזכיר אותה במכתבים. 18 חודשים בהן השפיעה על הכל, ואז זה נגמר. החיים ממשיכים".
