עד לרגע שבו נודע שהמושבעים החליטו להרשיע את הארווי וויינשטיין בעבירות של אונס ותקיפה מינית, רוז מק'גוון הייתה בטוחה שהוא יצליח לצאת גם מזה. "כשהוא הורשע הייתי בהלם", מספרת השחקנית, האמנית והאקטיביסטית, שהייתה מהראשונות לחשוף את מעשיו המזעזעים של מפיק הקולנוע הכל־יכול והפכה לאחת הדמויות הבולטות של מהפכת מי־טו.
"הייתי בהלם כי התביעה בחרה את התיקים הכי חלשים. אני חושבת שהם עשו לו טובה, התובע המחוזי היה חבר שלו. הארווי תרם לו, עורכי הדין שלו תרמו לו. התיקים האלה, שבהם יש לך מערכת יחסים מתמשכת עם האנס שלך, הם הכי קשים להוכחה. אחרי שהוא הורשע, הארווי אמר, 'איך זה יכול לקרות באמריקה?' ואני אמרתי לעצמי, זאת הפעם היחידה שאנחנו מסכימים על משהו. תודה לאל ולמושבעים ולנשים האמיצות האלה, שהעידו ושעברו את כל הגועל הזה.
"הייתי ממש במתח עד גזר הדין", היא ממשיכה לתאר את ההמתנה לפסיקה ששלחה את וויינשטיין ל־23 שנות מאסר. "הייתי בטוחה שמשהו יקרה כי הוא כמו הידרה, מפלצת עם מלא ראשים וזרועות. אתה חותך ראש אחד ומיד קופץ אחר. הוא היה עם הרגל שלו על הצוואר שלי כל כך הרבה זמן, אתה מבין? זה מטלטל ולא ייאמן".
מה חשבת על האופן שבו הוא הציג את המצב הפיזי שלו? כאילו הוא נכה.
"שחקן גרוע. הוא עבד עם כמה מהשחקנים הטובים בעולם. היית חושב שהוא יקבל עצות טובות יותר".
והוא גם חטף קורונה.
"כן, היה לו קורונה לכאורה, אבל הוא לא מת. האיש הזה בלתי ניתן להריגה. הוא ג'וק. ג'יזס. תמיד רציתי שהוא לא יהיה על הפלנטה. לא משנה איך, זה חייב לקרות, פשוט הפלנטה לא צריכה את הסרטן הזה. זאת אנרגיה סרטנית, רעילה, רשעית. והאדם הרשע הזה, עם כל הרשעים סביבו, עשו הרבה דברים מרושעים".
והיא יודעת. כמה שהיא יודעת.
בשנת 1997 מק'גוון הייתה בשיאו של תהליך הפריצה שלה בהוליווד. בגיל 23, אחרי הופעה בלהיט האימה 'צעקה', היא סומנה כאחת השחקניות הבולטות של הדור החדש אז: מוכשרת, יפה ובעלת סיפור אישי יוצא דופן, שכולל הורים שניהלו את השלוחה האיטלקית של כת 'ילדי האלוהים', שדגלה בפנאטיות נוצרית ואובססיביות מינית. "רק כשהם התחילו להטיף לסקס בין מבוגרים וילדים, זה כבר היה יותר מדי בשביל אבא שלי. אז ברחנו", היא אומרת. את אביה היא מתארת כצייר מוכשר וגם כאמן בשטיפת מוחות: "הבעיה שלו הייתה שהוא צריך שיעריצו אותו".
מק'גוון דיגמנה ושיחקה מגיל צעיר וטיפסה בדרגות התהילה. ב־1997 פקדה את פסטיבל סאנדנס היוקרתי, לצורך הקרנת הסרט Going All The Way, שבו כיכבה לצד בן אפלק. בין הצופים בפרמיירה היה וויינשטיין. למחרת הגיע הזימון לפגישה בחדר המלון שלו.
