לפני כמה שנים החליטה פרופ' נורית גרץ, סופרת וחוקרת ספרות, לכתוב רומן חדש. הנושא הכללי שלו היה ברור לה – "אהבה, חלומות וגעגועים". אבל היא חיפשה את הגיבורים שיעמדו מאחוריו.
הסיפורים מאחורי השירים:
- "שיר משמר": נבואת המוות של אלתרמן
- "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה": התיכוניסטית ציפי רפאלי
גרץ הייתה יכולה להמציא אותם בראשה, אבל בחרה לקחת אותם מהמציאות. בחבילה נסתרת בארכיון גנזים בתל־אביב החיפושים הסתיימו, והיסודות ליצירה החדשה הונחו. היא מצאה שם את מכתבי מיכאל ברנשטיין לרחל. הם היוו עבורה את הבסיס לרומן "ים ביני לבינך", שהפך לרב־מכר וזכה למחמאות מהמבקרים. באחד המכתבים הישנים הסתתר השיר שיהפוך ברבות הימים לקלאסיקה ישראלית.
"'זמר נוגה' המקורי היה שיר קטן שמיכאל כתב לרחל באחד ממכתביו", מפתיעה פרופ' גרץ. "כשהיא כותבת את 'זמר נוגה' שלה, היא בעצם עונה לו בדרכה – מקיימת עימו דיאלוג סמוי, ומקווה שהשיר יגיע אליו והוא יבין שהיא קוראת את מכתביו, מילה במילה. בנוסף, במכתבים הוא קורא לה 'רחוקה שלי', ובשיר היא עונה לו: 'התשמע קולי, רחוקי שלי'".
הקשר בין רחל למיכאל החל סמוך למלחמת העולם הראשונה. "בשנת 1913", מספרת גרץ, "רחל נסעה מארץ ישראל לצרפת כדי ללמוד חקלאות באוניברסיטת טולוז, שם פגשה את מיכאל, סטודנט להנדסת חשמל שהגיע מרוסיה. אלא שב־1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, הלימודים הופסקו וכל אחד היה אמור לחזור לביתו. מכיוון שהוא לא רצה לבוא איתה לארץ ישראל הרומן הסוער נקטע". זהו המקום שבו נפרדו דרכיהם.
לאן נסע מיכאל, לא ברור. אבל היעד של רחל היה ידוע: היא המשיכה לרוסיה, שם שהתה כחמש שנים עד תום המלחמה. בין השאר היא טיפלה ביתומים יהודים. "בשלב כלשהו באותה תקופה", משחזרת גרץ, "רחל איתרה את מיקומו והחלה ביניהם חלופת מכתבים שמעידים על החמצה. המכתבים המשיכו גם לאחר שחזרה לישראל, היא אף הפצירה בו להגיע בעקבותיה לכאן. מיכאל עצמו לא יכול היה לממש את אהבתו אליה מכיוון שהוא לא רצה להגיע לארץ ישראל, וכנראה שגם היה לו פחד ממחויבות. לפי המכתבים פעם הוא כמעט הגיע, אבל ביטל. רגשית, הוא לא יכול לעשות את זה. ממרחק הזמן, הוא צדק", אומרת גרץ. "הוא לא היה ציוני ואם היה מגיע היה הופך לזר, בעוד רחל הייתה מאושיות היישוב החדש, חלוצה. חוץ מזה שרחל הייתה ידועה כאישה סוערת ומלאת חיים, שחיפשה וחוותה יחסים מסוגים שונים, והיו לה חברים נוספים מלבדו. את האהבה הגדולה המושלמת הוא לא יכול היה להגשים, וזה גם התאים לו לא לממש".
אלא שהתקופה הרומנטית בחייה הייתה קצרה. היא זוהתה כמי שחלתה בשחפת, הקורונה של פעם, והתבקשה לעזוב את דגניה. בשש השנים האחרונות לחייה התגוררה רחל בדירת גג בבעלות משפחתית, ברחוב בוגרשוב 5 א' בתל־אביב, בה כתבה שירים רבים, ביניהם "זמר נוגה". "בארכיון מצאתי מכתב של שושנה, אחותה, שבו היא כותבת: 'אני מחפשת את מיכאל, כי אחותי מאוד חולה, במצב רוח לא טוב ורוצה לדבר איתו'", מספרת גרץ. "לפי התאריך, 1926 זו הייתה השנה שבה נכתב 'זמר נוגה'".
לאחר שנכתב, נעשה בו שינוי קל. רחל כתבה "כחכות סולוויג לדודה", כי במכתביו כינה אותה מיכאל 'סולוויג', על שם דמות ממחזה ידוע של איבסן, "פר גינט", בו חיכתה האישה לאהובה. במכתביו לרחל היה מצטט מיכאל את איבסן, עם טאץ' משלו: "הרחק־הרחק חיה סולוויג, סולוויג מן הצפון, שהלכה לארץ התמרים". אבל שרה, אחייניתה של רחל (ואמו של ד"ר אורי מילשטיין, היסטוריון ומשמר מורשתה של רחל) עימה התייעצה, הציעה לה להחליף את השם 'סולוויג' בשם ישראלי. היא בחרה ברחל, רמז לרומן בין יעקב אבינו לרחל, וגם לעצמה.
