בשנתיים האחרונות אפרת רובינשטיין, אמנית מוכשרת שמציגה בתערוכות נחשבות, בוגרת "בצלאל" בהצטיינות, היא חשפנית במועדונים לפרנסתה. חשפנית גאה, יש לציין. כשהגיעה הקורונה היא הבינה מהר מאוד שההוצאות ממשיכות להגיע בקצב אקספוננציאלי: שכר דירה, מחיה, חומרי אמנות, והחליטה שאם אין מועדון להגיע אליו, המועדון יגיע אליה הביתה, אך בשינוי קל: הפעם, כמלכת סאדו. "ידיד שנמצא בסצנה הזו נתן לי טיפים והמצאתי את עצמי מחדש", היא אומרת. "היו לקוחות שרק רצו להיות משרתים שלי. זה מדהים איך גברים רוצים להשיל את סממני הגבריות ואת מה שהחברה מצפה מהם. הם סידרו לי את הבית, הסיעו אותי, קנו לי דברים לבית, בגדול, עשו כל מה שביקשתי. והיו הפטישיסטים הכבדים, אלה שרצו להיות נשלטים בצורה הכי קשה. זה גולדן שאואר, זה לבקש שאאפר להם סיגריה בפה. יש כאלה שהיו השולחן שלי ושמתי עליהם רגליים (היא מדגימה לי בבית הקפה בו אנחנו יושבות) והיו כאלה, ששמתי סטראפ און כשהם קשורים וכבולים. וכמובן עשיתי ריקוד חשפנות למי שרצה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
להביא אלייך הביתה זה לא מסוכן מדי?
"באו אליי רק אנשים שאני מכירה. לקוחות שלי ממועדוני החשפנות שאני יודעת שלא יעברו את הגבול. גם לפני שהם הגיעו, עשינו תיאום ציפיות. החלטנו מראש מה הסשן יכלול ומה הגבולות שלי ושלו. כשהם הגיעו שמתי שעון, וכעבור שעה, כשהוא מצלצל, אלף שקל וביי. אופס, חשפתי בפנייך את התמחור. תקשיבי, זה לא בא לי בקלות להיות מלכת סאדו. אני לא אוהבת להשפיל אנשים".
השכנים לא שאלו שאלות?
"אני גרה באזור המסגר, זה לא שכנים שאכפת להם. מה גם שאני נורא עצלנית. הגיעו אליי סביב פעמיים בשבוע. סשן ביזאר עולה הרבה יותר, אז לא צריך להגזים בעבודה הזו".
בכל זאת, את מיטב מרצה רובינשטיין (33) משקיעה באמנות. זו האהבה הגדולה שלה והזהות העיקרית שלה. בימים אלה היא משתתפת ב"מכניקת הזורמות", תערוכה קבוצתית במוזיאון "נחום גוטמן" בתל־אביב, ועבודה נוספת שלה מוצגת במכון לאמנויות במכללת תל־חי. בנוסף, היא מתכוננת לתערוכת יחיד במוזיאון בר דוד בברעם (שם הציגה בעבר בתערוכה קבוצתית). בין השאר תציג שם וידיאו ארט עם סשנים שלה רוקדת במועדון חשפנות. הסטודיו שלה נמצא במשכן לאמנויות בהרצליה. היא קיבלה אותו כרזידנס (אמנית הבית), משאב השמור לאמנים מוכשרים במיוחד. עבודות שלה כבר הוצגו במרכז עינב, במשכן לאמנויות בהרצליה, במכללת ספיר, בגלריית ברבור ועוד. היא גם זכתה בפרסים כמו "פרס מנדל" הנחשב, על הצטיינות בציור, ועבודה שלה נרכשה לאוסף מנדל, פרס "קרן לוריין ומיטשל פרסר" ועוד.
איך, למען השם, מכל העבודות בעולם שאישה בעלת שני תארים ממוסד נחשב יכולה לעסוק בהן, הגעת דווקא לחשפנות?