"זה היה בעשר בבוקר כשזה קרה לי", היא משחזרת את היום שבו וויינשטיין כפה עליה אקט מיני. "זאת הייתה פגישה של ארוחת בוקר והייתי באמצע הסרט השני עבור החברה שלו. זה היה כדי לדבר על העתיד שלי בחברה. לא ניסיתי לקבל עבודה. כבר הייתה לי. והייתי צריכה ללכת ולסיים את הסרט, שבו אני משחקת נערה בת 16 שנאנסת".
בספרה המטלטל והחשוב, 'אמיצה', מק'גוון תיארה במילים חדות ופוצעות את קורות אותו היום: "הרגשתי כל כך מלוכלכת. חוּללתי כל כך והייתי עצובה עד לשד עצמותיי. כל הזמן חשבתי איך הוא ישב מאחוריי באולם בלילה לפני שזה קרה". בהמשך כתבה ש"אונס עבורי הוא כל חילול של הגוף שלי. אם אתה נכנס לגופי דרך הלשון, האצבעות, הפין, חפץ, בלי הסכמה, בשבילי זה אונס ואני לא צריכה שום חוק כדי לדעת את האמת".
המומה וכואבת, מק'גוון יצאה מהחדר והמשיכה לאירוע תקשורתי לצד אפלק. "פתאום יש 20 צלמים שמצלמים אותנו", היא נזכרת. "היו לי דמעות בעיניים, רעדתי ופשוט אמרתי, 'באתי מהארווי'. ואז הוא אמר, 'לעזאזל, אמרתי לו להפסיק לעשות את זה'. אני זוכרת מה הוא אמר כל כך בבירור, בגלל שמישהו אחר באותו יום אמר את אותו דבר. המשכתי לשמוע דברים כמעט זהים. אף פעם לא אמרתי לבן, 'הארווי אנס אותי'. פשוט נראיתי מוכת הלם, כי זה מה שהייתי".
וויינשטיין הכחיש את הטענות ואף שיחרר לתקשורת מייל, שבו אפלק סותר לכאורה את מק'גוון. "זה היה כל כך ברור שהמייל הזה נכתב על ידי עורך דין", היא מגחכת, "יש שם מילים שבן בחיים לא היה משתמש בהן, משהו בסגנון Infer (לרמוז - ע"ש). אני לא חושבת שבן אפלק אמר את המילה Infer פעם אחת בחייו, בוא נהיה מציאותיים. אחר כך סיפרתי את זה למנהל בכיר בחברת הניהול שלי, אדם מאוד חזק בזמנו. והוא אמר גם, 'לעזאזל, בדיוק הרגתי תחקיר עליו, הוא לא יכול לעשות את זה כי הוא חייב לי'. אז כולם ידעו".
ידעו ואיפשרו, גברים ונשים. "אני יכולה לנקוב בשמות של כל כך הרבה נשים שהיו עמוק בזה. גברים עשו לי דברים רעים, אבל נשים באמת הפילו אותי. מספר שתיים שלו בחברה, אישה איומה. הפרקליטה שלו, ליסה בלום, שעשתה דברים איומים. כולן תמכו במבנה הזה, שכלל סוכנים, מנהלים, פרקליטים. שלחו בחורה אחרי בחורה להארווי. וכשהן היו חוזרות מבועתות ואמרו 'נאנסתי', היו משתיקים את זה ודואגים ללהק שחקנית גדולה יותר לאחד הסרטים שלו בתמורה. סחר בבני־אדם".
אבל מק'גוון לא ויתרה. באותה שנה היא הגיעה להסדר שבו קיבלה 100 אלף דולר. בדיעבד התברר שזה לא היה הסכם שתיקה, אולם הוא נחשף רק 20 שנה מאוחר יותר, בתחקיר של 'הניו יורק טיימס' שגולל את שיטת וויינשטיין. בתווך, מק'גוון איבדה כמעט הכל: עם הקשרים האין־סופיים וההערצה כלפי המפיק של להיטים מוערכים, וויינשטיין הכניס את מק'גוון לרשימה השחורה.
