החלום הכי מוחשי של רוב הישראלים הוא הטיול הגדול אחרי הצבא, חיי הוללות בתל־אביב, גג לימודים לאיזה תואר שיהיה גם מעניין וגם אולי יסדר איזו קריירה. דני אבדיה, לעומת זאת, עשוי לגעת כבר בחודשים הקרובים בחלום שרוב הנערים בגילו אפילו לא מעיזים לדמיין.
עוד כתבות ספורט למנויים:
- הקרב האחרון של מייק טייסון
- הצד האפל של מייקל ג'ורדן
- האימפריה הכלכלית של רוג'ר פדרר
בהנחה שהקורונה לא תעשה שוב בעיות, ב־15 באוקטובר אבדיה יישב בברקליס סנטר בברוקלין ויחכה לשמוע איזו קבוצת NBA בחרה בו בדראפט. זהו מעמד שמעט ישראלים זכו לו, ומעטים עוד יותר הגיעו אליו עם הר הציפיות והפוטנציאל של אבדיה. לכל הדעות וההערכות, גם של פרשנים בארה"ב, אבדיה הוא הבטחה גדולה. נו פרשר, מה שנקרא.
"קודם כל אני מקווה שיקראו את השם שלי כמו שצריך", מתרכז אבדיה בדברים החשובים באמת, "כי יש הרבה בלבול עם השם שלי בארה"ב. יש לי J בשם משפחה. אז יש בלבול כשמבטאים את הג'יי ולא אמורים לבטא אותה".
בהחלט מתח בריא.
"קצת קשה לי להתפקס ממש על הדראפט כי העונה שלנו עכשיו חוזרת והראש שלי לגמרי במכבי, אבל אם אתה ממש רוצה לקחת אותי לשם, ואני יודע שאתה רוצה, אז כן, זה יהיה ערב ורגע מאוד מרגשים".
זה בכלל משהו שאתה מעכל כרגע כמציאות?
"לגמרי לא. אתה יודע במהלך השנים שאתה כן יכול להגיע לשם, אבל אתה לא מצפה מעצמך לזה. עזוב NBA, בתור ילד בהרצליה ששיחק כדורסל בכלל לא חשבתי שאוכל להגיע לבוגרים של מכבי. אז לא, אף פעם לא חלמתי על ה-NBA. פשוט נהניתי לשחק כדורסל. אם היית אומר לי בהתחלת הדרך שאשב בדראפט של ה-NBA, הייתי צוחק. זה לא שאני לא מאמין בעצמי, זה פשוט מופרך".
ואתה מדמיין לפעמים את הרגע הזה בראש?
"כן, זה רץ בראש. אני רואה למשל באיזה צבע חליפה אהיה, הסוכן דואג לזה. לא נראה לי שאבוא לשם בבגד ים. ראיתי ביוטיוב בחירות דראפט בעבר, אבל אני לא יודע בדיוק למה לצפות מבחינת האווירה. אני מניח שמאוד אתרגש".
אבדיה, היום אחד הכוכבים הבולטים של מכבי תל־אביב, מגיע לדראפט בעמדה מעניינת. במשך חודשים התחזיות של המומחים לגבי מיקום הבחירה שלו משתנות בקצב. לעיתים הופיע בחמישייה הראשונה, ובשלב מסוים אף הגיע למקום הראשון היוקרתי, אך לאחרונה מעט הידרדר בהערכות.
"ברור שהמיקום מאוד מעניין אותי", הוא מודה, "אבל אני לא מתייחס לאנשים שכותבים עליי דברים כאלה ואחרים. בסופו של דבר המיקום הזה ייקבע לפי הקבוצות, לפי מה שהן צריכות, ואם הן מתחברות לשחקן מסוים או שלא. אלה בתקשורת שמחליטים באיזה מיקום אני אהיה לא יודעים. בעיניי זה קצת לדבר על ריק. אני לא צריך להתעסק בזה".
למה לא?
"אתן לך דוגמה, בתקופת הקורונה היה דיבור על זה שאבחר בין חמשת הראשונים בדראפט, אמרו שאולי ראשון. פתאום החליטו לשנות את המיקומים. על פי מה? היו משחקים? היה משהו? שום דבר. אז אנשים לא באמת יודעים, אין משהו מדיד באמת, זה סתם ניחושים והימורים של אנשים".
אבל מקום ראשון בדראפט זה כבר סנסציוני. אתה תעשה היסטוריה.
"כן אני לא יכול להגיד לך שזו לא המטרה שלי, זו כן. אבל גם אם אבחר ראשון, זה יקבע אם אהיה שחקן טוב? אני צריך להיות בקבוצה שתהיה טובה בשבילי ותאמין בי. ובסופו של דבר אם אקבל קבוצה כזו, גם על חשבון בחירה ראשונה שאתה קורא לה סנסציה, אני אקח את זה. כי אני אדע שאני מגיע לסביבה שתגרום לי להצליח".