"עד לפני שנתיים עבדתי בעבודות של שכר מינימום. אין הרבה אפשרויות תעסוקה עם תארים באמנות. הייתי פקידה קבלה ומדריכת אמנות של ילדים במקביל. זה היה לקושש כסף. גרתי בבת־ים ולא במרכז תל־אביב, ועדיין לא הצלחתי לעמוד ביוקר המחיה. העבודות האלה התישו אותי ורציתי לשמור את הכוחות שלי לאמנות. חשפנות תמיד היה עולם שגירה ועניין אותי. המוחצנות של העירום, הגופניות הבוטה, הארוטיקה, הפתיחות שלא מתנצלת. זה ללבוש את הבגד הכי חגיגי, את העירום שלי, ולהציג אותו. נכנסתי לאינטרנט, הקשתי בגוגל 'דרושות חשפניות', והתקשרתי לטלפון הראשון שראיתי".
מה קורה בשיחה כזו?
"עונה לי אישה נהדרת ומקסימה. בעלה והיא הם בעלי המועדון. היא הזמינה אותי לבוא, לשתות משהו ולהסתכל. באותו ערב כבר עליתי להופיע. במועדון קוראים לי 'לידיה'. זה השם של וינונה ריידר בסרט שאני אוהבת, 'ביטלג'וס'. ההופעות שלי במועדון זה פרפורמנס לכל דבר. יש מופע שבו אני מסתבנת בעירום. יש לי מופע שבו אני כלה, יש לי מופע כקאובוית, מופע שבו אני שוטרת סאדו, שזו בעיניי מחאה נגד המשטרה שפושטת כל הזמן על המועדון".
רובינשטיין מספרת שבשבועות האחרונים גם מועדוני החשפנות נפתחו מחדש תחת מגבלות "התו הסגול". "אסור לעשות מופעים על הבמה כדי שהקהל לא יתגודד. אין יותר מופעים ארוטיים ואין ריקוד לפ דאנס, שמחייב אותך להיות קרוב ללקוח. אנחנו לבושות בשמלות ערב, וכל חשפנית מתיישבת ליד לקוח ומדברת איתו. זה הפך לספיד דייט. הזיה. מדהים שלמרות שאין מופעי חשפנות, גברים עדיין מגיעים. אנשים רוצים תקשורת בינאישית. אנחנו, החשפניות, צוחקות על זה שהנה הגיעה הקורונה והצליחה למגר את הארוטיקה, מה שלא הצליחו חברי הכנסת הדתיים ומשתפי הפעולה שלהם, ארגוני נשים שהם לכאורה שמאל ליברלי".
ארגוני נשים פועלים לסגירת מקומות כאלה מתוך תפיסת עולם פמיניסטית והבנה שזה מקום מפלט לנשים מוחלשות, הרבה פעמים עם עבר מתמשך של פגיעה מינית, שממשיכות לשחזר פגיעה וניצול.
"אני לא רוצה שארגוני נשים ידברו בשמי. זו דה־הומניזציה להגיד לנשים מה לעשות עם הגוף שלהן. שנשים יפסיקו להגיד לנשים אחרות מה טוב להן ואיך צריך לרפא ולתקן אותן. הקמנו את איגוד החשפניות והפגנו לא מזמן מתחת לבית של נשות ארגונים פמיניסטיים. קראנו להן במגאפון שיצאו לדבר איתנו. אף אחת לא יצאה. בגלל הלחצים האלה המשטרה מגיעה כל הזמן לפשוט עלינו. הם מבלגנים את המקום, מחטטים ברכוש אישי ולא מוצאים כלום. זו השפלה וביזוי והגחכה שלנו. תגידי, פונדקאיות לא מוכרות את הגוף שלהן? אשת נדל"ן שמתאפרת ופותחת כפתור בחולצה כדי להצליח למכור זה בסדר? דוגמניות לא מוכרות את עצמן? לפחות בעבודה הזו אם את משמינה, את לא מפוטרת. יש דרישה לכל סוג של גוף נשי".
את לא עושה לעבודה הזו אידיאליזציה?
"זו העבודה הכי מתגמלת ומכבדת שהייתה לי. לקראת הנובי גוד פתחו לנו שולחן עם אוכל ושמפניות. בפעם הראשונה בחיי קיבלתי שי לחג ממעסיק. נתנו לנו סלסילה מהממת, מלאה בסבונים וקרמים. זה מקום שאני מרגישה בו בבית. בעיניי, החופש לבחור לעבוד כחשפנית זה פמיניזם".