למעשה, השחקנית הוגלתה מהוליווד. כשהגיעה לסדרה האהובה והכיפית 'מכושפות', שבה כיכבו גם אליסה מילאנו ושאנון דוהרטי, זה היה כמעט מחוסר ברירה. "אז, הטלוויזיה והקולנוע לא היו מעורבבים, כך שהוא לא יכול היה לחסום אותי שם. הם לא ידעו כלום. אבל מהשחקנית הכי לוהטת בעיר הפכתי לאחת שמקבלת אפס שיחות בגלל שהשמועה התפשטה כמו אש ביער. הייתי הולכת לארוחת ערב ומישהו היה יושב לי ועושה לי כזה, 'ראית את הארווי וויינשטיין לאחרונה?' ואז מחייך כדי לקבל תגובה. ואני הייתי כזה, 'אתה מדבר על האנס שלי'".
וואו.
"תמיד הייתי מאוד פתוחה בגלל שידעתי שזאת לא אשמתי. זה כאילו שמישהו גנב את הארנק המאוד יקר־ערך שלי מתוך הגוף שלי. אם מישהו גנב ארנק, אף אחד לא שואל, 'מה הארנק לבש? מה הארנק עשה?' הדבר היחיד ששיגע אותי היה שבאותו בוקר של האונס אמרתי בקול רם, 'אני חושבת שהחיים שלי סוף־סוף נהיים קלים יותר'".
באותה תקופה, מק'גוון החלה לנהל מערכת יחסים עם מרלין מנסון, הרוק־סטאר הפרובוקטיבי. "התחלנו לצאת שלושה חודשים בערך אחרי התקיפה שלי. ולא אמרתי לו כלום בהתחלה, אבל הוא שאל חברה שלי, 'למה היא מתעוררת בלילות בצרחות? הסיוטים האלה, מה קורה איתה?' אז הייתי חייבת להתוודות. הוא עדיין היה די רשע גם אחרי זה. הוא היה נוראי אליי בתקשורת רק בגלל שנפרדתי ממנו. אבל אנחנו בסדר היום. אפשר לזכור גם את הזמנים הטובים. בשלוש וחצי השנים שהיינו יחד, זה הזמן היחיד שלהיות מפורסמת היה כיף".
מחצר הבית שבו היא שוהה בימים אלה במקסיקו, לשם נסעה כדי להימלט מהקורונה, מק'גוון מגוללת באומץ את המסע הלא־ייאמן שעברה, שבו האמנות הייתה התרפיה היחידה שעבדה. למשל, האלבום החדש שהוציאה בשבוע שעבר בהפתעה מוחלטת, בהתראה של כמה ימים בלבד. קוראים לו Planet 9, שמונה שירים בהפקה אלקטרונית מסוגננת (בין המפיקים נמצא דייב סיטק המוערך, מההרכב 'טי־וי און דה רדיו'), שבהם הקול שלה הוא פחות שירה קלאסית ויותר הנחיה של מדיטציה. "בלוס־אנג'לס הייתה לי פורשה שהייתי דוהרת איתה בלילות. 120־130 מייל לשעה. תהיתי איזו מוזיקה תגרום לי להרגיש כמו בנהיגה הזאת, כמה סנטימטרים מעל פני האדמה".
היא גם ממליצה להאזין לראשונה לכל האלבום בעיניים עצומות. בצדק. "השמעתי את האלבום לשלושה ילדים בני עשר. כל אחד מהם תיאר איך הוא גרם לו להרגיש במילה אחת: 'בבית', 'בטוח', 'חופשי'. בא לי להשתמש בזה במקום ציטוטים מביקורות".
מק'גוון קראה לאלבום על שם הכוכב שהמציאה לעצמה בשנות הנעורים המסובכות, אחרי הבריחה מהכת והסכסוכים עם הוריה שהתגרשו ובית הספר הקשוח שביאס אותה. "וחשבתי, אני לא אוהבת את המקום הזה. אני לא אוהבת את האנשים. אני לא אוהבת את הכוכב הזה עכשיו. מה אם אני אצור אחד משלי? וכל יום בבית הספר הייתי בוהה בתקרה כאילו היא הייתה החלל שבו אני בטוחה. ואז ב־2014 באמת גילו משהו שנראה כמו כוכב לכת חדש. ואיך הם קראו לו? פלאנט 9".
כתבת שהאלבום היה חלק מההחלמה שלך.
