כמה דקות לפני שמונה בבוקר, במטה הגדוד שעל גבול הצפון, הציגו בפניי את נחשון ברוש, סמל בגולני. בחור גבוה, רחב-גרם, בגדי עבודה צבאיים מהוהים ומוכתמים פה ושם, תספורת קצרצרה וסגנון דיבור קטוע ומחוספס. הוא היה עייף מפעילות הלילה, ומדי פעם הרים את קולו, להתגבר על בליל הצעקות, על רעש המנועים ועל רחש מכשירי הקשר של מטה הגדוד המתעורר. "כשאתה שוכב במארב אתה לא כל כך חושב. אתה בעיקר מקלל את מי ששלח אותך, ומנסה להבחין במשהו דרך הערפל הזה. קר. קר נורא. לא לכולם אצלנו יש חרמוניות להתחמם בתוכן... אבל אתה יודע שאם אתה לא תעשה את זה – מי יעשה את זה?"
לגבי ברוש זוהי שאלה רטורית. התשובה לדידו אחת וברורה. ביטוי מובהק להשקפת העולם החיילית שלו. כלל אינו מעלה בדעתו שישנן תשובות אפשריות אחרות לאותה שאלה, ואולי זו גם הסיבה שבגללה בחר בו המג"ד כמי שיסייע לעיתונאי מתל אביב לשרטט את דמותו של חייל השדה הישראלי באביב 1986.
האופן שבו מעריכים החיילים ביחידות הקרביות את מפקדיהם, והאמון שהם רוחשים להם, הם מרכיבים חשובים ביותר לתפקוד יחידות אלה בפעילות מבצעית, ומדד טוב לכושרן הקרבי. המחקרים שהצטברו בממד"ה (מערך מדעי ההתנהגות של צה"ל), ממלחמת ששת הימים ועד היום, מראים כי החייל הישראלי נותן היום אמון במפקדיו הישירים יותר מאי פעם.
מלחמת לבנון לא רק שלא פגעה, אלא שהגבירה את ההערכה של חיילי יחידות השדה למפקדיהם – ולעצמם כלוחמים. כמו בכל המלחמות לפניה, עלתה גם בתחילת מלחמת לבנון המוטיבציה של החיילים לשרת בצה"ל, אחר כך ירדה מעט, והיום היא גבוהה מתמיד. נתוני ממד"ה מוכיחים כי בשנת 1984, לפני הנסיגה מלבנון, היו הנכונות לשרת בצה"ל ושביעות הרצון מן השירות גבוהות מאשר בשנת 1981 – שנה לפני מלחמת לבנון.
פסיכולוגים מסבירים כי היחס של חיילים למלחמת לבנון הוא חלק ממנגנון הגנה המסייע לכל אחד מאיתנו להתמודד עם מצבי לחץ. היחס החיובי של החייל לתפקוד שלו עצמו ולתפקוד היחידה בקרב לא בהכרח מעיד שהוא מסכים עם נחיצותה ועם מטרותיה של המלחמה, אולם הדגשת החיוביות במצב והדחקת השלילה עושים את המצב הלא-סימפטי לנסבל יותר.
ברוש הוא בן קיבוץ נחשונים. אמו ילידת הארץ ממוצא צ'כי-הונגרי, ואביו עלה ממרוקו לפני 30 שנה. את לבנון הוא מכיר היטב.
"אני הייתי די הרבה זמן, איזה עשרה חודשים בלבנון", מספר ברוש, "לא היה כל כך קשה. אתה מקבל אוכל טוב, אתה מרגיש שמטפלים בך, דואגים לך, טיסות הביתה מן המקומות הכי מרוחקים. בהתחלה הייתי בצידון, אחר כך בצור. אתה מרגיש ממש טוב. אחר כך, אחרי ההיתקלות הראשונה, אתה מרגיש שקיבלת ניסיון ועמדת בזה. אחר כך, כשהולך איזה חבר שלך, אתה שואל את עצמך: למה אני פה? בשביל מה אנחנו צריכים את זה? ואז מתחילים הספקות לנקר. וגם מהבית, כשאתה שומע את כל המריבות של הפוליטיקאים, אתה אומר לעצמך, וואללה, את האמת, מה אנחנו עושים פה? שומרים שלא יירו עלינו? על איזה צפון אנחנו שומרים כשאנחנו 70 ק"מ מהגבול?"
ברוש שלם לגמרי עם מה שהוא עושה היום. לדעתו, החזקת רצועת הביטחון היא הדרך הטובה ביותר לאבטח את יישובי גבול הצפון. אבל השהות בלבנון עדיין אינה מרפה ממנו והוא חוזר אליה, מבלי משים, במהלך השיחה.
"לבנון עשתה אותנו חיילים יותר טובים. זה בטוח. אבל יש גם העניין הזה שאתה מתנהג לא כמו שחייל צריך להתנהג, ולא כמו שחינכו אותך... אתה נכנס לאיזה בית, הופך דברים, נותן מכות לאנשים... ובכלל, מושגים כמו טוהר הנשק והתנהגות אנושית לא מסתדרים בלבנון. זה לא עובד שם... באתי לצבא, שלחו אותי ללבנון, ואמרו לי: 'פשיטה על בית'. התייחסתי לזה בפעם הראשונה כמו אל מבצע צבאי. אחר כך אתה רואה מה אתה חייב לעשות שם בעצם, כי אם לא היינו מתנהגים בכוח אז היו מתייחסים אלינו כמו אל כלום. לחפש למשל נשק ותחמושת. אתה נכנס לבית, ומחפש בכל מקום: מתחת לשטיח, בתוך הארון. אתה הופך את הארון, נשברים דברים... וזה עוד הדברים הטובים. יש אנשים שגם היו לוקחים כל מיני דברים. יש חיילים ויש חיילים, אבל במשך הזמן אתה נעשה אפאתי. לא אכפת לך להפוך איזה בית – העיקר למצוא את אותו נשק שבו עלולים לירות עליך".
ברוש מגדיר את עצמו כבעל דעות שמאלניות, אולם כמו מרבית חבריו, הוא אינו רואה אפשרות לפעול אחרת מכפי שפעל.
"אני יודע שמה שהמדינה תחליט, אני אעשה, אפילו אם אני לא אסכים. אולי באיזשהו שלב יהיה מצב שבו נשאל שאלות ונגיב, אבל מרד לא יהיה. זה בטוח. אולי בתוך עצמי יהיו לי ספקות. כמו בלבנון. אבל ברגע שאתה צריך לעשות - אתה עושה".
אתה יכול לתאר לך מצב שבו תסרב פקודה?
"אם ידרשו ממני לירות בשבויים, אני לא אעשה. עוד לא עמדתי בפני מצב כזה, אבל אני חושב שלא אעשה".
אתה סומך על המפקדים שלך?
"בהחלט כן. את המ"פ שלי אני מכיר מזמן. הוא היה מ"מ שלי בטירונות, ואני יודע בדיוק מיהו ושאני יכול לסמוך עליו, וגם על קצינים אחרים. יש היתקלויות עם מחבלים כמעט כל שבוע, והם עובדים בסדר גמור, אז למה שלא נסמוך עליהם. אני בטוח שהמפקדים שלי, כולל המח"ט שאני מכיר אותו מלבנון, הם בעלי מקצוע. כל מלחמה מוסיפה ניסיון, וגם לבנון הוסיפה הרבה, למפקדים וגם לחיילים".
הכתבה התפרסמה לראשונה ב"ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 11:39, 06.05.20
