היאכטה של איל וולדמן תקועה באיטליה. זה לא נעים בכלל. לך תדע מתי הוא יראה אותה שוב. לך תדע איך הוא יגיע אליה. יש מצבים בחיים שבהם גם שבעה מיליארד דולר – הסכום שבו מכר את הסטארט־אפ שלו, "מלאנוקס", לענקית האמריקאית "אנבידיה", עסקה שאושרה סופית לפני שבוע – לא יכולים להושיע אותך. גם לא 238 מיליון הדולר, ועוד 32 מיליון כמצנח זהב, שקיבל באופן אישי מהמכירה. גם לא עשרות המיליונים שעשה מהנפקת הסטארט־אפ הראשון שלו, "גלילאו", כבר ב־97'. כל הכסף הזה, והיאכטה עדיין תקועה. וירוס עולמי ארור.
כשאני שואל אותו לאיפה הוא יטוס דבר ראשון ברגע שמתאפשר, וולדמן אומר מיד: "לסירה". ברור שזו סירה. פחות נעים לקרוא לה יאכטה, בטח עכשיו, עם מיליון מובטלים מסביב, אף שוולדמן הוא איש ישיר, לפעמים באופן בוטה; אם יש לו יאכטה, ודירה בקומה ה־31 של מגדלי "מאייר" בשדרות רוטשילד, ותחביבים שכוללים איים אקזוטיים, צלילות, הפלגות, סקי, קייט-בורדינג, ווייק-סרף, רכיבה וקאמבק רכילותי מתוקשר לחברתו, הדוגמנית ז'אן בן-אהרון – הוא האחרון שלא ידבר על זה.
אבל גם כשידבר איתך על זה – ובשמחה ידבר – זה יישמע כאילו אתם יושבים יחד לבירה, שלא לומר בטרמפיאדה מאובקת בדרך הביתה לשבת מקוצרת שאליה יצאתם מהבסיס. "בגובה העיניים" הוא צירוף המילים הנפוץ המושמע בהקשר של וולדמן, והוא אכן נשמע כמעט תמיד כאילו יצא זה עתה מהמקום שממנו יצא כבר די מזמן: גולני. סמג"ד מילואים בגולני.
הוא בן 60, גבוה, מוצק, עדיין קרבי למראה. והוא מתעתע בכל התדמיות והציפיות המוקדמות; וולדמן מעולם לא היה הטיפוס הנפוץ מדגם גיק-8200 שעשה את כל הדרך מהשכונה המבוססת ועד לנהיגה מרהיבה בקטר ההיי־טק הישראלי; לא, וולדמן בא מהשטח, מילדות מסובכת, משירות קרבי מאוד, והוא נשמע בהתאם וממילא לא מעוניין לנהוג בשום קטר. הוא מעדיף פורשה וטיולי שטח בג'יפ רוביקון. במחלקת המסודרים מההיי-טק, הוא יקוטלג יותר באגף אסי כהן המגלם את דמותו של תומר לוי; ההוא שנהנה מהחיים ומהכסף בשביל כולם. ההוא שזורם.
העניין הוא שוולדמן לא באמת כזה; כי מתחת לדיבור הקרבי המתעתע, מדובר באחד האנשים החדים והמחושבים ביותר במזרח התיכון. הוא לא יגיד מילה מיותרת – גם אם הדיבור עצמו יושמע פה ושם בעגה צבאית וכל־ישראלית מקרבת.
ילדותו בירושלים, ואז ברחובות, עם אמא נוקשה ודומיננטית, דוקטור לכימיה שגידלה אותו ואת אחיו התאום לבדה אחרי שאביהם עזב כשוולדמן היה בן ארבע, לא נראתה בשלב הראשון כאילו היא עשויה להוביל דווקא להיי־טק. "היינו מסתובבים הרבה בשכונה בגיל 13־14 ומשאילים מכוניות כדי לעשות יותר מסיבוב", במילותיו. היה גם עניין רכב השטח הראשון שקנה באותן שנים - חמור צעיר שהשיג מכמה בדואים - והיו הג'ובים הראשונים שלו, במאפיית אנג'ל, בבניין, בחפירות ארכיאולוגיות והשיא: סגן מנהל מחלקת הירקות בסופרמרקט, חורף 83'.