בינתיים, התקשורת העולמית מלאה בידיעות על קבוצות NBA שמאמינות באבדיה. בין היתר הוזכרו קליבלנד, גולדן סטייט, סן אנטוניו, ניו-יורק ניקס ושיקגו בולס. "כולם מדברים איתנו", מגלה הסוכן הצמוד מתן סימנטוב, "יש המון פניות לגבי הפעילות של דני בזמן הקורונה למשל, מאחר שהקבוצה לא התאמנה. ביקשו לדעת איך הוא שומר על כושר, מה הוא בדיוק עשה".
דני, יש לך העדפה בכל זאת לגבי קבוצה מסוימת? אזור מועדף לגור בו?
"שמע, גדלתי בישראל, אני מאוד אוהב חום ושמש".
מיטב הביצועים של דני אבדיה בליגת העל
דווקא הקליפרס והלייקרס תפוסים.
"לא רק שם", הוא צוחק. "ובאמת, אין לי העדפה. אני צריך רק קבוצה שתאמין בי".
הוא מפגין ביטחון עצמי מרשים למישהו בן 19, מתנהג כמו מישהו שיודע היטב מה הוא שווה. הוא מסכים עם כל המחמאות שמחלקים לו כלי התקשורת, כולל האתר הרשמי של ה-NBA שכתב עליו בחודש שעבר שהוא "השם הבינלאומי הגדול ביותר בדראפט, והוא השיג את המעמד הזה כי יש לו סגנון משחק אמריקאי". כתבו על האינטליגנציה שלו, על הקשיחות בהגנה והמאבק בריבאונדים, ועל התחושה למשחק. על האישיות שלו כתבו ש"אבדיה נוטף ביטחון בכל פעם שהוא עולה לפרקט, וחוסר הפחד הזה ישרת אותו היטב כשיגיע לארצות־הברית". "אומץ צפון אמריקאי", קראו לזה.
"ביטחון לא תלוי רק בי אלא בקבוצה שתבוא ותיתן לי ביטחון ותדע שאין מה לעשות, שחקנים עושים טעויות וגם אני אעשה", הוא אומר. "אבל השאלה היא אם תהיה לי הבמה לעשות טעויות או לא. זאת אומרת חופש פעולה על המגרש. אגב, להתייחס אליי כצפון אמריקאי זה מעניין, הייתי אומר דווקא יותר בלקני".
היו עליך גם ביקורות בדוחות הסקאוטים.
"זה דווקא יותר מעניין אותי, את היתרונות שלי אני מכיר, אני יודע מה אני שווה".
אז אקריא לך: "אין לו צעד ראשון מהיר מספיק כדי לחלוף על פני שומרים ב-NBA. הטאץ' והאינטליגנציה שלו הביאו אותו למקום שבו הוא נמצא, אבל יהיה רגע שבו יצטרך להיות טוב יותר בדברים הפשוטים כדי להפוך לסקורר. כרגע, הקליעה שלו קצת מדאיגה והוא קצת רזה מדי". מסכים?
"שטויות. אני לא מאמין בזה. אני חושב שאני עובד מאוד קשה על הגוף שלי ולא חושב שאני בכלל רזה מדי, אני שוקל 104 קילו, עם תשעה אחוזי שומן, ולדעתי אלה נתונים מאוד טובים. לא יודע מתי בפעם האחרונה הם באו לפה ומדדו אותי. אבל אני עובד על האתלטיות שלי ועל המשחק שלי בכל רגע נתון. הקליעה שלי משתפרת ואני זורק המון זריקות בהרבה עבודה אישית".
כלומר?
"לפני אימון, אחרי, איפה שרק תרצה. בשש בבוקר אני קם לפעמים לאימון. אני מגיע להיכל מנורה, עם המאמן שלי וליקו פרוביץ', שעובד איתי על הרבה אספקטים של המשחק. זה מגיע ל־700־800 קליעות, כלומר כשהכדור נמצא ברשת. אני מדייק ב־68־70 אחוז באימון, לדעתי נתונים טובים. אני זורק מכל הטווחים. מנסה לגוון".
על המגרש הוא שחקן רגשי מאוד, לטוב ולרע. תחרותי ברמות מייקל ג'ורדניות, ושונא מאוד להפסיד. "כשאני נכנס למגרש אני רואה כזה אדום בעיניים. אני אעשה הכל כדי לנצח, והרגשות שלי יוצאים החוצה. נגיד, אם שחקן עושה טעות אני לא אצעק עליו ואתנהג לא יפה, אבל כן אזרוק מילה או אעזור לו. באופי שלי יש הרבה תשוקה למשחק, זו המילה הנכונה".