"עבדתי עליו בזמן שעבדתי על הספר שבו השוויתי בין הכת שברחתי ממנה לכת שהיא הוליווד. מבחינתי, יצירה היא הטיפול היחיד שעובד. הלכתי לפסיכולוג והוא ביקש, 'ספרי לי הכל'. ואני אומרת, זה בלתי אפשרי. זה כל כך גדול. מגיל אפס. לכולם יש מאבקים, לכולם יש קשיים. לי פשוט היו מצבים קיצוניים, בקצה של הקיצוניות". בשלב אחר בראיון היא גם מפרטת סיבה טכנית ומטרידה הרבה יותר: "אני לא יכולה ללכת לטיפול במקרה שאנשים, מסיבה מסוימת, ירצו לזמן בצו את הרישומים הרפואיים שלי".
נשמע מוזר? ובכן, מק'גוון כבר חוותה דבר אחד או 200 בתחום הפרת האמון. כשפשטה השמועה שהיא עובדת על ספר שיחשוף את פרצופו האמיתי של וויינשטיין, הרבה לפני פרסום התחקירים של 'הניו יורק טיימס' ו'הניו יורקר', הופיעה פתאום בחייה אישה בעלת מבטא לא מזוהה בשם דיאנה פיליפ. היא הגיעה אליה דרך הסוכנת הספרותית של מק'גוון, כנציגה של פירמה לניהול כספים שמעוניינת לקדם נשים. פיליפ הקסימה את מק'גוון, שלאט־לאט הסירה את שכבות ההגנה העבות שלה. בשלב מסוים אף אמרה לה, שהיא לא מסוגלת לבטוח באף אחד אחר בעולם.
אלא שהתברר שפיליפ היא סטלה פן־פצ'נץ', סוכנת של 'בלאק קיוב', חברת הריגול הישראלית הידועה ולא בהכרח לטובה. כפי שחשף העיתונאי רונאן פארו, וויינשטיין קיבל המלצה מאהוד ברק ושכר את שירותיה של החברה במטרה לדעת מה מק'גוון עומדת לכתוב ולתכנן כיצד לנטרל את האיום."מכל הדברים שעברתי, זה אולי הדבר שהכי הדהים אותי", אומרת מק'גוון. "היה פרס של מיליון דולר למי שמצליח לגנוב את הספר שלי. היא הצליחה לגנוב 125 עמודים. אגב, עד היום אני לא יודעת איך היא עשתה את זה. אני לא הקראתי לה. אולי דרך הסוכנת הספרותית".
לא חשדת בה בשום שלב?
"לא! הייתי כה מבועתת וברמות קיצוניות של סטרס, בגלל העבודה על הספר ועל האלבום. היא הייתה אחד האנשים הבודדים בעולם שהיו נחמדים אליי. אתה חייב להבין: אם הלכתי לאירוע בהוליווד, השחקניות האחרות הפנו לי את הגב. לא רצו לשבת לידי. היה בי משהו שהן לא רצו להידבק בו. גיגלתי את השם של הפירמה, נראה לגיטימי. היא הייתה שחקנית טובה. לקחתי אותה לטיילת, אכלנו גלידה, עשינו חיים. זה כל כך אבסורדי שאתה חייב לצחוק. לא פלא שהמצאתי כוכב משלי".
איך הרגשת כשהתברר מי היא באמת?
"כל כך נגעלתי. המחשבה שהאנס שלי היה בתוך הספר שלי ובראש שלי לפני כל אחד אחר ולפני שהייתי מוכנה להוציא את הספר לעולם. הוא ראה את הילדוּת שלי, את המחשבות שלי, את הכל שלי. אפילו אין מילה לכמה שזה היה פוגעני. כמו לחיות באזור הדמדומים".
את מדמיינת איך זה יהיה להתעמת איתה?
"לא, בגלל שהיא כל כך דוחה. אבל בסוף היא נשכרה לעשות עבודה".
היא יכלה להגיד לזה לא.