יפה שהגעת להיות ישר סגן מנהל מחלקה.
"אני חושב שהרשמתי בראיון".
אבל גולני שינתה והפכה אותו למה שהפך להיות: מורעל. מכור לקושי. "זה בונה אותך", הוא אומר. "אתה בונה צוות שהחיים שלך באמת תלויים בו, אתה יודע מה זה אחוות לוחמים, אתם עוברים הרבה דברים קשים יחד - והיה באמת מאוד קשה. נהניתי מזה. להיות קרבי נותן לך כלים מדהימים ופרספקטיבות נכונות ויכולת לקבל החלטות מהר ולראות את החיים האמיתיים".
אם היית ג'ובניק זה היה לוקח אותך למקום אחר בחיים?
"כן".
וולדמן מדבר אחרי האקזיט הענק של מלאנוקס
ואז הוא משתחרר, מחפש את עצמו, נרשם להנדסה כימית בטכניון, "ואחרי סמסטר שמתי לב שכולם מבקשים לעבור למדעי המחשב, שלא בדיוק הבנתי מה זה אבל אמרתי: כולם מבקשים, אז גם אני אבקש". זה תפס אותו, ומשם - תואר שני בהנדסת חשמל, אלביט, אינטל, הצטרפות להקמת הסטארט־אפ גלילאו שמייצר רשתות תקשורת, עזיבה דקה אחרי ההנפקה ודקותיים לפני האקזיט - אבל עשיר מספיק - ואז ייסוד מלאנוקס. מה זה מלאנוקס? חברה שמייצרת שבבים לתקשורת מהירה יותר בין שרתים, תוך שיפור דרמטי של יכולת העברת הנתונים ואחסונם, ושימוש - זהירות, חומר למתקדמים - בטכנולוגיות אינפיניבנד ואתרנט. כמה מהירה יותר? "כשהתחלנו הגענו ל־2.5 ג'יגה־בייט בשנייה, היום אנחנו ב־400 ג'יגה - וכשהשידורים בטלוויזיה יעברו לאיכות 8k תידרש מהירות שרק אנחנו יכולים לאפשר", הוא אומר. לקוחות החברה? כל הגדולים - ממיקרוסופט ואפל עד פייסבוק ועליבאבא. נתח שוק עולמי? סביב 72 אחוז, לדבריו. "מהמצגת הראשונה ועד היום אנחנו עושים בדיוק אותו דבר, רק הרבה יותר משוכלל, מורכב ומהיר".
בתווך, וולדמן הפך למיליארדר. המיליארדר מהדלת ממול.
אתה זוכר את המפגש הראשון שלך עם כסף גדול?
"כן, בהנפקה של גלילאו. אני זוכר את הדבר הראשון שקניתי: ג'יפ דיסקברי יד שנייה".
למה יד שנייה?
"כי אשתי אז ואני החלטנו לא לשנות את אופי החיים שלנו. נשארנו באותו בית, לא רצינו שהילדים כל כך יידעו מזה. אבל תמיד קינאתי בכל האנשים שיש להם ג'יפ שטח, ורציתי גם, ואשתי אמרה: יאללה, בסדר, אתה יכול להרשות לעצמך".
הם התחילו לטייל בעולם עם הילדים (שרון, כיום בת 31, גיא, 27, ודניאל, 21), כולל הוואי ואלסקה - והפלגה על יאכטה של חבר פתחה לו את התיאבון. וולדמן שבר שיא כשהשלים רישיון סקיפר בתוך שבועיים וקנה לו יאכטה משלו, וכשאני שואל מה לגבי מטוס, וולדמן בולם; מטוס הוא באמת לא משהו שנהוג או מנומס לדבר עליו. "שמע, אני לא מתבייש בכסף שעשיתי בעשר אצבעות, ואני אוהב לטוס, ואני מנסה להיות כלכלי ואם יש טיסות ישירות של חברות מסחריות אני טס איתן, ואם לא, אני טס במטוסים פרטיים. והרבה אנשים נהנים מהכסף שלי - כולל חברים וילדים וחברים של הילדים".