זוכר הפסד כואב במיוחד?
"המשחק נגד סרביה עם נבחרת העתודה, באליפות שלקחנו בארץ. תמיד יש לי איזושהי אקסטרה מוטיבציה לשחק נגד הנבחרת שיכולתי לשחק בה. אבא שלי סרבי, אז הנבחרת מאוד מוכרת לי וזה סוג של יריבות. ברגע שהם באו וניצחו אותנו ולא שיחקתי טוב, באיזה מקום זה נגע בי יותר עמוק מבהפסדים רגילים. זה היה חתיכת דיכאון באותו ערב אבל זו אליפות ארוכה וזה רק הרים אותי למעלה. בסופו של דבר הפסדתי להם בסיבוב הראשון ובסוף לקחתי מדליית זהב".
אז במה אתה כן צריך להשתפר?
"כן לדעת לשלוט בכעסים שלי לפעמים. אני לומד להתגבר לאט־לאט. זה לא נראה טוב בשפת הגוף. זה גרם לי בעבר לעשות פעולות פזיזות שהצטערתי עליהן אבל לא משהו שתפס אותי. זה משתפר עם הבגרות ואני עובד על זה גם מנטלית, עם הפסיכולוג של הקבוצה למשל".
ופסיכולוג אישי?
"לא חושב שאני צריך. אני כן צריך לייצב את הקליעה, שתהיה יותר יציבה לאורך הזמן. זהו בעיקרון. לא חושב שיש גבול למקום שבו אני יכול להשתפר. זה יכול להיות בכל רגע נתון. זה תלוי בי".
אחרי שגומרים לחלום על ה-NBA עולה השאלה מה יקרה אם כל העבודה הקשה תשתלם, החזון יתממש והחלום יתגשם. אחרי נציגות ישראלית במכללות האמריקאיות עם נדב הנפלד ודורון שפר, אחרי עשור מכובד של עומרי כספי ב-NBA, אבדיה אמור כבר להיות השלב הבא: לא רק שחקן בליגה הטובה בעולם, אלא כוכב. והישראלים, כידוע, הופכים כל נציג מקומי בחו"ל לשגריר. שחקן אחד שמייצג תשעה מיליון בני אדם. בנונשלנטיות אופיינית, אבדיה לא מתרגש.
אם כל מה שמתכננים לך יקרה, זה אומר שנתעסק בך הרבה. חצי מדינה תהיה לך על הגב עונה שלמה.
"אז אסחוב על הגב עונה שלמה, באהבה ובכיף. זו מדינה שגדלתי בה ועומדת מאחוריי ונותנת לי את הגב ואני מקווה שייתנו לי את הגב ברגעים פחות טובים בקריירה, ויכול להיות שיהיו כאלה. מקווה שכמו שישמחו כשאבחר בקבוצה זו או אחרת, או כמו שאוהדי מכבי אהבו לראות אותי בעונה מדהימה שנתנו, אז מי שיתעוררו יהיו שמחים גם אם אשחק יותר או פחות. אני אחד משלהם, אחד משלנו בסופו של דבר. באש ובמים".
לא מלחיץ קצת?
"לא מלחיץ, נהנה לייצג את ישראל. גם במחיר כזה של ציפיות. תגיד לי, ודני של מכבי תל־אביב זה לא לחץ? מה, אתה חלק חשוב יחסית מקבוצה כזו גדולה. אבל ברור שהתמודדתי עם זה, לא רואים? אם אנשים יקומו במיוחד לראות אותי בבוקר ויתעניינו בי, אין יותר כיף וטוב מזה. באהבה".
עומרי כספי עשה קריירה מדהימה ב-NBA, וגל מקל הגיע לליגה הזו וכמעט לא שיחק. עד כמה אתה חושש מתסריט שבו לא תקבל דקות משחק?
"שמע, אלה דברים שאני לא שולט בהם, אני מתעסק רק במה שיכול לשלוט. תמיד יש חששות בכל דבר, אז כן, גם במקרה הזה. אתה יודע, אני יחסית עברתי המון עד עכשיו. גם כשהגעתי לקבוצה הבוגרת של מכבי וגם כשהגעתי למכבי מהרצליה, חוויתי משברים. היה לי קשה".
תסביר.
"השנה הראשונה לשחקן בוגר במכבי זה משהו מאוד מורכב. קיבלתי פחות דקות משחק ממה שציפיתי. אז אתה יושב על הספסל וזה מתסכל. אבל היום אתה מסתכל על מה שעשית, ואומר לעצמך, אם לא הייתי עובר את המשברים האלה, לא יודע איפה הייתי היום. זה חישל אותי. זה בנה לי עוד שכבה בחומה ואני יודע שכשאני מגיע לאיזשהו מקום היא תשמש אותי. אני לא אשבר כל כך מהר, גם בהנחה שלא יהיו הרבה דקות משחק בהתחלה, ואני מקווה שכן יהיו".
