לקראת סוף 1996 סערו אוהדי הכדורגל באלבניה. על פי שמועות שנפוצו במדינה, דייגו מראדונה, כוכב הכדורגל הארגנטינאי האגדי, עמד לחתום בקבוצת הכדורגל של לאשנז' האלבנית - עיר ענייה ומוזנחת שהשכר הממוצע בה באותה תקופה נע סביב 60 דולר.
כתבות קודמות בסדרת "הנוכלים":
מה שנשמע כל כך מופרך והזוי בדיעבד היה דווקא הגיוני למדי באותם ימים. לאשנז' הייתה באותה תקופה בבעלותה של חברת שאפרי העשירה מאוד ומאמנה היה בעצמו כוכב עבר ענק מארגנטינה, מריו קמפס, שהרוויח משכורת של 350 אלף דולר לפני בונוסים ומענקים. אוהדי הקבוצה האמינו כי אחרי שקמפס הגדול הגיע לאלבניה, מראדונה הוא הבא בתור. כמה חודשים לאחר מכן, עם זאת, המציאות העגומה התפוצצה לכולם בפנים. תחושת האופוריה המשכרת של אוהדי הכדורגל ושל העם האלבני כולו התחלפה בייאוש ובזעם. מה שהפך את המדינה למוקד משיכה עבור כוכבי כדורגל מארגנטינה, ובעיקר העניק לתושביה תקווה לעתיד כלכלי מזהיר, היה לא יותר מתרמית ענק בתמיכת המשטר המושחת.
כדי להבין כיצד מדינה שלמה נפלה קורבן לתרמית שכמעט הביאה לחורבנה דרוש מעט רקע היסטורי. אלבניה הייתה במשך עשרות שנים מעין צפון קוריאה אירופית – המדינה המבודדת ביותר ביבשת. תחת הנהגתו של הרודן הקומוניסטי אנוור הוג'ה נותקה אלבניה לחלוטין מכל השפעה זרה. החזקה של רכוש פרטי נאסרה במדינה כמעט לגמרי. אלבניה גם הייתה המדינה האחרונה באירופה שנפרדה מהמשטר הקומוניסטי – רק ב-1992.
חנוקים משנים ארוכות של בידוד, סובלים מעוני מחפיר ונאיביים מכיוון שמעולם לא זכו להשכלה כלכלית נאותה, אזרחיה של אלבניה קיוו שהדמוקרטיה והקפיטליזם יביאו איתם הזדמנויות להתעשרות מהירה. הם היו טרף קל עבור כמה קונצרנים שהפעילו משחקי פירמידה ענקיים שהבטיחו במרמה כסף רב, אבל הובילו להתרוששות של רוב האוכלוסייה וכמעט לקריסתה של המדינה כולה.
מה הייתה בעצם אותה תרמית פירמידה, וכיצד היא עבדה? החברות הגדולות באלבניה הציעו לאזרחי המדינה הצעה מפתה: השקיעו את כספכם אצלנו, ותוך זמן קצר תקבלו אותו חזרה ברווח ניכר. עבור אזרחי המדינה הענייה מדובר היה בהגשמה של פנטזיה. ההונאה בפועל הייתה דומה להונאת פונזי – חלק מהמשקיעים אכן הרוויחו, אבל הרווחים הללו הגיעו מכספים של המשקיעים שהגיעו אחריהם ולא מרווחים אמיתיים מתוך השקעות.
הונאת פירמידה היא מתוחכמת מעט יותר מהונאת פונזי רגילה בכך שהיא מעודדת את המשתתפים לגייס משקיעים נוספים כדי להשיג רווח – כך למעשה הכסף הולך ומטפס במעלה הפירמידה, אך מדובר במשחק סכום אפס - הכסף כולו מגיע מהמשקיעים עצמם ואינו מושקע בדבר. בסופו של דבר את עיקר ההון עושים אלו שנמצאים בראש הפירמידה, המרוויחים מהאנשים הנמצאים בתחתית – אלו שנכנסו למשחק אבל לא גייסו משקיעים נוספים.
אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי החלו יותר ויותר חברות באלבניה להציע לאזרחים להשתתף במשחקים הללו. חלק מהחברות הללו היו הונאת פירמידה אחת גדולה ותו לא – הן לא עסקו בדבר מלבד הונאת משקיעים. חברות גדולות אחרות שהפעילו אף הן משחקי פירמידה היו דווקא חברות שכן עסקו במקביל בהשקעות אמיתיות, ועל פי דיווחים גם בפעילות פלילית ובהברחות של סחורה. "לא הבנו איך הדברים האלה עובדים, ואף אחד לא שאל", סיפר ל"וושינגטון פוסט" קאזים שבאני, עובד בעיריית לאשנז', "אף אחד פה מעולם לא היה עשיר וכולם רצו להיות עשירים – זה טבעי".
טירוף הפירמידה באלבניה הגיע לשיאו ב-1996, אז שתי חברות גדולות נוספות, שאפרי, אותה החברה ששמה נקשר עם הבאה אפשרית של מראדונה לליגה האלבנית, ופופולי החלו להציע את התרמית. בנוסף חברת סודה, שכבר הייתה פעילה בתחום, הגדילה את אחיזתה והציעה רווח שנע בין 12% ל-19% בחודש, הרבה יותר מהרווח שהציעו החברות האחרות שנע סביב 6%. אם עד עתה VEFA, שהייתה חברת משחקי הפירמידה הגדולה במדינה, החזיקה ב-85 אלף משקיעים – שאפרי ופופולי הגיעו יחד ל-2 מיליון משקיעים, וזאת במדינה עם 3.5 מיליון אזרחים. שני שלישים מתושבי המדינה היו מושקעים במשחקי הפירמידה.
10 צפייה בגלריה
לא רק שממשלת אלבניה לא מנעה את התרמית - היא תמכה בה. סאלי ברישה, ראש ממשלת אלבניה לשעבר, לצד תומכיו
(צילום: AP)
הזינוק העצום של שאפרי ופופולי הביא לתחרות עזה בין חברות ההונאה. כל אחת מהן הבטיחה רווח חודשי גבוה יותר – עד שהמספרים כבר הפכו למופרכים לחלוטין. פופולי הבטיחה רווח של יותר מ-30% בחודש, שאפרי הבטיחה לשלש את גובה ההשקעה בתוך שלושה חודשים וסודה אמרה שתכפיל את ההשקעה בתוך חודשיים. המשקיעים נהרו כמו צאן לטבח. חלקם מכרו את בתיהם, ולו רק כדי להשקיע את כספם בתרמית הענק. בנובמבר 1996 גובה ההשקעות בתרמיות הפירמידה באלבניה עמד על 1.2 מיליארד דולר.
הממשלה האלבנית, במקום לנסות לעצור את הסחף – או לפחות להזהיר מפני הסכנות של משחקי פירמידה – נתנה להם יד חופשית ונהנתה בתמורה מחנופה ומטובות הנאה מצד החברות שהריצו את התרמית. בנובמבר 1996, לדוגמה, ראש הממשלה האלבני ודובר הפרלמנט זכו למדליות של כבוד בטקס שערכה אחת החברות הללו. אותן החברות גם תרמו כספים רבים לקמפיין של המפלגה הדמוקרטית שהייתה אז בשלטון.
היה זה רק עניין של זמן עד שמגדל הקלפים יקרוס. החברה הראשונה שהתקשתה לשלם למשקיעיה הייתה סודה, כבר בנובמבר 1996. בינואר 1997 הגיעה הקריסה הגדולה. החברות הגדולות שהבינו שהסתבכו עוד ניסו תחילה להוריד את גובה הרווחים המובטחים ל-5% כדי למנוע את ההתרסקות שלהן, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. סודה וגייליצ'ה, שתיים מחברות משחקי הפירמידה, הכריזו על פשיטת רגל, והמשקיעים הזועמים והאומללים יצאו לרחובות ופרצו במהומות ענק.