מה, מסעדות וכאלה?
"מה מסעדות? טיולים, הפלגות, החברים של הילדים אומרים שהם כל הזמן מחכים לטיול הבא. הילדים עצמם כבר התרגלו".
בגילם אתה עוד לוקח אותם לטיולים?
"לא, הם לוקחים את הסירה בעצמם, אני לא חושב שהם רוצים אותי איתם. אבל כשאמא שלי הייתה בת 75 התחלתי לתת לה את הסירה, והיא והחברות שלה הפליגו וצללו בכל מיני מקומות, ואתה רואה תמונות מדהימות של שש נשים בנות 75 עד 80 על הסירה, והן נורא נהנות. אני שמח שהספקתי לעשות את זה בשבילה".
האם נפטרה לפני כשנתיים, מותירה אותו עם מורשת פוליטית ברורה ולא בהכרח גולנצ'יקית. "אף פעם לא הייתי ימני", הוא אומר בזהירות. "דוד שלי נהרג במלחמת ההתשה, וחינכו אותי בבית להיות אוהב אדם, להיות שקול, לחתור לשלום כל הזמן".
עד שמשהו יזוז בכיוון הזה, וולדמן צופה מהצד בקרקס הפוליטי. מנסה להאמין שאף שכעס והתאכזב מבני גנץ עדיין מדובר היה בהקרבה עצמית, ומשוכנע שנתניהו יעשה טוב לכולם - וקודם כל לעצמו - אם יואיל להתפנות. "השאלה היא איפה אתה מותח את הקו לגבי מה שאתה מוכן שהמנהיגים שלך יעשו", הוא אומר, "כל מי שנמצא בתהליך פלילי צריך לשים את המפתחות בצד".
אתה מזדהה עם נתניהו במשהו?
"אני מאמין שהוא מאמין שהוא הכי טוב למדינה, והוא עדיין שם את עצמו בראש. לפעמים אני מרחם עליו. הוא בסיטואציה שלא הייתי רוצה להיות בה, למרות שהוא לא רואה את זה ככה, כי בן אדם שנמצא בתוך תעלה לא רואה מה קורה למעלה ואין לו פרספקטיבה. ובאיזשהו מקום, הוא והמשפחה שלו נמצאים בתוך שוחה שבה הם לא יכולים לראות את מצבם ולקבל החלטות נכונות ואחראיות כלפי עצמם, הסובבים אותם והמדינה".
יהיה סביר להניח שאתה בדרך לפוליטיקה?
"יש את הבעירה הזאת, שאתה חושב שאתה יכול לעשות יותר טוב, וזה מושך אותך כמו לאש. אז יש לי משיכה כזאת. לא יודע אם אני אלך לזה או לא. הרבה אנשים אומרים שאני לא מתאים לזה - אני ישר מדי ומדבר בגובה העיניים - ואולי הם צודקים. אבל הרבה פונים אליי - עובדים פה, חברים של הילדים שלי, כולם רוצים שאלך. בינתיים לא".
כי בינתיים יש לו לפחות עוד שנה להיות במלאנוקס. אחרי 21 שנה - התחיל עם תשעה עובדים, כיום החברה מעסיקה 3,200 - המכירה באה לו "ברגשות מעורבים". הוא עדיין מרגיש שהמחיר ששילמה אנבידיה - שבעה מיליארד דולר - יכול היה עוד לגדול אם היו מחכים רק עוד קצת, אבל הדירקטוריון לחץ, "וכחברה ציבורית אתה צריך לעשות מה שנכון למשקיעים". גם הוא עצמו מוכן כבר לנוח. "לא היה שום דבר קל במלאנוקס, הכל היה קשה", הוא מסכם. "התחרו בנו IBM ו'קומפאק' ו'אינטל' - זה היה להילחם בענקים כל הזמן".
מה בעצם עשית שהמתחרים לא עשו?