כשלא שיחקת, זה נשאר איתך גם ברגעים שאחרי, בבית?
"ברור. אתה מגיע הביתה ומרגיש מתוסכל מאוד. הייתי קם ביום שאחרי בבוקר והולך לעבוד, להתאמן זה מה שגרם לי להרגיש טוב. אמרתי לעצמי, 'אז סבבה, אני לא משחק הרבה, אבל אני מגיע לאולם, מתאמן, מוכיח לעצמי שאני יכול לעשות את זה, שיש לי את זה בתוכי, אני רק צריך את ההזדמנות להראות על המגרש'. ככה פעלתי. כשאתה לא משחק, אתה מגיע למצבי רוח לא טובים, וצריך לקחת בחשבון שבגיל 17־18 גם ככה מצבי הרוח נעים כמו גלים, גם אם לא הייתי שחקן כדורסל. אבל יש לי הורים טובים, המערכת של מכבי, הסוכנים שלי, המאמנים שלצידי, הרבה מאוד אנשים לידי משדרים רוגע ועוזרים".
ואתה משתף בדברים האלה או שומר בבטן?
"חייב לשתף. אני משתף את אבא, אחי, הסוכן. אבא, שהיה כדורסלן, הוא טיפוס יותר קשוח, אז הוא לא היה אוהב את זה שאני מתבכיין על דקות. הוא תמיד אמר לי: 'אתה צריך להרוויח את זה'. בזכותו קיבלתי את הקשיחות הזו".
ובניגוד לאבות של ספורטאים אחרים, הוא לא בא למכבי עם דרישות, תעלו את הדקות של הילד.
"הרבה שחקנים צעירים היו חתומים על חוזה דקות אבל אמרתי לעצמי, 'אני לא רוצה את זה, אני אשחק במכבי כי מגיע לי לשחק במכבי ולא כי הם חייבים לי משהו'. לא קיבלתי שום מתנה בקריירה שלי ואני לא ארצה לקבל מתנות. אני רוצה להרוויח בקריירה שלי את הדברים בזכות מי שאני ולא בגלל שחייבים לי משהו או כי אני כישרון. לא, אם לא יגיע לי לשחק, אני לא אשחק".
חשבת לפעמים שמגיעות לך יותר דקות במכבי ממה שקיבלת?
"כן, אבל בחיים לא הלכתי למאמן ואמרתי, 'תן לי עוד דקות'. זה כמו לבוא לבחורה ולבכות לה 'בבקשה תהיי איתי'. זה לא קורה".
הוא נולד ב־2001 בהרצליה לזופר אבדיה, מוסלמי יליד קוסובו, ושרון ארצי, חברת קיבוץ בית זרע, שניהם שחקני כדורסל. אבדיה האב הגיע לשחק בישראל עם רקורד מפואר שכולל את מועדון הכוכב האדום בלגרד ואת נבחרת הפאר של יוגוסלביה. בארץ הוא נחת ב־1990, שיחק בא.ס רמת־השרון, במכבי ראשון־לציון ובהפועל תל־אביב. עם נישואיו לארצי אחרי ארבע שנים בישראל, קיבל גם אזרחות.
"אין סוג של דילמה בבית", אומר אבדיה לגבי הזהות שלו, "אנחנו חוגגים את חגי ישראל. אמא אמונה על הצד של החגים בבית, גם על החינוך הערכי בכלל. אבא הוא יותר בצד המחנך הספורטיבי. גדלתי בישראל, ברור שאתחבר לצד הזה. אף אחד גם לא שאל אותי על זה עד היום, חוץ ממך עכשיו, כי זה בא נורא טבעי. הכל עשיתי כישראלי. והיה לי חשוב לא לפספס אף תחנה".
אפילו בחרת לשחק בנבחרת ישראל, למרות שגם סרביה נתנה לך הזדמנות.
"בסרביה באמת פנו אליי וביקשו שאשחק איתם. אמרתי שלא, שאני מעדיף את ישראל, שכל החברים שלי פה, שגדלתי פה, שאני רוצה לשחק בנבחרת ישראל ולהביא כבוד למדינה שלי. הם הבינו את זה. שלוש שנים אחרי השיחות שלהם איתי, אני עם שתי מדליות זהב לנבחרת ישראל באליפויות אירופה".