תסבירי.
"אין דבר יותר פמיניסטי מלקחת לגברים את הכסף שלהם. זו בדיחה מה שאנחנו עושות איתם. הכוח אצלי. הלקוח יושב במצב סטטי על הכורסה, ואת כמו יצור אל־טבעי משחקת איתו. זו תפאורה שלמה שמייצרת פנטזיה, כי סקס הם לא יקבלו. זה נשים מאוד מרשימות על עקבים, עם לקסיקון תנועות שנועד להשאיר את הגבר עם הלשון בחוץ, שהוא ייקח עוד ריקוד ועוד ריקוד. לפני כמה ימים, לקוח פתח את הארנק ואמר לי: תוציאי משם כמה שבא לך. כל הארנק היה כחולים, שטרות של 200. לקחתי, ברור. אני מרגישה יותר בטוחה במועדון מללכת ברחוב".
אשכרה?
"לקוח מתודרך בכניסה מה מותר לו ומה אסור לו. כבר כמה שנים שאין חדרים פרטיים במועדון חשפנות. יש 30 מצלמות במועדון. צעד לא נכון, ומיד ניגש מאבטח ללקוח. העולם בחוץ מסוכן ומחפצן נשים. כשעבדתי בעבודה הלגיטימית האחרונה שלי כמזכירת קבלה בבניין משרדים, המנהל ישב בחדר ותצפת עליי במצלמת אבטחה. הוא היה מתקשר, תנקי את טביעות האצבעות על החלון מאחורייך. הקב"ט במקום הזה גם ניסה לנשק אותי בניגוד לרצוני, והתפטרתי למחרת. בקבלה הייתי חייבת לחייך כל הזמן ולהגיד שלום לכולם, במועדון אני יכולה להגיע עם מצב רוח ולהיות הכלבה הכי גדולה בעולם, וזה האטיטיוד שלי לאותו היום והלקוחות נהנים מזה.
"בתקופת הסגר, שכן שלי הזמין אותי לשתות איתו תה, לא להיות לבד. אמרתי לו שאולי מאוחר יותר. כשהסתובבתי להיכנס לבית, הוא הרים אותי וגרר אותי באלימות לדירה שלו. הוא הצמיד אותי לקיר והתחיל להיצמד ולגעת בי. אני די חזקה בגלל העבודה על העמוד, אז הצלחתי להעיף אותו. הוא הוריד את המכנסיים והתחיל לגעת בעצמו. כשנתתי עדות במשטרה, נכנס שוטר לחדר, משועשע, והתחיל לפלרטט איתי. עד שהחוקר לא אמר לו בחצי התנצלות: 'תקשיב, אנחנו באמצע העדות', הוא לא יצא. אז להגיד על מועדוני חשפנות שזה הדבר הכי נורא שקרה לנשים, זה לשים פלסטר על בעיה הרבה יותר גדולה".
אין חשש שלא ייקחו אותך ברצינות בעולם האמנות כי את חשפנית?
"פעם איזה גבר בכיר בסצנת האמנות אמר לי: 'שהסקסיות והלוק שלך לא יתנצחו עם האמנות'. כלומר, אל תאפילי על האמנות שלך עם המוחצנות הזו. אבל אני והאמנות שלי זה דבר אחד. האופן שבו אני מתלבשת ומה שאני עושה, זו לא פרובוקציה אלא ביטוי אישי. אף פעם לא עניין אותי להשתלב, להיות בסדר. מה שגבר יכול לעשות, אנחנו לא יכולות. הם יכולים להוריד חולצה ברחוב ולהראות פטמות, ואישה מקבלת מטח של ביקורת על זה שהיא מיניקה בציבור. אז אני אעשה מה שבא לי עם הגוף שלי, ויותר מזה, אני עושה ריקליימינג לאות הקלון שנקרא 'חשפנית'. אני גאה ומנכיחה אותו".
