הראיון עם חמי רודנר ודנה ברגר התקיים, איך לא, מבעד למסכי הזום, כיאה לתקופה המיוחדת. חמי השכים קום והתייצב בדיוק בשעה שנקבעה. דנה, כמו כוכבת הרוק שהיא, הפציעה באיחור אופנתי. שניהם הדליקו את המסך כשמאחוריהם נחשפת שגרת חייהם הבוגרת, כל אחד מהזווית שלו: חמי באולפן, ברקע תלויות שתי גיטרות חשמליות, מחפש מפלט בין סיגריה לסיגריה, שנדלקות בשרשרת. דנה בדיוק סיימה להעביר שיעור מוזיקה בזום, הכלב משחק לידה והבעל מאחוריה מכין קפה של בוקר.
הסיפורים מאחורי השירים:
ברגע שמסך הווידיאו נדלק והסאונד נשמע, עיניהם של ברגר וחמי נפגשות מבעד למסך. לכולנו ברור כי בן רגע חזרו השניים להיות "השינקינאים" התל־אביבים בני ה־20 ומשהו שהכירו בשכונה והיו שותים, מבלים, מתאהבים ועוד כמה דברים שנחתכו בעריכה, ובעיקר יוצרים ביחד מוזיקה שתשפיע על כל ילדי שנות ה־90.
"דנוצ'קה, תביאי נשיקה", פותח רודנר ועיניו, שלפני רגע נראו עייפות, נדלקות. "איזה געגועים, חמי". דנה עונה ומספרת שהקורונה "תפסה אותי בשיא. אלבום חדש שהוצאתי עם בן הזוג שלי ומסיבת פורים של עופר ניסים שהיינו צריכים להתארח בה, שבוע האופנה שהייתי אמורה להופיע בו, הופעה חדשה עם ליהיא לפיד והמון הופעות עם ירמי קפלן וחמי, הכל הלך לפח. עברו כמה שבועות עד שהפנמתי והסכמתי לעבור הלאה למקום אחר שלא בטוח שהוא פחות טוב. אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה".
"אני תמיד מגיע מחצי הכוס הריקה", משיב חמי, "אז כל תרחיש וכל אסון גורמים לי לחשוב רק על איזה מזל שזה לא קרה עד עכשיו".
חמי, דנה וירמי קפלן הכירו בשינקין, בלב תל־אביב הפרועה של שנות ה־90. הם התחילו לנגן יחד, פרצו לסצנת הרוק המקומית והפכו למנהיגיה. אט־אט החלה להירקם ביניהם חברות אמת, כזו שממלאת את הלב ביצירה ובאהבה ובסוף מנפצת אותו לרסיסים. חמי וירמי היו שותפים לדירה ברחוב יוחנן הסנדלר, ליד גינת שינקין, מנהלים אורח חיים חנוני למדי מאחורי תדמית הרוקיסטים, עד שלחייהם חדרה אותה "אישה שאומרים לך אל תיקח ממנה דבר".
"את 'נפלת חזק' כתבתי ב־1991", חמי מדליק סיגריה נוספת ונזכר איפה התחיל סינגל הבכורה של להקתו "איפה הילד". "כתבתי אותו בדירה שהייתה שייכת לאחות של ירמי, במלצ'ט פינת בלפור, בלב ה'שינקינייה'. כל האווירה ברחוב הייתה אווירה רוקיסטית. תל־אביב הייתה אז עיר סובייטית אפורה עם מלא קקי של כלבים בשדרות, מאוד עגומה ואפרורית".
רודנר מספר שרחוב שינקין פתח עידן חדש והביא את תל־אביב למה שאנחנו מכירים היום, עיר של בליינים בלי הפסקה. "בפאב 'המדבר' שנפתח ברחוב התחילו כל אותן 'להקות רוקסן' — כל החברים שאנחנו מכירים עד היום: ירמי קפלן, דן תורן, ערן צור, אסף אמדורסקי, מוניקה סקס וכמובן דנה ברגר ואנחנו, 'איפה הילד'. כל הפעילות שלנו התרכזה מסביב ל'המדבר'".