"עשיתי אותו דבר, רק טוב יותר, בזווית אגרסיבית יותר, רצתי מהר יותר והוצאתי לפועל טוב יותר".
מה גרם לך להרגיש שאתה יכול להתחרות ולנצח?
"עשיתי את זה בגלילאו פעם אחת, אז הרגשתי שאני יודע את הדרך. אבל אתה אף פעם לא באמת מרגיש שעשית את זה, אלא רק חי בפחד כל הזמן. פחד שאיזה סטארט־אפ או חברה גדולה יבואו ויצליחו יותר ממך. אתה מצליח כי אתה מפחד להיכשל, והפחד מניע אותך, ואתה חייב לרוץ קדימה כל הזמן, לא יכול לעצור כי ברגע שתפסיק לדחוף - הכל יידרדר: גמרת רבעון מעולה? יש לך שתי שניות לנשום ואז אתה מתחיל את הרבעון הבא שבו מצפים ממך לתוצאות יותר טובות. ואתה מתרגל לחיות ככה".
מה זה עושה לחיים שלך?
"זה משנה אותך. אני לא אותו בן אדם שהייתי כשנכנסתי לתפקיד. אני יותר קשה, והנוקשות פוגעת בהרבה דברים אישיים ובחברויות. ואתה מוצא את עצמך בכל מיני חורים בעולם, לגמרי לבד. אני זוכר שישי בערב אחד, גמרנו רוד־שואו בקליפורניה, כולם נוסעים הביתה למשפחות שלהם, ואני נוסע לשדה התעופה, לוקח מטוס לפגישה עם מישהו שאני יודע שאני לא רוצה לעשות איתו עסקה, הולך איתו לארוחת ערב ואז צריך להישאר תקוע שם ללילה כי אין איך לטוס משם, ובינתיים כולם עם המשפחות שלהם וחיים את החיים".
היית בטיפול פסיכולוגי בזמן הזה?
"הייתי פעם אחת בטיפול שלא הצליח".
איך ידעת שזה נכשל?
"הפסיכולוג בכה".
כמה זמן לקח לו להישבר?
"שתיים וחצי פגישות. אמר שהוא לא יכול לעבוד איתי כי אני מזכיר לו את אבא שלו. ניסיתי עוד פעם ולא הצליח. אולי אני צריך לנסות שוב".
אתם יכולים להפטיר, כמקובל, "קשה בהיי־טק", אבל וולדמן אכן הפך להיות אדם שנחשב לא קל. מקורבים מעידים שהוא עקשן בדרגת ראש־בקיר - לא פעם ברמות שמתנגשות עם המציאות הישירה - והתנהלותו נחשבת לעיתים כוחנית, תקיפה והולכת על הקצה. הוא לא ממהר לבטוח באנשים. הוא עובד קשה אבל מעולם לא הפך לעכבר־קיוביקלים; החיים הטובים - מימושו של כל המאמץ הזה, עדיף בחלקים האקזוטיים יותר של העולם - ממלאים חלקים מזמנו, והוא נהנה גם לצאת וללכת להופעות ומשחקים, אוהב את הצ'ילי פפרז ואת הווריורז ולא מקדיש שום זמן לסדרות בנטפליקס.
האובססיביות של וולדמן לכל מטרה שסימן היא כלי תקיפה והגנה יעיל (המקרה המפורסם ביותר הוא התקופה שבה ניסתה קרן ההשקעות "סטארבורד" להשתלט על מלאנוקס, לפרק את הדירקטוריון ולהדיחו, והוא נאחז בציפורניים עד ששרד וניצח), אבל עשויה גם לסבך אותו. מאשתו הראשונה, אותה הכיר בגיל צעיר, התגרש בנועם לאחר 17 שנים, והחליף בנות זוג לא מעטות עד שהתחבר לאשת ההיי־טק הבכירה שלומית פן – אירוע זוגי בן מספר שנים שהחל בחופשות פוטוגניות להפליא ברחבי העולם והסתיים בסכסוך משפטי רועש להחריד בין השניים. פן, שתבעה ממנו כספים, האשימה את וולדמן בהתקנת מצלמות בדירתם – כולל מול המיטה בחדר השינה – כדי לעקוב אחריה, ובהתפרצויות זעם מכל הסוגים. וולדמן טען שמדובר היה בסידורי אבטחה בלבד, ושמדובר בניסיון לסחוט אותו. בית המשפט המחוזי פסק על דרך הפשרה.