קצת קשה להאמין היום, אבל אבדיה, שהתהדר בשיער ארוך במיוחד בילדותו ("אמא לא נתנה לי להסתפר"), התחיל בכלל בכדורגל. "שיחקתי בכלל עד כיתה ד' בחוג כדורגל בהרצליה, הרבה בשכונה. לדעתי הייתי די טוב. אבל לא כיוונתי לשום מקום גם שם, חייתי את החיים, נהניתי מהכדורגל".
אבל ההיסטוריה המשפחתית - ואבא זופי - שינו לו את התוכניות. "אני זוכר את הסיטואציה מעולה גם היום וזה הזוי שאני זוכר את זה עדיין. יום אחד אבא מגיע, אני יושב בסלון ורואה טלוויזיה, אחרי חוג כדורגל. ואז הוא אומר לי, 'תשמע דני, יש ליגה בכדורסל שמתחילה בכיתה ה'. אתה רוצה ללכת לנסות?' אמרתי לו שאני בכיתה ד' והוא אמר שזה לא משנה. אמרתי שטוב, אני אנסה".
היית גבוה כבר אז?
"ממוצע לגמרי. הגעתי למגרש, לא הכרתי אף אחד, אלה לא היו חברים שלי. לא ידעתי בכלל לזרוק לסל כי לא ניסיתי עד אז. הגעתי לאימון, ואני זוכר מהלך אחד שבו קלעתי שלשה מהפינה בפייד־אווי. הזוי. כולם היו בהלם. פתאום אני זורק שלשות, וקולע, מבלי לדעת לשחק קודם בכלל".
אבל היו את הגנים של אבא.
"למרות שאבא כדורסלן, הוא בחיים לא דחף אותי לזה. אנשים הבינו באימון, אולי יש פה משהו. אני מגיע לאימון הבא ומשחק טוב ואז מגיע למשחק ראשון, ומשחק טוב. ואנחנו ולוקחים אליפויות קטסל".
בכיתה ח' כבר עבר למכבי תל־אביב. "הייתי ילד טוב מהרצליה שחושב שהוא הכי טוב בארץ, שחקן אליל, ואני מגיע למכבי ואני קולט שאיזה פלא, יש עוד אנשים שטובים בכדורסל. ונחש מה? התבאסתי. לא אהבו אותי בקבוצה, לא היו לי הרבה חברים. הם גדלו יחד, הם לא הכירו אותי ממש, רק שמעו עליי כשחקן, כי בשנה לפני, במשחק, נגדם קלעתי 40 ומשהו נקודות. אבל פתאום הגעתי והייתי אחרון ברוטציה".
לא שיחקת כמעט?
"בשנה הראשונה בליגה לא הרבה. אבל הגענו לגמר גביע המדינה לילדים וציפיתי לשחק. ביום שלפני המשחק אנחנו מגיעים לאולם. אני זוכר שלא היו מספיק שחקנים אז הביאו עוד שחקן מקבוצה שנייה של מכבי, בשביל להשלים סגל. ומה שקרה זה שהבחור הזה עולה איתי לריבאונד ושובר לי את האגודל. אתה קולט? שבר! וזה יום לפני גמר הגביע הראשון שלי במכבי".
בכית?
"אתה שואל באמת? בכיתי את החיים שלי, משחק ראשון שלי במעמד כזה, וואו, אין לך מושג איזה תסכול זה. לא שיחקתי. ראיתי מהצד ורציתי למות".
האגודל השבור היה הבעיה הכי קטנה שלו. בגיל 16 אבדיה נתקל בפציעה כואבת בגב, שמנעה ממנו לשחק לתקופה ארוכה. לכמה רגעים, נראה היה שהחלום המקצועני מתרחק. "יום אחד קמתי בבוקר ואני סובל מכאבים בגב התחתון. אני לא יודע מה לעשות, עוברים הימים, והכאבים ממשיכים. ככה חצי שנה. המאמן עודד שלום הביא לי את וליקו, שנמצא איתי עד היום, והוא אומר לי, 'וליקו עכשיו לוקח אותך, אתם כל יום בשש בבוקר, לפני בית הספר, קמים ועושים רק אימוני כוח. כפיפות בטן, חיזוק של הגב, מתיחות'. וככה בכל בוקר, במשך חצי שנה, גם שישי־שבת, היו אימונים. לא החמצתי אימון אחד. הלכתי לשחות בזמן הפנוי".
פחדת שהקריירה הולכת לאיבוד?
"תשמע, לא יכולתי לשחק. דאגתי. בצילומים לא ראו כלום וגם הרופאים התחילו לדאוג. חצי שנה לא לשחק זה הרבה, זה לא קל בכלל. אחרי חצי שנה, חודש לפני גמר הגביע, אני קם בוקר אחד ואין לי כאב. עושה שוב תנועות רגילות, ואין כלום. הכל נעלם. אני לא יכול להסביר אפילו כמה הייתי מאושר. אמא שלי בסלון מכינה לי אוכל ואני מחבק אותה וקופץ עליה ואומר, 'אמא אין לי כאבים'".
