את הרגע שבו שמעה בפעם הראשונה את רבקה זהר שרה "מה אברך", רחל שפירא תישא איתה עד יומה האחרון. זה היה בחדר האוכל של קיבוץ שפיים, חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים. יאיר רוזנבלום ישב ליד הפסנתר הרעוע, שלא כוון כבר שנים, ולידו עמדה חיילת צעירה, קצוצת שיער, עם קול שצובט את הלב עד דמעות, ושרה את השורות שכתבה שפירא לבן כיתתה אלדד קרוק, שנפל בקרב על שחרור ירושלים. "הפסנתר שליד לא היה מכוון, חלק מהקלידים שלו לא ניגנו, אבל דווקא הפער בין דלות הציוד המוזיקלי ויופיה של המנגינה ועוצמת הביטוי שלה, ייצר זיכרון שאי־אפשר לשכוח אותו. לעולם אהיה אסירת תודה ליאיר על כך שהחסד המופלא של לחניו נגע במילותיי".
הסיפורים מאחורי השירים:
גם רבקה זהר הבינה מיד כשפגשה את השיר שמדובר במפגש גורלי. "כשהמאסטרו יאיר הביא לי את השיר, אמרתי לו, 'יאיר, איך אפשר לשיר מילים כואבות כאלה?' אבל כששמעתי את המנגינה, התאהבתי, והשיר הזה הפך בין רגע לשלי. חרדת קודש נמסכה באוויר החדר. כשנסענו לבסיסים ושרנו אותו, הייתה דממת אלחוט. כולם הקשיבו לו בקשב רב, הוא הפך בן לילה לנחלת כולם, עד עצם היום הזה".
מה אמרו הוריו של אלדד כששמעו את השיר?
"הם שמעו אותו לראשונה בביצוע פומבי באולם של הקיבוץ, ומאז היו מאוד קשורים לשיר. נוצרו בינינו קשרים מיוחדים ויפים, מין ברית עולם, כי אלדד היה כל מה שנכתב בשיר - מלאך במלוא מובן המילה", אומרת שפירא. "כשכתבתי את השיר הייתי חפה מכל ידע לגבי גורלו, לא ידעתי שיצליח כל כך. מאז אני מאוד מקפידה לשבץ אותו בערבים שאני עושה. יש לי הרגשה של מחויבות לאלדד ולחבריו הרבים. אני גם רוצה להוציא אותו מהשבי, מנסיבות יום הזיכרון. אני מאמינה שזה שיר לכל עת".
אלדד קרוק - דדי, בפי כל מי שהכיר אותו - נולד ב־27 בספטמבר 1945 בקיבוץ שפיים ונהרג ב־6 ביוני 1967 בגבעת המבתר, בקרב על שחרור ירושלים. במותו, כמו בחייו, חשב קודם על טובתם של האחרים. "במהלך הקרב נפגע בפניו", סיפרו חבריו לאחר המלחמה. "כשביקשו לפנות אותו, הוא סירב. 'יש פצועים קשים ממני, תפנו אותם', אמר. הוא המשיך בהסתערות ונהרג מכדור שפגע בליבו".
את אמו ז'ניה מותו לא הפתיע. לפני שנפל חלמה חלום שלא הרפה ממנה עד יומה האחרון. "בחלום", סיפרה לי כשנפגשנו לפני 24 שנים לכתבה לזכרו, "נכנס איש זקן לחדר שלי. זקן לבן ארוך עיטר את פניו, ובידיו היה זוג נעליים - אחת קטנה ואחת גדולה. הוא התבונן בי ושאל; 'איזו נעל את רוצה שאני אקח?' 'את הקטנה', עניתי לו. למחרת אלדד נהרג. כשהודיעו לי, ידעתי שזה החלום, שאני אשמה, משום שאמרתי לזקן: 'תיקח את הקטנה'. יכולתי להגיד לו, 'אל תיקח'. רציתי שאלדד ייפצע במלחמה. ידעתי שאם הוא לא ייפצע, הוא ייהרג. גם יובל, הבן הגדול שלי, היה במלחמה, אבל לא דאגתי לו. ידעתי שלא יקרה לו כלום, רק לאלדד דאגתי".
בימי המלחמה, וגם בימים שבאו אחריהם, ישבה ז'ניה ליד מיטת בעלה מרדכי בבית החולים בילינסון, שם אושפז בעקבות אירוע מוחי. לבית החולים הובאו מדי יום פצועי המלחמה. בכל לילה הייתה ז'ניה יורדת לקומה התחתונה, שבה שכבו הפצועים, ומרימה את השמיכות שכיסו אותם כדי לבדוק אם אלדד לא נמצא מתחת לאחת מהן. "הכרתי כבר כמעט את פני כל החיילים, זכרתי את תווי הפנים שלהם", סיפרה.
מרדכי התקשה להתאושש ממות בנו האהוב. שנתיים אחר כך נפטר והוא בן 55. "מאז מותו של אלדד הוא ביקש את נפשו למות, יום־יום־יום, שעה־שעה", אומרת הבת חניק. "באחד מימי אוגוסט הלוהטים, אבא אמר לי שהוא הולך להיפרד מאלדד. אמרתי לו: 'אל תלך, חם בחוץ, תחכה לאחר הצהריים'. אבל הוא סירב להפצרות שלי. כשחזר, כעבור שעה, חש ברע ונשכב במיטה. כשחזרתי עם האחות, הוא כבר לא היה בין החיים".