"אני לא יודע אם היא לא אהבה אותי, ולא יודע אם היא הייתה איתי בגלל הכסף, אבל זה השאיר בי שריטות מסוימות", הוא אומר בחוסר חשק. "אתה עובר הרבה תאונות בחיים, ומנסה להימנע מעוד תאונות. שנה וחצי אחרי שזה התחיל הצלחתי להתנתק מזה רגשית לגמרי, ושמתי את זה בצד כעוד משהו שצריך לטפל בו. נתתי לעורכי הדין שיטפלו בזה".
הבנת שהכסף סיבך לך את היחסים?
"אני לא חושב שהכסף מגדיר מי אני. כמו שגברים נמשכים לנשים יפות, נשים נמשכות לאנשים שיודעים מה הם עושים, שהם יותר בשליטה, שיש להם יותר כוח – וזה לא כסף, אלא מה שהוא מייצג. אני לא מפריד בין איל לכסף של איל".
והכסף הזה שימש בחודשיים האחרונים, בין השאר, גם לתרומה דרמטית של מלאנוקס לרכש מסכות, כפפות, סרבלי הגנה ומכונות הנשמה עבור בתי חולים וקופות חולים במשבר הקורונה, שאת ניהולו על ידי ממשלת ישראל מסכם וולדמן בציון, "שבע וחצי. המערכת לא הייתה מוכנה, למרות שהצוותים הרפואיים עבדו מדהים".
מלאנוקס עצמה, באורח לא מפתיע ביחס לאובססיביות ולרוח הקרבית של הבוס, הייתה ערוכה לחלוטין. "יש לנו תוכניות מגירה למגפה, לצונאמי, לרעידת אדמה, למלחמת טילים, למפעל שנשרף לנו – אנחנו ערוכים לכל אסון שאתה יכול לחשוב עליו", וולדמן מבהיר. "יש לנו מלאי עודף לרבעון וחצי, וכשסגרו לנו מפעל בסין עברנו לייצר בהודו, בישראל ובטייוואן. המדינה, לעומת זאת, לא הייתה ערוכה, והייתה פאניקה של צוותים רפואיים ששיוועו לציוד. מתוך הפאניקה קנו גם דברים לא מתאימים, וגוף כמו המוסד לא אמור לנהל ולרכוש סחורה. מלאנוקס יודעת לעשות רכש, ולכן התגייסנו".
ישראל הכניסה את היד מספיק עמוק לכיס?
"ממש לא. בדיבורים כן, במעשים פחות. אני הייתי נוהג אחרת: הייתי מבקש שכל אחד ידווח על ההכנסות שלו בשלושת החודשים האחרונים, והייתי נותן לו, תוך יומיים, צ'ק על סך 60־75 אחוז מזה. לשלושה חודשים קדימה - כי זה הזמן שהוא הולך להיות סגור. לא חשוב מי ומה הוא עושה - אתה מדווח לי? אני מאמין לך, ותוך יומיים יש לך 70 אחוז ממה שהגשת, אצלך בבנק. בארה"ב עשו את זה, בגרמניה עשו, גם פה יכלו לעשות. זו החלטה של ראש ממשלה ושר אוצר. עכשיו 80 מיליארד שקל פה ילכו, בחלקם, למקורבים ולמקומות שזה לא צריך ללכת אליהם".