הממשלה, באיחור ניכר, נקטה סוף-סוף צעדים נכונים. ראשית, למרות הלחץ הציבורי היא סירבה להעניק פיצוי כספי מיידי למשקיעים – מה שאיפשר את ייצוב הכלכלה האלבנית לאחר המשבר. מלבד זאת, היא הקפיאה את חשבונות הבנק של שאפרי ופופולי.
ההתערבות הממשלתית הכה-מאוחרת הייתה רחוקה מלשכנע את ההמון הזועם. ב-24 בינואר פשטו אלפי מפגינים על עיריית לאשנז' כדי למחות על תמיכת הממשלה בתרמית. ההפגנה הפכה מהר מאוד לאלימה כשמבנה העירייה ובית הקולנוע הסמוך הועלו באש. יו"ר המפלגה הדמוקרטית טריטאן שהו, שהגיע למקום כדי לנסות לפתור את המשבר, נחטף על ידי המפגינים ובמשך כמה שעות הוחזק כבן ערובה באצטדיון הכדורגל בעיר. המפגינים השליכו עליו אבנים, ואף אילצו אותו לאכול בצל ירוק כדי שיחוש מהו האוכל של העניים. כוחות מיוחדים של הצבא האלבני חילצו אותו. למחרת בבוקר כמעט כל המבנים הממשלתיים בעיר הושחתו.
המחאה התפשטה במהירות לכלל חלקי המדינה. מפלגות האופוזיציה רכבו על הגל והדליקו את ההפגנות נגד הממשלה. המוחים לא בחלו גם בתקיפה אלימה של שוטרים וחיילים. הייתה זו למעשה מלחמת אזרחים לכל דבר. המפגינים הצליחו להשתלט על מאגרי נשק – ועל פי ההערכות נבזזו כמיליון כלי נשק במהלך המהומות. אזרחים רבים שאיבדו את כל הונם ברחו בהמוניהם מהמדינה הקורסת, וניסו למצוא מקלט באיטליה ובמדינות אחרות. במקביל, כנופיות רחוב אלימות ניצלו את הכאוס במדינה והשתלטו על הערים הגדולות. מדי ערב הביאו ירי מסיבי ופיצוצים ברחובות למותם של עשרות אנשים. בשיאו של גל האלימות פקדה הממשלה על חיל האוויר לתקוף מוקדים אזרחיים מהשמיים. שני טייסים סירבו פקודה וברחו עם המטוסים לאיטליה. במארס 1997 החליט האו"ם על התערבות בינלאומית ושליחת חיילים ממדינות זרות לאלבניה בניסיון להחזיר את הסדר לכנו. 7,000 חיילים מכמה מדינות ובהנהגה איטלקית הונחתו במדינה.
המהומות באלבניה ב-1997
הכאוס האלים באלבניה נמשך למעשה עד יולי 1997, אז הודיע ראש הממשלה סאלי ברישה על התפטרותו – מה שהוביל לחגיגות שלוו בירי ברחובות טיראנה הבירה. חודש לאחר מכן עזבו הכוחות הבינלאומיים את המדינה. על פי הערכות, כ-2,000 איש נהרגו בתקופה הזו ו-5,000 נפצעו.
בניסיון לאושש את הכלכלה, הפרלמנט החדש שנבחר באלבניה העביר חוק המורה על מינוי של נאמנים מחברות ראיית חשבון זרות, שתפקידם יהיה לפרוע את החובות של החברות שהפעילו את משחקי הפירמידה. מנהלי חברות ההונאה עוד ניסו להילחם בחוק החדש בבתי המשפט ואף איימו באלימות על הנאמנים הזרים, אבל במארס 1998 הצליחו הנאמנים להשיג שליטה מלאה על החברות. בעלי החברות המקוריים שלא ברחו מאלבניה נשלחו למאסר – בעוד מעט הנכסים שנותרו בבעלות החברות הועמדו למכירה. הפעולות התקיפות והנחושות של הממשלה החדשה הצליחו בסופו של דבר, אחרי מאבק ארוך, להציל את הכלכלה האלבנית – אבל סביר להניח שהצלקות מהמשחק שכמעט חיסל את המדינה נותרו עד היום.