אמא שלכם בחרה בחיים למרות הצער העצום.
"אמא שלי אמרה שהיא לא יכולה להכיל את הצער הכבד מנשוא, אבל היא קיבלה החלטה לחיות למען הילדים והנכדים שלה. העצב הגדול ליווה אותה כל יתרת חייה ולא הרפה ממנה".
חניק מרשק, אחותו של אלדד, שנשואה ליואל, בנו של בני מרשק, הפוליטרוק של הפלמ"ח, מתגוררת בקיבוץ גבעת השלושה. יובל, אחיהם הגדול, מתגורר במושב עין יהב. בנו הבכור נושא את שם הדוד האהוב.
אלדד, אומרת שפירא, היה כל מה שכתבה עליו בשיר. "הוא היה עלם יפה תואר, עם בלורית שיער חום־ערמוני וחיוך שמעולם לא סר מפניו. לא הייתה בו עצם אחת רעה". קיבוצניק מסוג אחר. עדין, רגיש, חף מרוע, לכן גם קראה לו מלאך. בגן של הקיבוץ ספג אלדד לא אחת מכות מאחד הילדים. כשסיפר על כך לאמו, ז'ניה, היא הציעה לו להחזיר מכות, אבל אלדד אמר לה: "לא, אמא. אני לא מחזיר. אני אעמוד ליד המטפלת".
"רחל שפירא כתבה פעם שאלדד הזכיר לה את הנסיך הקטן, וזה גם הדימוי שלי לגביו", אומרת חניק. "אנשים בצלמו ובדמותו מאוד חסרים לי היום בחברה הישראלית. גדלתי בצילו במובן החיובי. מאז ילדותי הוא היה עבורי דמות מופת - ביכולת הנתינה שלו, באהבה לאדם, למשפחה, לחברים, לטבע, ברצון שלו להשכין שלום, לגשר. המקום שלו במשפחה היה מאוד מיוחד. במקרים כאלה האחים תמיד מקנאים, ואני לא זוכרת את עצמי מקנאה בו או כועסת. תמיד רציתי להיות כמוהו. הוא היה פשוט עולם ומלואו. בטיולים שהיינו עושים בגיאיות ולאורך חוף הים, הוא לימד אותי על הצמחים והפרחים. הוא היה ממש מגדיר צמחים מהלך.
"הוא ניגן על מנדולינה ומנדולה. בערבי ריקודים בחדר האוכל בקיבוץ תמיד רציתי שיזמין אותי לריקוד כי כל הבנות רצו לרקוד איתו, ותמיד הוא היה משאיר לי ריקוד אחד. אני זוכרת את המפגש האחרון שלנו. הוא קיבל כמה שעות מהצבא כדי לבקר את אבא. ההתרגשות שלו והנהרה שהוא הביא איתו היו עצומות. באיזשהו מקום הרגשתי אחרי שהלך שזה סוג של פרידה".
רחל שפירא כתבה שירים עוד לפני שכתבה את "מה אברך". רובם מצאו את מקומם במגירותיה או התפרסמו תחת שם בדוי. "מה אברך" נקרא במקור "אלדד", והתפרסם בחוברת זיכרון שיצאה בשפיים.
עד היום שפירא סקרנית לדעת איך בדיוק גילה יאיר רוזנבלום את השיר בחוברת הזיכרון. "תמיד ניסיתי לדמיין בכל מיני דרכים את הרגע הזה שבו לכדו עיניו את השיר והחליטו לתפור לו מנגינה, ובכל פעם הוא סיפר לי את הסיפור הזה בווריאציות אחרות. יאיר בטח ישב בלובי של בית הארחה במלון שפיים - לשם בא להשתקם אחרי תאונת אופנוע - ומצא אותו שם. לגבי השאר כנראה לעולם לא נדע. אני כתבתי אותו באיזו הארה, כברק. אני חושבת שהוא נכתב כמעט בלי מחיקות ובלי תיקונים".
רבקה זהר ניהלה יחסים מורכבים עם השיר. במשך שנים ארוכות לא שרה אותו, עד שחזרה בה. "הפריע לי המשפט האחרון בשיר, שאומר: 'אלוהים, אלוהים, אלוהים, לוּ אך בירכת לו - חיים'", היא אומרת. "זה שיר שמנחם. יש בו צער וכאב, אבל החיים לא נגמרים פה. אבל אז פגשתי יום אחד אב שכול, שאמר לי: 'אני שכלתי בן במלחמת ששת הימים והשיר שהכי מנחם אותי זה 'מה אברך', אין נחמה גדולה ממנו'. פתאום שאלתי את עצמי - בשביל מה עליתי על בריקדות, והחלטתי לשיר אותו בדרכי. במקום לשיר 'לא עוד יברכוהו', אני שרה 'עוד יברכוהו, עוד יבורך".
מה רחל אמרה על השינוי?
"רחל לא הסכימה לשינוי שעשיתי - מבחינתה זה שיר מחאה, ומבחינתי שיר נחמה. צריך לדעת שעם כל התוגה, יש גם תקווה. אז אני לא שרה כך בהקלטות, רק בהופעות. הקהל כל כך אוהב לשמוע את השיר שהוא לא שם לב לשינוי, ואותי ואת רחל זה מאוד משמח ומרגש".
פורסם לראשונה: 18:40, 28.04.20