מאז שנת 2009, וולדמן החל להעסיק אנשי צוות פלסטינים, חלקם תושבי עזה, רובם מרוואבי, שכם וחברון. זה לא התחיל כאידיאה פוליטית; זה התחיל מכיוון שכוח האדם הזה עלה לו שליש מחיר, "וזה השתלב טוב. אבל אתה רואה כל הזמן איך זה עובד; בדיוק יש לי צעיר שסיים גולני ובא לעבוד אצלנו, והוא מאוד ימני, והבחורה שלימדה אותו הכל והפכה לידידה טובה שלו היא ערבייה, והיא מאוד חכמה, ופתאום הוא תופס את עצמו. יש אצלנו גם ערבים מאוד לאומנים, וכבר היו פיצוצים בקפיטריה, אבל אני רוצה שהם יהיו פה".
אם אני מזמין אותך להשתתף בטקס יום הזיכרון הישראלי־פלסטיני, אתה בא?
"כן. בהחלט יש מצב. אני לא רוצה להרוג אף אחד, רק ללחוץ להם ידיים ולהבין איך מקימים פה שתי מדינות לשני עמים".
אתה נאיבי מספיק לחשוב שזה יקרה בימי חייך?
"כן. אנחנו נעים בציר היסטורי שאי־אפשר לשנות, ולא משנה מי יהיה ראש הממשלה. זה הפתרון היחיד, השאלה כמה זמן זה ייקח וכמה ייהרגו בדרך".
בינתיים אנחנו נעים לעבר סיפוח.
"עזוב, אולי יספחו קצת אבל התוכנית של טראמפ היא בסיס לתחילת דיון. הבעיה היא שבישראל בוחרים באנשי צבא להיות מנהיגים, ואנשי צבא מחונכים להגיע למצב של ווין-לוז, בזמן שאנשי עסקים חותרים להגיע לווין-ווין. אז אנחנו צריכים להתחיל להבין גם את האגו של הצד הפלסטיני, ושמע, הייתי שם באינתיפאדה - בקסבה של שכם ובבלאטה ובמחנות הפליטים, ועשיתי מעצרים, ואמא שלי אמרה שאנחנו צריכים לסרב פקודה ולא ללכת, ובכל זאת הלכתי".
אז סירבת פקודה של אמא.
"היא הגיעה לרמה כזאת שהיא אמרה לי שזה מה שהנאצים עשו - מילאו פקודות. אבל מילאתי את כל הפקודות, ולפחות אצלי לא סתם רדפו אחרי אנשים. צריך להגיע איתם לווין־ווין ובעיקר להוריד את רמות הפחד. עובדים אצלי אנשים שרק בגיל 35 כשבאו אלינו ראו את הים בפעם הראשונה בחיים, והם מתים מפחד להגיע לישראל".
יש לך הצעה מסודרת לתוכנית שלום?
"אומרים שאין עם מי לדבר בצד השני, וזו לא תשובה קבילה. כשאצלנו בא איש מכירות ואומר, 'לא הצלחתי למכור' - אין דבר כזה. אתה תשיג את הלקוח גם אם ייקח לך שנתיים - וזה קרה לנו עם פייסבוק ומיקרוסופט ועם כל הגדולים. אז גם פה - בצד השני יש אנשים הגיוניים, צריך לראות איך אנחנו מתפשרים על החלפת קילומטרים פה ושם במקומות שאנחנו לא רוצים לפנות, ואפשר למצוא לזה פתרונות. השאלה עד כמה רוצים".
נראה שלא רוצים.
"אנחנו לא מבינים כמה המצב הזה משפיע על הכלכלה והמצב רוח שלנו. תחשוב תיירותית - אם אתה רק פותח את בית־לחם, יריחו, תל־אביב, ירושלים, אילת, אנשים ינהרו לפה. ותחשוב איזה כיף יהיה גם לנו - אתה קופץ למסעדה ברמאללה, הולך ליריחו לשחות שם בים המלח. אתה חי בשלום, כמו בשווייץ אבל במקום הרבה יותר כיפי ופחות קר. אמרתי לא פעם: צריך לעשות סרט, what if there was peace. להראות לאנשים ויזואלית איך המדינה והאזור היו נראים אם היה פה שלום. יאללה, די להרוג, אתה יודע איזה חופים מדהימים יש בעזה?"
לא.