"היא אמרה בראיונות אחרי, שהיא לא ידעה שהוא (וויינשטיין) מפלצת. עשתה פוזות של קורבן. ישבת וקראת את הספר שלי והקשבת לסיפור שלי. אני חושבת שכן ידעת. פשוט לא היה אכפת לך. לפחות עשו לה אאוטינג, כך שאני לא חושבת שהיא יכולה לעשות את העבודה יותר".
בסוף הספר ראה אור, וויינשטיין נחשף ואיתו גם הסוכנת שניסתה להפיל אותה. מק'גוון לא הורידה רגל מהגז והמשיכה לתביעה נגד וויינשטיין ו'בלאק קיוב'. "זה יכול לקחת שלוש עד חמש שנים. אבל הם עשו לי דברים איומים. הביאו אותי לסף של התמוטטות עצבים. בשלב מסוים ברחתי לדיור מוגן בפלורידה".
איך חוזרים לבטוח בבני־אדם אחרי דבר כזה?
"ובכן, אני לא ממש בוטחת".
בסוף האישה שאמרת לה שהיא היחידה שאת בוטחת בה, מקליטה אותך אומרת את זה.
"לא אמרתי שהשיפוט שלי תמיד היה מדהים. ג'יזס, הסוכנת שלך מכירה לך מישהי והיא מעמידה פנים שהיא ממש נחמדה ואומרת שתעזור לך. ואת מרגישה וואו, החיים שלי סוף־סוף מסתדרים. דברים טובים עומדים לקרות. לא הכל נורא. ואז את מבינה שזה לא נכון".
מחברת בלאק קיוב נמסר בתגובה: "מדובר במחזור טענות שנענו בפירוט בעבר. כמו אז, גם כעת, 'בלאק קיוב' מבהירה שהיא מעולם לא עסקה ב'חבלה' או 'השתקה' של נשים, ומעולם לא גנבה דבר. החברה נשכרה על רקע סכסוך עסקי שהציג לה וויינשטין, ומרגע שהבינה שהמציאות שונה, היא סיימה את יחסיה עימו ותרמה את רווחיה מהפרויקט. יודגש, כי בלאק קיוב פעלה ופועלת רק במסגרת החוק, ומעורבת אך ורק בסכסוכים משפטיים־עסקיים חובקי עולם ובבוררויות בינלאומיות".
גם עכשיו, כשווינשטיין בכלא, מקג'וון יודעת שהיא צריכה להמשיך להילחם כדי שדברים טובים באמת יקרו. בחשבון הטוויטר שלה היא תוקפת בנחישות את האגף הליברלי של ארה"ב, שלדבריה לא באמת למד הרבה מהשנים האפלות שבהן וויינשטיין היה אלוהים. "הייתי צריכה את טראמפ", אומרת מק'גוון. "כשהוא נבחר אמרתי, 'זה הזמן'. טראמפ הראה לאנשים הטובים בשמאל, מה המשמעות של תקיפה מינית או גזענות. אה, זה מה שדיברתם עליו כל השנים האלה? כן, טמבלים. הימין, מצביעי טראמפ, תמיד מדברים על הליברלים המזויפים מהוליווד, שעשו דברים איומים מאחורי הקלעים ואז מטיפים לנו איך להתנהג. הם לא טועים. הם צודקים".
ואם הילארי הייתה נבחרת?
"כל זה לא היה קורה. הספר שלי היה נחסם, התחקירים לא היו מתפרסמים. אני יודעת את זה כעובדה. וויינשטיין היה אחד התורמים הכי כבדים שלה. בספר של רונן פארו יש שני משפטים עליה, אחד מהם הוא שדוברים מטעמה ביקשו מרשת 'אן־בי־סי' להשתיק תחקיר עליו, ואף אחד בתקשורת לא מרים את זה. אף אחד לא מתייחס לקשרים בין ביל קלינטון וג'פרי אפשטיין או לטענות נגד ג'ו ביידן (להתנהגות מינית בלתי נאותה - ע"ש). המפלגה הדמוקרטית עמוק במיטה איתם. אז עכשיו המרוץ לנשיאות הוא בין שני אנסים לכאורה. יופי אמריקה. עבודה מדהימה".