רובינשטיין נולדה בקריית־אתא, וכשהייתה בכיתה ה' עברה לחיפה, לכרמל. אמה הייתה אמנית שלמדה בבצלאל אך הפנתה עורף לאמנות כדי להיות עקרת בית ולגדל את ארבעת ילדיה, רובינשטיין השנייה מביניהם. "גדלנו במודל המסורתי של אבא שעובד שעות רבות וכמעט לא רואים אותו בבית ואמא שלא הולכת לישון עד שכל הילדים חוזרים הביתה".
ספרי לי עלייך כילדה.
"קריית־אתא הייתה מקום קשוח לגדול בו, והייתי ילדה נורא רגישה. אם הייתי רואה עוול, אדם במצוקה, לקחתי את זה קשה. היו לי התקפי חרדה מגיל קטן. הילדים בכיתה קראו לי 'בכיינית'. בהמשך הבנתי שאותו בכי היה סימן לדיכאון וחרדות. אבא שלי הגיע מבית של ניצולי שואה, הוא היה מסורתי, חגים היו חשובים לו, ולאמא היה חשוב להימנע מחיכוכים. ערבי חג היו עבורי חרדה תהומית. תחושת לחץ בבית שהכל יהיה כמו שצריך. זה גם לשמוע סיפורי תנ"ך ולהבין שנשים הן רעות וסוררות. הן אלה שתמיד מבוישות ונענשות. גדלתי עם תחושת בושה בגוף הנשי. לא רציתי להתפתח מינית ולא רציתי להיות אישה. כשקיבלתי מחזור, לא סיפרתי לאף אחד. התלבשתי כמו אח שלי, וכשהחזה התחיל להתפתח, שמתי גופיות לוחצות כדי שהוא יפסיק לגדול. הייתי מאוננת ואז מתחננת לאלוהים שיסלח לי".
חוויות לא פשוטות.
"בילדות היה אסור לי לישון אצל חברות כי 'זה לא הולם', אי־אפשר לדעת לאיזה מקום זה יוביל אותי. יש מסיבת פיג'מות, ולי אסור ללכת. זו שמרנות שמשולבת עם חרדות של שואה. היה אסור לי לשים לק עד גיל 18, וכשהגיע אליי ידיד היה אסור לסגור את הדלת. התקשורת בין אבא שלי וביני הייתה מאוד קשה. היו תקופות שלא דיברנו".
בתיכון עברה רובינשטיין שינוי והחלה להתקרב יותר לדמות הנון קונפורמיסטית שהיא היום. "מנערה ביישנית עם בעיות בדימוי העצמי שמדברת בלחש וחוששת להשמיע את הקול שלה הפכתי לבחורה בוטה והתחלתי לראות את עצמי כיצור מיני. התחלתי להשתולל. נזרקתי מהטיול השנתי בבושת פנים בגלל ענייני אלכוהול".
בצבא שירתה ברפא"ל. "לא רציתי להתגייס, אבל אבא שלי לחץ עליי. שם נכנסתי לדיכאון גדול. ירדתי במשקל. אני זוכרת שמחרדה, לפחות פעם בשבוע הייתי מקיאה בהסעה".
אחרי הצבא נסעה לחו"ל לטיול ארוך, שהתמתח עד גיל 25. "זו הייתה בריחה. גרתי בטורונטו, קנדה. הייתה שם סצנה מגניבה של אמנות, והיה לי חבר סקייטר. נסעתי לפסטיבלים בארצות־הברית, גרתי גם בקנזס, וטיילתי בהודו ובאירופה. כשחזרתי לארץ, אבא שלי אמר שאם אלך ללמוד, אפילו אמנות, הוא יממן לי את התואר. אז נרשמתי ללימודים".
בזמן הלימודים נרשמה לחוג ריקוד על עמוד. "זה רק נפתח בירושלים, ואהבתי את האחווה הנשית שהייתה שם בין דתיות, סטודנטיות, אמהות. אהבתי את זה שאני רוקדת במינימום בגדים, והעור שנתפס על העמוד הוא מה שמאפשר לך להיתלות. זה לחגוג את הנשיות ואת הביטוי הגופני".