"מדהימים. במקום ללכת ולירות להם ברגליים, בוא נעבוד יחד. כמות ההזדמנויות הכלכליות שיש לנו במפרציות, זה פשוט פספוס. 72 שנים הלכו לאיבוד על להרוג אחד את השני. צריך רק לרצות לעשות את זה".
רצינו. ניסינו.
"לא, לא אנחנו צריכים לחתור למגע, לשלום, ללא ליאות. אתה רוצה להקים עסק, קשה לך ואתה נסוג? אז לא תצליח להקים עסק. נורא קל לא להגיע למטרה, אבל אסור לעצור באמצע".
איתו וגם אחריו, סביר להניח, מלאנוקס לא עוצרת. המציאות העולמית החדשה – האונליינית יותר – תיטיב כמובן גם איתה. ואף שהיאכטה, כזכור, עדיין תקועה באיטליה, וולדמן מגיע לשנה האחרונה שלו בחברה במצב נמרץ, סכין בין השיניים כרגיל, והודף בקוצר רוח טענות שנשמעו מטעם חלק מהעובדים, לפיהן חלק קטן מדי מכספי המכירה יגיע אליהם. למעשה עובדי החברה לא זכו בשנים האחרונות לאופציות, והם מחזיקים בעיקר בהקצאה של מניות חסומות, שאינן ניתנות למימוש ויומרו כעת למניות של אנבידיה. "חלוקת העושר בחברה הייתה טובה מאוד, והעמדנו עשרות, אם לא מאות מיליונרים לאורך השנים", וולדמן טוען. "הרבה עובדים מרוצים מאוד מהתגמול שקיבלו, יש פה אנשים צעירים שבאים ואומרים לי תודה שבזכותי הצליחו לקנות דירה בלי משכנתה".
ועדיין, הדירה ההיא מעט מתגמדת מול כמעט מיליארד השקל של וולדמן עצמו, כסף שאיתו הוא מתכוון לעשות כמה דברים ובראשם, "לוודא שהוא נשאר לדורות הבאים ושהם יוכלו ליהנות ממנו בצורה חכמה ובריאה, ולמנוע מריבות מראש, וגם להקים קרן פילנתרופית קטנה ולעשות דברים".
ומה למען עצמך?
"הרבה דברים. לנסוע לכל מיני מקומות שעוד לא הייתי בהם – קובה, למשל, וגם אוסטרליה וניו־זילנד, ויש עוד כל מיני מקומות בצ'ק־ליסט. אני אוהב את הים וההרים והטבע".
חשבת לעבור לחיות בטבע?
"הייתה פעם מחשבה על לעבור לחיות וללמד במכללה בשדה בוקר, אבל אשתי לא כל כך אהבה את הרעיון".
מתי בעצם היית הכי מאושר?
"אני מאושר מטבעי. כשהייתי נוסע ברנו אקספרס עם הילדים ואוהל וגיגית לכנרת, בסביבות 93', ועוד לא הייתי גומר את החודש, עדיין הייתי לא פחות מאושר מאשר כיום, כשאני נכנס למלון שבעה כוכבים באיזה ריזורט. וגם היום, אני יכול להיות מאושר בטיול ג'יפים בלי מקלחת שלושה ימים בנגב".
מתי אתה אומלל?
"כשקשה לי".
אז אתה אומלל הרבה. אמרת שבמלאנוקס הכל היה קשה.
"לא בדיוק אומלל. אני קם בבוקר מוטרד, אבל בכיף. אני מאושר על השלג, על הספינה וגם במשרד. אולי במשרד קצת פחות, אבל אני לא לא־מאושר להיות במשרד. האמת היא שיכולתי להפסיק לעבוד מזמן".
תפסיק עכשיו?
"לא. אבל אני לא הולך להקים עוד חברה. זה כל כך קשה. די, נעשה דברים אחרים".
אתה מרגיש מבוגר?
"אני מרגיש עדיין ילד".
ישן לילה שלם בלי לקום לשירותים?
"לפעמים קם, אבל זה לא גורם לי להרגיש לא ילד. אני עדיין מסתכל על העולם מלמטה, מנסה להבין, לראות".
פורסם לראשונה: 08:16, 08.05.20
