לפני שנה אלכס אנסקי עשה מה שעושה כל מבוגר אחראי: הוא החליט לרכוש לעצמו חלקת קבר, ויצא לשופינג. “ובוודאי שקניתי”, הוא מצהיר. “ועוד איפה! זה מקום נהדר ליד נתניה. יש שם פרדס יפה. נוף נהדר. וכמה יפה מטפלים שם בפרחים. באמת יופי של קבר!”
עוד כתבות למנויים:
- צחי נוי: "אמא אמרה שאפגוש אותה כבר בלוויה שלה"
מה הוביל לרכישה הזאת?
“לפני שנה חברי שלמה בר שביט נפטר ואז קניתי כמוהו את החלקה. גררתי כמה חבר’ה כדי שנהיה כולנו יחד, אחד ליד השני בשורה. לפני כמה זמן, כשנסענו אני ואשתי לחיפה, ביקשתי לרדת מהכביש להראות לה את המקום. אמרתי לה, ‘את רוצה לראות כמה יפה?’ היא ענתה, ‘אני לא רוצה אפילו לדעת’. מאז היא אומרת שכל פעם כשאנחנו ליד נתניה היא חוששת שאני שוב אציע לה לראות את הקבר. באמת שיפה שם, וגם אפשר להביא תזמורת ללוויה, או מישהו שינגן”.
אז התחלת להפיק את הלוויה שלך?
“כן. גם בחרתי את היצירה שישמיעו. ‘העלמה והמוות’ של שוברט. רק בעיבוד לחליל צד”.
זה נועד להשיג תחושה של שליטה במצב שאין אפשרות לשלוט בו?
“זה מתוך רצון לא להפסיק להיות אתה רק בגלל שאתה מת. תחושה של רגיעה ושפיות. המוות לא מפחיד אותי. הוא מלווה אותי כל חיי. אני נולדתי לתוך אסון. לתוך מלחמה. ומעניין שעל אף שהמוות מלווה אותנו, הוא לא נותן להתרגל אליו. הוא לא פתור. אני סקרן לדעת מה באמת מרגישים אחרי שמתים. יש עולם הבא? יש מקום שכל הנשמות מצטברות בו? בגלל שהיינו טובים נקבל שכר או 70 בתולות? מה שבטוח הוא שאני לא חושש מהמוות. מי אמר שהמוות הוא דבר רע? זה תלוי בחיים שאתה חי. גם סוקרטס לא פחד ממנו. להפך”.
לרגע זה נראה שאנסקי עצמו עשה דיל לא רע בכלל. בשנה האחרונה הוא צלל עמוק אל תוך משנתו של הפילוסוף היווני האגדי, וחזר עם ארסנל תובנות על חייו וגם עם הצגת יחיד חדשה. "כתב הגנה", המונודרמה שעיבד מהאפולוגיה של אפלטון, היא ניסיון להחיות את אחד הטקסטים הפילוסופיים המעניינים שנכתבו על מוסר, על האכזריות של הזולת ועל ההיבריס של האינדיבידואל שהולך אל מותו בעיניים פקוחות. ובגיל 81, אחרי שראה כמה דברים בחייו, אלו בדיוק החומרים שאנסקי חיפש להתפלש בהם.
את עיקר העבודה, הוא מסביר, עשה בימי הקורונה. עבד בלילות. ישן בימים. כתב 26 גרסאות עד שהגיע לזו שאיתה הוא מתעתד לעלות בקרוב בבתים פרטיים מול מקסימום 40 איש. אנסקי כבר הריץ בשנים האחרונות הצגות יחיד בפורמט הזה. וגם במקרה שלו הצורך הוא אבי ההמצאה: אחרי שבתיאטרון הבימה בחרו לוותר על שירותיו כשחקן מן המניין, הוא בחר לעבור אבולוציה.
"כתב הגנה", שמלווה במוזיקה של אבי בנימין, מגולל את המשפט של סוקרטס, שהואשם בכפירה באלים ובהשחתת הנוער, והסתיים בהוצאתו להורג. מתברר שגם באתונה, ערש הדמוקרטיה, העם לא יכול היה לשאת את מי שהעז לפקפק בדת וסירב לזיהוי חד-ערכי בין שירות בצבא ואומץ לב. במפתיע, אלה סוגיות שלא רחוקות מהשיח הציבורי בישראל ב-2020.
“אני לא מבין את ארה”ב. לא מבין את טראמפ. לא את מדינת ישראל”, הוא מהרהר. “ואני לא מבין למה הלכנו שלוש פעמים לבחירות ולמה יש ממשלה כזאת. זה גם בצבא ובשירותי הביטחון ובפוליטיקה הישראלית שאני לא מבין למה היא כל כך דוחה. האנשים הפחות טובים נשארים. אנשים כמו הקיסר ביבי, שהתחיל להאמין למעריצים שלו שהוא המנהיג הגדול ביותר מאז דוד המלך. אבל הוא לא מצליח להפוך למיתוס. הוא לא גדול מהחיים. הוא קטן מדי. אנושי מדי. נגיש מדי. נשוי מדי. ואני לא מדבר על אנשים כמו מירי רגב ודודי אמסלם. הם מזמן היו צריכים להיעלם מחיינו וכמה שייצאו מהר ייטב לכולנו".