מה עבר בראש?
"הרגשתי שהגוף שלי היה בכלא חצי שנה ועכשיו יוצא לחופשי. החזירו אותי לאט־לאט לאימונים. הייתי כשיר לגמר גביע נערים נגד ראשון־לציון וזה כבר היה המשחק הראשון שלי על הבמה הגדולה. שם התחילו להכיר מי אני".
כשהבעיות בגב חלפו, אבדיה גם התחיל לקפוץ לגובה. בשנה וחצי צמח ב־17 סנטימטרים והגיע ל־1.97 מטר. בסוף התקבע על 2.05. "הגובה מתאים לי בכל האספקטים, עוד קצת גבוה היה מגושם", הוא אומר. "הגובה לא מפריע, חוץ מהמשקופים, לפעמים נתקל פה ושם. כמובן במטוס אתה מרגיש כאבים בברכיים. מתרגלים".
באותם ימים אנשי האקדמיה של מכבי תל־אביב הבינו היטב שאבדיה יכול להתפתח לכוכב בסדר גודל אחר, וההשקעה בו נהייתה בהתאם: אימונים, תזונה, הכנה מנטלית, כל המעטפת. בקיץ 2017 עלה לקבוצה הבוגרת ובמקביל המשיך לשחק בקבוצת הנוער. באותה שנה הצטיין בנבחרת ישראל באליפות הקדטים ובשנתיים הבאות כבר הוביל את נבחרת העתודה להישג מדהים: שתי זכיות רצופות באליפות אירופה. באליפות האחרונה, בישראל, זכה גם בתואר השחקן המצטיין.
"היה לי מאוד קשה בעונה הראשונה, כי לא באמת הכרתי את הפיזיות הזו", הוא מספר. "אז נכנסתי למכון הרבה. עליתי 17 קילו בשנתיים. גם לא שלטתי באנגלית ממש, וזה לתקשר עם שחקנים זרים. עד היום אני זוכר את הסל הראשון שלי באילת, במשחק אימון. התרגשתי. זו תחושה ראשונה אי פעם שאשכרה עשית משהו במשחק בוגרים. בכלל מחנה האימון היה כיף גדול שנתן לי להרגיש סוף־סוף מה זה בוגרים. שיחק אצלנו אז נוריס קול, שחווה את הרמות הגבוהות. הייתי שואל אותו כל מה שאני יכול. גם לעומרי כספי אני חופר, עד היום".
מה למשל?
"אוהו, אין לך מקום. המון שאלות. אני יכול לשאול אותו באיזו עמדה אני אשחק, אני יכול לשאול אם לדעתו אני אהיה יותר טוב ממנו. הוא משתגע עליי, אומר לי, 'תגיד מה יש לך. תראה איזה מוטת ידיים יש לך'. לפעמים אני משגע אותו עם שאלות מופרכות כמו 'תגיד, אני אנצח בתחרות הטבעות ב-NBA פעם?' אלה שאלות שמחרפנות אותו, אבל אנחנו נורא אוהבים אחד את השני".
מעבר לאימונים, אבדיה נמצא במשטר תזונה קפדני כדי לא לחרוג מאחוזי השומן לקראת המעבר לליגה הקשה בעולם. "לא שתיתי קולה אולי שלוש שנים, ואני אוהב מאוד קולה. מתוקים אני אוכל אולי בשבת, משהו אחד מתוק, וזה לא פשוט כי אמא שלי עושה מתוקים, אליפות".
המבורגר?
"לא. מעדיף סושי, ואולי זה קצת לא גברי מצידי להגיד, אבל זה ככה".
פיצות, שווארמה?
"לא נוגע. לא זוכר מתי אכלתי שווארמה, פלאפל גם. שום דבר לא יגרום לי לחטוא, רק עם החברה אולי לפעמים".
הבנתי שאתה גם שוקל את האוכל שלך לפני.
"אני מוציא יותר אנרגיה ממה שאני אוכל, כלומר אחוז השומן יורד והשריר עדיין נבנה, אז צריך לשקול את האוכל. נניח, לקראת ארוחת הערב אמא שוקלת את כל מה שהיא מכינה, ומכינה את המנות לפי המשקל שאני צריך".
כמו כל אדם נורמלי.
הוא צוחק. "אבל תראה מה זה נותן לך. אתה מבין שאתה חייב לרדת לפרטים הקטנים, שזה חלק מהבנייה כשחקן. התחלתי בזה לא מזמן כי החלטתי שאני רוצה להיות יותר מקצוען".