"איפה הילד" נוסדה למעשה פעמיים, פעם ב־85' כלהקת קאברים, ושוב ב־89', כשחמי עבר לתל־אביב והלהקה החלה ליצור חומרים מקוריים משלה. "ב'המדבר' ליסה קפלן הכירה לי את אחיה, ירמי הקטן", ממשיך רודנר. "נורא רצתה להכיר בינינו ובצדק. סיימתי את הסידורים האחרונים לפני הפתיחה של הבר ואז נכנס מישהו עם תלתלים מגניבים מסביבו, דיברנו על מוזיקה כמו שני חנונים עם תנועות ידיים ובהתלהבות. ושם נהיינו מאז ועד היום חברים מאוד טובים. היה שם כל מה שיש בחברות של גברים - תחרות חיובית, שיחות נפש והרבה שכטות, מאוד אהבנו סמים בתקופה הזאת".
את דנה ברגר פגש לראשונה רגע לפני שהיא התגייסה לצבא. היא הופיעה במועדון תת־קרקעי שנקרא "מטרו", מתחת לקולנוע אלנבי. "היה עליה דיבור בעיר, שיש מישהי מדהימה שתהיה כוכבת גדולה. השיער שלה היה אז שחור, קארה, נראתה לונדונית עם שמלות קטנות ושחורות. אני הייתי אז בן 24 בערך. אני זוכר שהיא מאוד הרשימה אותי עם כל מיני שירים על פלוטוניום וסוף העולם. זו הפעם הראשונה והיחידה שראיתי אותה עם שיער צבוע בשחור עורב, אחרי זה היא חיה את הבלונד, עד היום".
"הייתי בת 17 בלהקה ירושלמית פנקיסטית", ממשיכה ברגר. "היה לנו ערב מאוד חגיגי במטרו".
"אני זוכר שהיה ערב של שירים אפוקליפטיים וזמרת סקסית", אומר חמי, ודנה משיבה, "איזה מזל שזה לא היה ההפך, זמרת אפוקליפטית ושירים סקסיים". שניהם צוחקים. "היו לנו שירים נגד בני אדם, שוטרים, אנשים, נגד הכל. היו שם המון אנשים חשובים מהתעשייה והערב הזה פתח לי את הקריירה".
את ירמי הכירה דנה באחת ההופעות. היא לא בדיוק זוכרת מי התחיל עם מי אבל אחרי טיפת מחשבה, ואולי גם קצת שמירה על רוח פיוס, היא מודה שכנראה היא זו שהתחילה איתו. "גרנו באותה שכונה והופענו באותם מועדונים", היא מספרת. "לי היה את 'בלאגן' ולירמי היו כל מיני להקות שהקים".
דנה ממשיכה: "לחמי, כמובן, היה את 'איפה הילד' וירמי ייסד את 'תערובת אסקוט' עם אסף אמדורסקי וג'נגו (עמיר רוסיאנו). אני זוכרת את עצמי עומדת בקהל בהופעות שלו ומנסה לתפוס את תשומת ליבו. המתופף של 'איפה הילד', אסף מרוז, היה השותף שלי בדירה וככה שלושתנו נקשרנו. לא ידענו את זה אז, אבל היינו חבר'ה. שותפים, מופיעים, יושבים באותם מקומות. על הרבה שירים עבדנו ביחד, לפחות בהתחלה לפני שכל אחד נהיה מותג. הייתה תקופה מאוד מאושרת, בשבילי יותר מאושרת מהתקופה שאחרי שהתפרסמנו. היה הרבה יותר קסם".
מהר מאוד דנה וירמי הפכו לזוג. "השתחררתי מהצבא ישר לזרועותיו של ירמי, הייתי בת 19 וחצי. בשבילי להשתחרר מלהקה צבאית ולמצוא את עצמי בת זוג של ירמי קפלן בתל־אביב, מופיעה ב'רוקסן', היה השיא של החלום. היינו יחד כמה חודשים, היה כיף, ואז שברתי לו את הלב".