בשנה האחרונה רובינשטיין נמצאת בתוך ענן סמיך של אבל על מות אמה מסרטן. "אמא שלי הייתה הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים. היא הייתה המצפן שלי. היו לנו יחסים סימביוטיים. בתור ילדה נהגתי לדמיין את המוות שלה, כי רציתי להתכונן לזה. כשאני יוצרת, אני מרגישה קרובה אליה מאי פעם. היד שלי זו היד שלה. לקחתי ממנה את הקווים שלה. אני מממשת את מה שהיא לא מימשה. תיעדתי את השיחות שלנו לפני המוות. גם זה יהפוך לווידאו ארט. אמא שלי הייתה נפש חופשייה שצמצמה את עצמה. היא הגיעה מבית ירושלמי של אנשי רוח. אני מרגישה שהיא הוחמצה כאמנית וכיוצרת. הציורים הנהדרים שלה היו זרוקים במחסן שלנו. האחים שלי ואני נולדנו בהפרשים קטנים, אז בגדים עברו בינינו, ופה גם באה לידי ביטוי הנפש האמנותית של אמא שלי. היא הלבישה לנו תחתונים על מכנסיים שגדולים עלינו. על חולצה עם חור נתפר טלאי. נתפסנו כילדים מוזרים בגלל האופן שבו התלבשנו".
אמא שלך ידעה על החשפנות טרם מותה?
"לא סיפרתי לה, כי לא רציתי להוסיף לה עוד מתח נפשי בזמן שהיא חולה. אבל מה שלא הייתי מפילה עליה, היא הייתה מקבלת. היא אהבה אותי ללא תנאים. בכלל, היו לה דעות מאוד מתקדמות על החיים. פעם אמרתי לה, למה ילדת אותי, אני שונאת את החיים האלה. היא אמרה לי: 'אני מבינה אותך, אבל אני כל כך אוהבת אותך'. היא הבינה שקשה לי בחיים. מהתיכון התלבשתי חשוף ברמות. אני זוכרת חוטיני עם לב ויהלומים שמציץ החוצה. היא הייתה אומרת: 'את כל כך עדינה, שלא משנה מה תלבשי זה ייראה עלייך יפה'".
אבא שלך והאחים יודעים מה את עושה?
"האחים שלי יודעים. הם אומרים לי שאני ילדה גדולה ורק שאשמור על עצמי. אבא שלי בטח שלא יודע. בדינמיקה בינינו אני לא מספרת לו על חיי האישיים, על חבר חדש או על העבודה החדשה שלי. בואי נגיד שזה שאני חשפנית לא יהיה גילוי מסעיר עבורו. מה שכן, בהחלט תהיה הקלה שהוא ידע. במקרה הכי גרוע, הוא יקרא ולא נדבר על זה".
תגידי, בסוף יום פרוע ככל שיהיה, את לא רוצה אהבה? מישהו להניח עליו את הראש?
"אני בררנית לגבי זה שייגעו בי ככה, בלי כסף. כמו שאנחנו אומרות במקצוע שלנו: 'חינם זו מילה גסה'. מצד שני, אני פוליאמורית ומתאהבת סדרתית באנשים שמרתקים אותי. אני אוהבת גברים ושונאת אותם באותה המידה. כרגע יש לי קשרים עם צלם סקסי בן 35, דייר רחוב חתיך, דו־קוטבי וסופר־אינטליגנט, וחקלאי בן 50. יש לי גם שף ובן זוג צורף עם גן קקטוסים משוגע".
משרה מלאה.
"אני לא מבטיחה שום דבר לאף אחד. אני גרה לבד ומפרנסת את עצמי. לא רוצה להיות תלויה בגבר. מה שחשוב לי זה החופש שלי. זרקתי את המיטה הזוגית, שהיא בעיניי סמל לזוגיות ממוסדת, ואני ישנה במיטת יחיד. אני אוהבת מגע, סקס וגברים, אבל אני מרגישה שהבנאדם היחיד שבאמת אהבתי זו אמא שלי. היה לנו קשר כל כך סימביוטי וטהור, שכל קשר עם גבר נראה לא אותנטי. אין לי המון מקום להיקשר כרגע. לשם הולכת כל האנרגיה".