בשנתיים האחרונות הוא גם מצליח לשלב מערכת יחסים עם חברתו, נעמה כרמל, בת 20. "והמקום הראשון שלקחתי אותה היה גלידה", הוא נזכר. "הכרנו במשחק הראשון שלי בתיכונים נגד עמק חרוד, היא הייתה שם ולדעתי לא הורידה לשנייה את העיניים מהמגרש. אז יצאנו לגלידה ובדיעבד התברר שהייתה לי גלידה על הפרצוף במשך כל הדייט והיא לא אמרה לי כלום. רק אחרי שנתיים היא גילתה לי שזה מה שקרה, הייתי בהלם. אולי זה מה שקנה אותה, החמידות הזו".
היא מגיעה למשחקים?
"ברור. באליפות אירופה בארץ היא הייתה חיילת והזיזה את כל העולם ואשתו כדי לבוא לראות אותי לחמש דקות אחרי המשחק. היא הייתה איתי בכל הרגעים הגדולים. תשמע, היה לנו גם רגעים פחות טובים בקשר. שרדנו פרידות שקרו בעיקר בגלל חוסר בזמן. היא הייתה מדריכה של סמב"ציות, והיה קשה להיפגש בגלל כל הטיסות ביורוליג. אבל הקשר שלנו מאוד־מאוד חזק".
אתה רואה אותה ממשיכה איתך לארה"ב?
"שאלה קשה, לא תלוי רק בי. מעדיף להשאיר את זה פתוח".
יש פניות ממעריצות, מעריצים?
"מגיעות גם כאלה. כותבים לי הרבה ברשתות. שמע, אני אוהב את האהבה מהקהל. זה כן משהו שחשוב לי ונותן לי מוטיבציה. לוקחים אותי כדמות להשראה ואני מנסה לעשות סרטונים למי שצריך, לעזור לילדים בבתי חולים. יודע שאנחנו צריכים לשמש דוגמה. במכבי מדברים איתנו על התנהלות ברשתות החברתיות. ברור לי שאני צריך להיות יותר זהיר במה שאני אומר, כי אנשים מסתכלים עליך כל הזמן. אני רואה שאם אני מעלה פוסט עם דעה מסוימת שלא מתאימה לאנשים, זה מעורר דיונים. אז ברור לי הפוטנציאל לרעש. לא הצטערתי עד היום על דברים שכתבתי. על פוליטיקה לא אתבטא למשל".
היו פניות שהביכו אותך לפעמים?
"יש הרבה הצעות אבל זה לגיטימי ונורמלי. המון פניות מסחריות, כמובן, לא מתעסק בזה. ברחוב אני מקבל רק אהבה. כשאני עם חברה שלי, לפעמים אנחנו מסתובבים וזה לא נעים, כי היא צריכה לחכות, סלפי וכו'. זה גם לא נעים כשאתה רוצה לאכול במסעדה בשקט, אבל לרוב אני מקבל את הפרטיות".
ויתרת על חיים אישיים איפשהו. מזמן.
"ברור, ויתרתי. מסיבות, טיולים, דברים שחברים שלי עושים והייתי מאוד רוצה, אין. גם כדורגל עם החברים בשבת אני לא יכול לשחק וגם לא לעשות ספורט אקסטרים. היה מאוד קשה לא להתפתות לזה במהלך השנים אבל שמרתי על זה. המזל שלי הוא שהחברים שלי בעצמם אמרו, 'דני אנחנו לא מרשים לך לשחק כדורגל'".
בילויים, אלכוהול?
"כמעט ולא. לא השתכרתי בחיים, לא עישנתי. אני לא צריך את זה כדי לשמוח. בוא, ברור שיין מדי פעם אני שותה או בירה. אבל אני לא אשתה מוגזם, בחיים לא איבדתי שליטה, לא עשיתי דברים מוגזמים".
אתה לא רוצה לפעמים לאבד שליטה?
"לא, אני תמיד רוצה להיות בשליטה, כמו במגרש".
אפילו הקורונה לא הוציאה אותך משליטה?
"שמע, מה אעשה? אקח מכשיר נגד הקורונה וארסס בעולם? בהתחלה אתה מתבאס, קצת משתגע, אחר כך אתה מבין שזו הזדמנות ליהנות מהשקט. היה לי את הזמן עם עצמי. נכון שזה דחה את הדראפט ב-NBA אבל זה ממש לא נורא. היה לי זמן להתאמן יותר בבית, הרבה כושר. זה לימד אותי שאני חייב משהו להתעסק איתו, כמה אני אוהב כדורסל וכמה זה נותן לי שמחה בחיים".
ניצלת את הזמן לראות את "הריקוד האחרון"?