"אני יודעת היום שהמילה זוגיות לא קשורה למערכות היחסים שניהלתי בשנות ה־20 לחיי", אומרת ברגר. "הייתי פרפר במובן התמים של המילה, לא כמו בשיר. פרפר שקשה לו להישאר במקום אחד ורוצה לטעום מהכל. לא ידעתי איך נשארים במקום אחד. אין ספק שמהמקום הזה כתבתי. למדתי מירמי המון והייתי גאה להסתובב בחבורה שלו. עד היום אני גאה. כנראה עשיתי משהו טוב באיזה גלגול אם אני עומדת על הבמה כשמימיני ירמי ומשמאלי חמי".
באמת הייתה פרידה דרמטית וכואבת כמו בשיר?
"יש משהו בשיר שמדבר על התפכחות. האישה בשיר היא גם אני, אבל גם הרבה נשים אחרות. כשכותבים שיר, חמי יעיד, מקבלים השראה ממשהו, אבל אחרי הטריגר נכנסות המון שכבות לתוך הסיפור - משהו שקצת המצאתי, המציאות, קצת מלח ופלפל, מערבבת את הכל וזה הופך ליצירה. נכון שהייתי טריגר לשיר שנכתב, נכון שהיה שיברון לב וחיבוק שהבטיח אהבת עולם, אבל אחרי כמה חודשים, כמו שקורה בגילים צעירים, הלכתי למקום אחר".
"ירמי היה באמת שבור לב. ובשיברון הלב שלו היה הרבה דרמה", מספר חמי. "הכרתי אותו פחות משנה והוא היה תמיד פלייר עם כל מיני עניינים, בחורה שהייתה ובחורה שעכשיו, ודנה הביאה לו נוק־אאוט ממקום שהוא לא ציפה לו. ישבתי בבית בשבת אחרי הצהריים והוא סיפר לי שדנה זרקה אותו. אחרי שהלך השתעשעתי בכל מיני מהלכי אקורדים. בתקופה הזאת ממש למדתי לנגן תוך כדי כתיבה. המצאתי רצף של אקורדים וזה נורא הלהיב אותי אז חשבתי תוך כדי הנגינה על החבילה עם הלב הפצוע ומדמם שירמי השאיר אצלי והתחלתי לכתוב שיר לחבר. היום אני מבין שהשיר התפתח בשני ערוצים. מהצד האינטימי של ירמי נכתב 'עכשיו שהכל אבוד, היא אליך תחזור, תשים את ראשה בחיקך ובוערת בה אש, בוא נישאר ידידים'".
"נזכרתי במשהו", עוצרת אותנו דנה. "ירמי ואני נפרדנו ואז חזרנו, ועל זה כתבת את המשפטים האלה. שיכנעתי אותו באיזשהו אופן בחיבוק שלי להישאר ולחזור אליי, אמרתי לו שהכל יהיה בסדר ואז שוב נפרדנו".
חמי מסכים: "זו תוספת מאוד חשובה. בערוץ האישי השיר נכתב מהכיוון שירמי ואני עמוק בפנים מאוד חנונים. לא מקובלים בתיכון. בגישה שלנו לאהבה ולנשים אנחנו לוזרים, מקבלים את זה שהאישה מושכת בחוטים. המשפט 'בוא נישאר ידידים' זה משפט שהרבה נערות אמרו לי במהלך החיים".
בחלק הזה של השיחה דנה מתחילה להתרגש. "המשפט הזה נוגע בי הכי עמוק, 'תשים את ראשה בחיקך ובוערת בה אש'. האש הזו מסבירה עד כמה חמי נכנס אליי עם הראש שלו ועם האינסטינקטים שלו והיכולת להבין דמויות. יכולת להבין שאני רוצה להיות שם בשביל ירמי אבל האש שבוערת בי לוקחת אותי למקומות אחרים. תמיד בהופעות כשאנחנו מגיעים לבית הזה אני כל כך מתרגשת, זה כל כך אמיתי".