רחל נפטרה באפריל 1931 והמידע על כך הגיע למיכאל, אם כי כנראה מאוחר מדי. "אנחנו יודעים שהוא נישא לבחורה בשם ריה, שזה בעצם שמה הרוסי של רחל", אומרת גרץ. "השניים התגוררו בפטרבורג והיו נטולי ילדים. ממה שאנחנו יודעים, האיש הצליח בחייו, לימד שנים הנדסת חשמל, עבד באוניברסיטה, עבר את כל תלאות המשטר הסובייטי, ניצל מהטיהורים של סטלין וכנראה חי עד גיל 90. התחקירנים שלי מצאו את הקבר שלו, לפי רשומות העיר שבה חי, אבל אני לא נסעתי, כי זה לא היה מהותי לי לספר. יחד עם זאת, לחשוב שהיו לו חיים כאלו עשירים והכל נעלם, זה עצוב. אני קוראת את סיפורם כשיר אהבה וגעגועים בין שני אנשים. אין ספק שהיא המשיכה לחיות את היחסים איתו גם אחרי שנסתיימו".
האיש חי בתקופה שבה כבר יש מצלמות. ראית אי פעם תמונה שלו?
"בתמונה הוא מאכזב, עם משקפיים ורזה. הצטערתי. אבל זה לא היה חשוב, כי מצאתי את התמונה בסוף כתיבת הספר".
טל רמון היה בן 13 כאשר אביו נשלח למשימת החלל במעבורת קולומביה. באחד הבקרים של סוף ינואר 2003 נשמעו במעבורת צלילים מוכרים היטב לאוזן הישראלית, של "התשמע קולי" בביצוע החלונות הגבוהים.
"היו מספר שירים בודדים שאמא יכלה לבחור לאבא בחלל", משחזר רמון, "כי הם היו שם רק 16 יום, ושבעה חברי צוות. נאמר לנו שזו ההזדמנות של בן/בת הזוג, במקרה שלנו אמא, להקדיש שיר שיעיר את כולם בבוקר, ויהיה בעצם השעון המעורר שלהם. התקליט של החלונות הגבוהים היה נוכח אצלנו במשפחה עוד מילדות. אבא ואמא היו שומעים אותו מלא בבית, וכמובן גם את 'התשמע קולי'. כשגרנו בארצות-הברית היינו מאוד מנותקים ולא יכולנו לבקר הרבה. מה שכן היו לנו כמה דיסקים שהבאנו איתנו, אחד מהם של החלונות הגבוהים שאבא ואמא מאוד אהבו. בתוכם היה את השיר הזה, שייצג את האהבה הכי עמוקה ששרתה ביניהם".
"כשאמא הקדישה לאבא את השיר, היא לא הבינה כמה מהותי זה יהיה להמשך וכמה זה יהפוך להיות חלק מחיינו", מוסיף טל, שיחד עם אחיו שומר אצלו עדיין את התקליטים המקוריים של ההורים. "היא בחרה בו מכיוון שהוא סימל עבורה געגוע ואהבה ואת המרחק הפיזי שהיה בינה לבין אבא. אחרי האסון השיר הפך להיות זה שמסמל את האהבה הנצחית של אבא ואמא, שהייתה טהורה, חזקה ומדהימה. אמא תמיד אמרה לי שהיא שמחה שגדלנו להורים שכל כך אהבו אחד את השני, גם אם היה לנו מעט זמן יחד".
מרגע האסון הראשון שפקד את המשפחה, הושמע "זמר נוגה" בכל אזכרה לאילן ז"ל. "באזכרה הראשונה של אבא שבה גם אמא כבר לא הייתה, היה לי הכי קשה", נזכר טל. "אבל השיר בכל זאת הושמע, כי הוא חלק מאיתנו ומהפרידה שנמשכת בעצם כל השנה. כל פעם שהשיר מתנגן ברדיו, אני חוזר לאזכרה ולבית העלמין ולקושי שאבא לא נמצא".
כמוזיקאי, זה היה אך טבעי שיבוא יום בו ישיר את השיר בעצמו. "כשביקשו ממני לעשות לו קאבר לאירוע מכובד, סירבתי", הוא אומר. "חשבתי לעצמי: 'איך אגע בשיר הזה, שיושב לי על מקום רגיש, עצב גדול?' ואז חזרתי הביתה וניגנתי לעצמי, והבנתי שברגע שאני שר אותו, באים לידי ביטוי שיאי הרגש. מקום ששלם עם האובדן והכאב, וככה הוא הופך עבורי למחזק. כמוזיקאי, בלי קשר למשמעות האישית שלי, אני חושב שהוא שיר מדהים. כל תו ותו בו מחושב ומדויק, ואין דבר שיותר נוגע ממנו. בין אם אתה יודע מה עומד מאחוריו, או לא, אתה מרגיש את הפרידה של שני אוהבים. התקליט של 'החלונות' עם 'התשמע קולי' עדיין שמור אצלנו בסלון יחד עם אוסף ממש איכותי של תקליטים שהוריי היו שומעים".
פורסם לראשונה: 18:46, 28.04.20