היית בהפגנת האמנים האחרונה?
“לא. כי ידעתי כבר לדקלם מה יהיו הטקסטים. הבידור, הסטנד-אפ והגיחי-גיחי שרגב קידמה הרסו את התרבות. הם רידדו את הקהל, את האמנים ואת האמנות. ואז האנשים האלה שצריכים לחיות מהאמנות אומרים, העיקר שבא קהל. אמרו, רגע, אז מה הולך היום? אייל גולן. או שירים של נעמי שמר. אנשים הפנו עורף לתיאטרון כי הם חושבים שאין לתיאטרון מה לומר להם”.
מתי אמנים בארץ הפסיקו לבקר את המציאות?
“כל הדברים האלה נעלמו כשמינו לתפקיד שרת התרבות את האדם הכי לא מתאים לתפקיד. מאז רגב נכנסו לתיאטרון אנשים שלא ממש שייכים אליו. ולאט־לאט המים נעשו רדודים וזה כנראה מתוך רצון להרוס את התרבות בישראל”.
כשהפסיקו את החוזה שלך בהבימה באופן משפיל גם אתה שתקת.
“נכון. לא נלחמתי. חשבתי שזמנם של האנשים האלה קצר. אבל זה נמשך. אני רואה את הפיטורים שלי כחלק מהתהליך הגדול שעובר על התיאטרון. לפחות לי שילמו עד הפרוטה האחרונה. הפרעתי להנהלה ההיא של הבימה. בתור איש ועד הייתי אומר להנהלה, ‘זה לא יעבור לכם בשקט שאתם לא משלמים לאנשים ואני גם יודע כמה כסף אתם לוקחים הביתה’. היו אז אודליה פרידמן והסמנכ”ל בני צרפתי שלא נשארו אפילו 12 שעות אחרי שמינו את נעם סמל בסוף 2019. העיפו אותם כמו שמרססים ג'וקים! אודליה גרמה נזק שייקח הרבה זמן לתקן".
ומהצד השני פוליטיקת הזהויות שמחלחלת לתרבות: זה שהורידו את "חלף עם הרוח" משירות הסטרימינג של HBO בגלל מחאת ג’ורג’ פלויד באמריקה, זה ראוי לדעתך?
“אלו שטויות. לקהל שמוחה, ‘חלף עם הרוח’ לא מזיז את קצה השערה בשפם. פתאום אמנות נהייתה פוליטית. האמנות הפכה לאקדח. אבל מי שיורה זה בני האדם. עוד מעט יגידו שאסור לשוט באוניות. למה? כי באוניות העמיסו את העבדים”.
ומה המקבילה הישראלית? "סאלח שבתי"?
“בדיוק. מה חיים טופול בתפקידו המצוין עשה? 'סאלח שבתי' גרם למישהו עוולות? הוא היה גזעני? הוא הציג את החיים. העניין הזה מגוחך”.
אתה לא חושב ש'סאלח שבתי' הוא יצירה שמנציחה סטריאוטיפים גזעניים?
"אני לא רואה בזה שום דבר בעייתי. אפרים קישון עבד על שני הכיוונים. צחק גם על אשכנזים וגם על מזרחים".
מה לגבי פרשת הכדורגלנים והקטינות?“זה הבל מוחלט. זה משהו שתמיד היה. אבל משום מה הכל מקבל הד צדקני בתקופה הזאת. ביוון העתיקה נשים התחתנו בגיל 13 עם טיפת הדם הראשונה. אסור היה לנשים להיות בפרלמנט, או בבית המשפט, אסור היה להן להיכנס לאולימפיאדה. והנשים השלימו עם זה. למה? אין לי מושג. אחת לכמה חודשים פורצת שערורייה כזו, סלבריטאים שמסתבכים עם קטינות. זה לא דומה למה שהיה עם אייל גולן. שם זה היה הרבה יותר רציני ועמוק ומשמעותי, הייתה מתודה. ומה שהכי בעייתי זה שהעמיסו על זה את העניין העדתי".
ואם זה תמיד היה, זה בסדר?
"ממש לא. זה מאפיין את הזמנים האלה. זה חלק מהערצת המפורסמים. הבנות שקפצו סביב הביטלס לא עשו את זה בשביל להיות מפורסמות, אלא בגלל המוזיקה. הבנות שמקפצות היום סביב הסלבריטאים עושות את זה כי הן מתקרבות לזוהר. הן רוצות את זה בשביל פרסום. כדי שיכתבו שהיא יוצאת עם איזה זמר כי זה כבוד בשכונה שלה".
אתה אומר שהקטינות אחראיות למה שקרה שם?