מק'גוון גם לא משחררת דמויות פופולריות בהוליווד, שלדבריה עדיין משרתות את המכונה. "זה בטח מתיש יותר לשחק גיבור־על מאשר להיות כזה", אמרה על אפלק. את אליסה מילאנו, קולגה לשעבר ב'מכושפות', תקפה על התמיכה בביידן. את נטלי פורטמן היא ביקרה על שמלת המחאה מהאוסקר האחרון, שעליה נרקמו שמות של במאיות, במחאה על כך שרק גברים היו מועמדים לפרס הבמאי. אחר כך היא נסוגה קמעה. "הרגשתי רע שגרמתי לה צער", אומרת מק'גוון. "זה הסכסוך שלי עם הסיסטם ועם הבולשיט המתמשך של כאלה שמעמידים פני אקטיביסטים ולא עושים כלום. מה שרציתי להגיד זה שפשוט צריך להפסיק לשקר. אם את לא מתכוונת לעשות, שאט־דה־פאק־אפ. נמאס לי מאנשים שאומרים שצריך לשכור במאיות, ואז הבמאית היחידה שאת נותנת לה עבודה היא את עצמך".
בסוף יצא שאת שילמת את המחיר הכי גבוה.
"אין לי בית, אין לי קריירה. הייתי חייבת לעזוב כי לא הרגשתי בטוחה. הייתי צריכה למכור הכל כדי לשלם לעורכי הדין. אבל ידעתי שאני חייבת לעשות את זה. ידעתי שאני חייבת לוותר על כל מה שאנשים אחרים לא מוותרים עליו. זה לא כיף לחשוף את הדברים האלה, לצאת נגד המכונה. הלוואי שלא הייתי חייבת. אבל אני כן".
את מתגעגעת לפעמים? מכל הקאמבקים עכשיו, הייתי שמח לאיחוד של 'מכושפות'.
"לא יקרה. אני מרגישה שגידלנו דור של ילדים על ערכים טובים מהתוכנית הזאת. אבל אני לא מתגעגעת. משחק היה הדיי־ג'וב שלי. השארתי את המוח שלי ריק ממחשבות במשך שנים כדי להיכנס לגוף של אחרים ולמחשבות שלהם. זה לא מעניין כמו המחשבות שלי. אני במקום בחיים שיש לי הרבה תחומי עניין אחרים".
ואכן, לצד האלבום, הספר והסדרה התיעודית Citizen Rose, היא מוזמנת להרצאות ברחבי העולם, שם היא מדברת על כך שעלינו צריכים לחשוב קודם על היותנו בני־אדם ולא מגדר. יש לה גם תסריטים מוכנים ועוד כל מיני פרויקטים בדרך. אפילו הסיוטים לא פוקדים אותה כמו בעבר, בזכות הכלבלב שאימצה. "בארבע השנים האחרונות הייתי מתעוררת פעמיים־שלוש בלילה, מזיעה וחייבת להחליף בגדים. עכשיו זה ירד ב־85 אחוז בערך".
האלבום מסתיים בשיר שקוראים לו 'אנחנו חופשיים'. וגם אם הסיפור בכלל לא קרוב להיגמר ("זה מסע לכל החיים"), מק'גוון מבקשת להעביר מסר לנשים וגברים שעברו את זה. "חייבים להבין שהאדם שהיית, איננו. אתה חייב לערוך לו הלוויה, בראש או אפילו בחוץ, ואז אפשר להיוולד מחדש. והאמנות מרפאת. וזאת לא בושה. אפשר לחזור לעמוד על הרגליים, כי לא עשית כלום".
לפתע מק'גוון נזכרת בחברה שלה, שנאנסה ומתה כעבור עשור. "אונס יכול להרוג. זה לקח לחברה שלי עשר שנים. היא השתנתה מיד ואז כיסתה את עצמה בקעקועים ובסמים ובסוף זה הורג אותך, לפעמים מהר ולפעמים לאט, אם את לא יכולה לפצח איך להיוולד מתוך זה ולהיות גרסת 2.0 של עצמך. ואת יכולה להיות חתיכת גרסה 2.0. אני כאן כדי להגיד שזה אפשרי. יש חופש אי שם בחוץ".
טלפון החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: לנשים - 1202, לגברים 1203