"ראיתי ואהבתי את הווינריות של מייקל ג'ורדן. אני כן חושב שהוא היה יכול להיות יותר עדין עם החברים שלו לקבוצה, שעזרו לו להגיע לכל זה. עיצבן אותי שסקוטי פיפן לא קיבל את הכסף שהוא כן היה צריך לקבל, הגיע לו. אחרי מייקל הוא היה השחקן הכי טוב בליגה. התחברתי גם לאישיות של דניס רודמן על המגרש. פחות לדברים שהוא עשה מחוץ לפרקט".
אחרי שהסתגל לחיים בקבוצה הבוגרת של מכבי תל־אביב, העונה הוא כבר הפך גם למטאור ביורוליג, כולל דאנק מהדהד ובלתי נשכח על שחקן פנרבחצ'ה ג'יג'י דאטומה בפברואר האחרון, במשחק בטורקיה מול פנרבחצ'ה, שהפך לאחד מהרגעים היפים בעונה האחרונה. "מה מיוחד בזה?" הוא שואל, "בכלל לא הבנתי. לקח לי גם כמה התקפות לעכל את זה שהטבעתי ככה. שמע, חיכיתי להראות שאני יכול לעשות את הדברים האלה".
חשבת על זה לפני?
"אתה לא באמת מתכנן את זה, פשוט קפצתי לגובה ונראה לי שהטבעתי. לא ראיתי את התגובות, לא הלכתי לרשתות, רק החברים שלי אמרו לי ועניתי, 'מה באמת? זה היה כזה מיוחד?' לא הבנתי את זה".
מה אמר אבא?
"גם אם אקלע סל ניצחון ואקח את היורוליג הוא יגיד רק 'כל הכבוד' וייתן לי כיף".
הוא כזה קשוח?
"הוא פשוט צנוע, הוא מאוד רעב לעוד, כמוני".
העונה הנוכחית של מכבי תל־אביב ואבדיה ביורוליג התחילה מצוין, הטובה ביותר באירופה מאז האליפות האחרונה בשנת 2014, אבל אז הגיעה הקורונה והרסה גם את זה. עונת היורוליג נעצרה. "זה מתסכל מאוד. רצינו לעשות משהו מיוחד השנה, היינו במומנטום טוב וחבל לי שלא יכולנו להביא את הגביע בשביל האוהדים שלנו. הקבוצה שלנו הייתה שווה פיינל־פור. הרגשתי שזה הולך לכיוון הגביע".
יכול להיות שלא תזכה לגמר יורוליג עוד שנים ארוכות, מסיבות טובות הפעם.
"אתה לא באמת יכול לדעת. מה שחשוב לי עכשיו זה רק לקחת עם מכבי את האליפות".
כי את הגביע הפועל ירושלים לקחה, תוך ניצחון עליכם.
"אז מה? הפסדנו משחק אחד, זה אומר שהתקלקלה העונה? אתה יכול לזכות בשלושה תארים. לקחו לנו אחד. יכולנו לקחת עוד שניים, עכשיו עוד אחד".
יכול להיות שאתם חוששים מירושלים בגלל אותו הפסד?
"אנחנו לא מפחדים משום דבר. באים להרוג, בייבי".
איך היחסים עם המנהיג שלכם, סקוטי וילבקין?
"כולנו כמו משפחה, לא בשביל הקלישאה, וכולם מפרגנים לי. עם סקוטי אנחנו מדברים על פורטנייט, אנחנו משחקים יחד, אבל אני יותר טוב ממנו".
לשחקני מכבי היו לא מעט בעיות עם הנחיות הבידוד, והם הקפידו להתבטא בנושא.
"אפשר להבין את זה. זה לא קל. במיוחד כשרואים שכל המדינה פתוחה. אני שמח שבסופו של דבר מצאו את הדרך להקל על שחקני הליגה וזה אומר שהיה צדק בטענות. צריך להעריך את האוזן הקשבת לטענות והשיפור שנעשה בנושא".
ומה אתה עושה בזמן הפנוי שלך?
"אין לי באמת הרבה. אוהב להיות עם חברים. מוזיקה, די שומע הכל. מזרחית, אליעד, עידן עמדי, בניה ברבי, היפ הופ. אוהב מאוד סרטים רומנטיים, לא יודע למה".
ועוד התגייסת לצה"ל לא מזמן.
"שמע, חוויה. חלקתי חדר במחנה 80 עם שמונה חיילים במשך כמעט חודש. פתאום אתה מכיר אנשים חדשים, שלא נחשפת אליהם. נחשפתי למשמעת של הצבא, אין מעמדות, אתה לא שחקן מכבי שם, הייתי בהלם קצת בהתחלה, וזה ברור".
איך אתה בירי?
"המקבץ היה מצוין, מתוך 50 כדורים פגעתי 47 במטרה. זה לא רע, לא?"