ברקע בעלה של דנה צועק: "עדיין בוערת בה אש".
ירמי, שלא נכח בשיחה, הוסיף מאוחר יותר: "האם זו הייתה טעות? אולי הייתה טעות. האם הייתי מאוהב? הייתי. כמו שאנשים צעירים אוהבים. האם היא שברה לי את הלב? שברה. לא הייתה הראשונה ולא האחרונה לשבור לי את הלב, אני סדרתי בזה. לפחות היה שווה? תכלס שווה.
"אנחנו מכירים מלפני הפרסום וגם 30 שנה אחרי אנחנו עדיין שרים ומנגנים ביחד. השיר מסכם בצורה יפה את היחסים ומצדיק את האירוע. לא סתם הוא מעורר הזדהות כזו גדולה אצל קהל כה רב. הרווחתי אח ואחות לחיים.
זה שכולנו עדיין בקשר ואני רואה בהם שלוחה של המשפחה שלי זה מאוד יוצא דופן".
"לאורך החיים שלי", אומר חמי, "שהם כבר לא כאלה קצרים, אני שר בהופעות את השורה 'כי אין אהבת אמת', ומדי פעם אומר לעצמי, 'איזה בולשיט, מה חשבתי לעצמי כשכתבתי את זה', אבל לפעמים אני שר את זה וחושב שזה נכון, אין דבר כזה אהבה שמתחילה ואין לה סוף. אני כבר לא מסוגל לנגן את השיר הזה בחדר החזרות, אבל כשאני מופיע עם דנה וירמי, וכשאני רואה את הפנים של האנשים בקהל שרובם שמעו את השיר הזה בפעם הראשונה בגיל 17 ואחרי זה היו חיילים, נסעו, התאהבו, נפרדו, למדו, התחתנו ועשו ילדים. אז אני רואה את השיר ניבט להם מהעיניים ומרגיש שהם כותבים אותו בשבילנו כל פעם מחדש".
דנה, מתי הבנת שהשיר עלייך?
"בהתחלה היו רגעים שאמרתי לעצמי שבטח יש עוד נשים שחמי כתב בעקבותיהן, אבל אחר כך היה לי ברור שהשיר נכתב בהשראת האהבה שלי ושל ירמי. בהופעות הייתי מתחבאת בהתחלה מאחורי ירמי על הבמה ויוצאת לאט־לאט בפזמון. היום אני כבר לא מתחבאת אלא עושה אותו זקופה וגאה, מנגנת בגיטרה ועושה קולות לחמי וירמי. זה שיר קצת עצוב מצד אחד, אבל מצד שני זה די מגניב להיות זאת שכתבו עליה את השיר הזה".
אני שואלת מתי התחילו הדיבורים על הבחורה שהשיר נכתב עליה, וחמי משיב: "דובר על זה בתקשורת ואף אחד מאיתנו לא טרח להסתיר את זה. "'ציפורה' היה אז מדור הרכילות של עיתון 'חדשות' ושם זה סופר. השיר היה הסינגל הראשון באלבום הבכורה של 'איפה הילד' בנובמבר 92', ואני די בטוח שבראיונות סיפרנו על מי הוא נכתב. ידעתי שזה יעצים את ההצלחה שלו כמו שבאמת קרה".
מתי את וירמי חזרתם להיות חברים?
"לפחות עשור לקח עד שהוא הסכים להגיד לי שלום, וזה באמת תהליך שקרה לאט־לאט ועזר לו לשחרר ולסלוח לי. להבין שגם אני הייתי אדם בתוך הסיטואציה והיו לי עניינים עם עצמי. לא קרה שום דבר חוץ מעוד פרידה אבל בגלל שזה בשיר זה חקוק לכולם. אני זוכרת שכשהוא דיבר איתי בפעם הראשונה מאוד שמחתי והבנתי שאני יכולה לסלוח לעצמי על אותו חלק שהכאיב לו. מאז אנחנו חברים טובים. יש אהבה גדולה בינינו".
פורסם לראשונה: 18:46, 28.04.20