"אני חושב שהייתה כאן איזו השלמה שלהן, של האמהות ושל הסבתות שלהן, שככה זה עובד. אני לא יכול להסכים עם זה. והלוואי שהסיבה היא אחרת ולא שיתוף פעולה. הנקודה החיובית היא שאני חושב שיש שיפור, ושהמאה הנוכחית תהיה זו שיגידו על דברים כאלה לא עוד. מי־טו מבחינתי זה התרגום ללא עוד. לי יש בנות בבית. את חושבת שאני יכול לזוז בלי ששירה (הבת של אשתו חמוטל) אומרת לי מה לעשות?"
ספון בחדר העבודה שלו במרכז בתל-אביב, מוקף בניירות כתובים בצפיפות ובתצלומים מקריירה עשירה, אנסקי נראה כמו זיכרון של חיים אינטלקטואליים מהאלף הקודם. הוא אדם רב-זכויות בתרבות המקומית: שחקן תיאטרון ותיק, איש רדיו מיתולוגי ששידר 40 שנה בתוכניות כמו "קולה של אמא" ו"שבע אפס שבע".
“בקורונה אהבתי את השקט”, הוא נזכר. “ארבעת החודשים האלה שהפסקתי להתגלח והפסקתי גם ללבוש בגדים שלא יוצאים איתם החוצה גרמו לי להיראות קצת תימהוני. הרגשתי שאני לא מפסיד כלום. לא קורה שום דבר. והידיעה שמה שקורה לי הוא מה שקורה לכולם ברחבי העולם - כלומר שכלום לא קורה — היא מנחמת. דממה מוחלטת. שקט. זו חוויה נדירה ששום דבר חוץ מהווירוס הקטן הזה לא היה יכול להעניק לי”.
אתה בקבוצת סיכון בגלל גילך. כמה חששת?
“אני חושב שהקורונה היא דבר מסוכן מאוד. אז או שאתה שומר על הכללים או שאתה הופך לאידיוט כמו דונלד טראמפ. יותר מסוכן מקורונה”.
מה מבינים על בת הזוג כשפתאום זה רק שניכם סגורים בבית?
“אתה שם לב שאתם לא יכולים לראות את אותו סרט ואתם הולכים לטלוויזיות נפרדות, אבל אחת לרבע שעה היא קוראת לך שאתה חייב להפסיק ולבוא מיד ולראות מה שאני רואה! אתה פתאום אומר, ‘כבר ארבע אחר הצהריים’ ולא דיברנו היום מילה. והיא אומרת נכון, ואני מרגישה נפלא עם זה”.
ומה לגבי חרדה כלכלית בתקופה הזאת?
“הדאגה הכלכלית הייתה מוזרה. גלי צה”ל התנהגו באופן לא ברור. התקשרו לוותיקים ואמרו, אל תבואו לתחנה”.
נעלבת?
“לא. ההתנהגות הזאת הייתה קצת רשלנית ומבוהלת. התוכנית האחרונה שעשיתי הייתה ‘שישי בשש’ ופתאום במשבצת שלך יש אנשים צעירים. עד היום לא צילצלו ולא ביקשו שאחזור. לא שאלו אם אני בריא”.
בתך מיכל סיפרה בעבר שאמרת לה, “זה שאת הבת שלי לא אומר באופן אוטומטי שאני אוהב אותך או מעריך אותך”.
“זה מהדמיון שלה. ולמיכל יש דמיון מדהים. לא יודעים עליה שהיא כותבת שירים יפים. אולי היא חושבת שזה יתחרה בקריירה של הבישולים אז היא שומרת אותם בסוד. יש לה עוד חיים. וזה נהדר. כי אנשים שחיים ברשתות, עושה רושם שאין להם חיים. אבל במקרה של מיכל יש לה”.
מיכל דווקא קיבלה שם תמיכה בזמן הווירוס ששיתק לה את הפנים.
“אבל עובדה שהיא מצאה את האהבה של חייה לא שם. מכל העוקבים והמתעניינים, היא פגשה בסוף איש אחד והתאהבה בו והוא התאהב בה והם עשו את התינוקת הכי מדהימה שראיתי”.
גם היא בחרה במקצוע עם לא פחות סטרס ממשחק. אולי זה לא המקצוע, אלא מי שאתה.
“זה נכון. אני חושב שהבעיה שלי לא הייתה עם המקצוע. הבנתי שכל חיי אני עוסק בלהתחבב. אני צוחק מבדיחות לא מצחיקות. משתדל לעשות רושם טוב. אני כל הזמן משחק. לפעמים הייתי דומה בעיני עצמי לשוער במלון, שכשיורד גשם ומגיע איש חשוב הוא רץ אליו עם מטרייה. כל יציאה שלי מחוץ לבית הייתה מלווה בסבל".
ולמה אתה עדיין צריך את זה?
“שחקן מקבל אשרור לקיומו דרך המבט. זה שמסתכלים עליך נותן אישור שאתה עדיין חי. שעדיין רואים אותך”.
פורסם לראשונה: 08:10, 26.06.20
