סדרת הריאליטי "Make America Great Again" הגיעה לפני שבוע וחצי לטולסה, אוקלהומה. ההתרגשות לקראת הפרק החדש הייתה גדולה: איזו פרובוקציה יחולל הגיבור הפעם? האם תהיה אלימות? וכמה אנשים יידבקו בקורונה?
עוד כתבות למנויים:
דונלד טראמפ חיכה לנסוע לטולסה, או לכל מקום שהוא לא הבית הלבן, במשך שלושה חודשים בלתי נגמרים. בתחילת משבר הקורונה הוא השביע את התאווה שלו לנורה האדומה הדולקת מעל המצלמה בתדרוכים יומיים, שהפכו לתת־סדרת־קאלט בפני עצמה, אבל בשלב מסוים התעייף מזה. נמאס לו מהווירוס. אז הוא פשוט החליט שהמגפה הסתיימה, קבע נאום קמפיין במדינה שבה ניצח בהפרש עצום ב־2016 וינצח שוב בקלות השנה, וזה כמעט כל מה שהתקשורת האמריקאית עסקה בו במשך ימים.
כמעט. פה ושם, במעט הזמן שנותר, דיברו גם על ג'ו ביידן. שלושה ימים לפני אירוע טולסה של טראמפ, הגיע יריבו בבחירות הקרובות לאולם קטן בפרבר של פילדלפיה. היו שם אולי 20 איש, רובם עיתונאים, יושבים בריחוק חברתי, עוטים מסכות. ביידן נשא נאום שעסק בדרכים בטוחות לפתוח מחדש את אמריקה אחרי הקורונה, שלא באמת הלכה לשום מקום.
חלק מערוצי החדשות בכבלים – לא כולם, כמו אצל משאבת הרייטינג טראמפ – העבירו את הנאום בשידור חי. כשהוא הסתיים, לאיש מהפרשנים שממלאים את הערוצים האלה במלל אינסופי 24 שעות ביממה לא היה הרבה מה לומר. נאום שגרתי של מועמד לנשיאות שנראה פתאום כמו הגיע מעולם אחר. זה אבסורד, כי אין פוליטיקאי ממסדי יותר מג'ו ביידן, קשיש בן 77 שכבר השלים עם סוף הקריירה הפוליטית שלו, ועכשיו פתאום מבקשים ממנו לעצור את הדהירה של ארצות־הברית לכאוס חסר תקנה.
כמה ימים לפני שעזבו את הבית הלבן, בינואר 2017, הפתיע הנשיא הקודם ברק אובמה את סגנו, שהפך עם השנים לכמעט אח גדול, בטקס הוקרה שנראה כמסיבת פרידה מביידן הפוליטיקאי. הוא היה אז בן 73 והצ'אנס האחרון שלו לרוץ לנשיאות, ב־2016, קרס בעקבות מות בנו כמה חודשים קודם.
ביידן סיים את האירוע ההוא בדמעות, והלך הביתה לריטואל המקובל: חופשה ארוכה, כתיבת ספר, נאומים בשכר גבוה. אבל אחרי השנה הראשונה של טראמפ בבית הלבן חזר ביידן לדבר על פוליטיקה, ודמוקרטים שהתמודדו בבחירות מקומיות ברחבי ארה"ב ביקשו שיבוא לעזרתם. ראשי הממסד הדמוקרטי הגיעו למסקנה שהאדם היחיד שיכול לנצח את טראמפ הוא גבר לבן, רצוי כזה שיש לו קשרים טובים בקהילה השחורה וגם אהוד על מעמד הפועלים הלבן. האצבעות של ביידן התחילו לדגדג.
"ביידן אף פעם לא השלים עם זה שהוא לא רץ ב־2016", אומר אסטרטג דמוקרטי בכיר, "מות הבן שלו רוקן אותו, אבל גם היה עליו לחץ לא לרוץ, כולל מהחבר הכי טוב אובמה. כולם הרגישו שזה הרגע של הילארי. ביידן בטוח שהיה מנצח את טראמפ ב־2016 – ולא תמצאי מישהו שלא מסכים איתו".
גם טראמפ, כנראה, מסכים. בחושיו הפוליטיים הטובים, הוא לא רצה לרוץ נגד ביידן השנה. כל כך לא רצה, עד שניסה לסחוט את ממשלת אוקראינה לחקור את ביידן ואת בנו, האנטר, מה שעלה לו בהדחה על ידי בית הנבחרים. הרוב הרפובליקני בקונגרס, שמגן על טראמפ בחירוף נפש, דאג להשאיר אותו בבית הלבן.
כשהתברר כי המאבק בפריימריז הדמוקרטים הצטמצם לביידן מול ברני סנדרס, טראמפ הקפיד לא להגיד שום דבר שיפגע בסנדרס. הוא רצה לרוץ נגדו. הניצחון הקל של ביידן, יחד עם קריסת הכלכלה, לקחו לטראמפ את שני עמודי התווך שעליהם בנה את קמפיין הקדנציה השנייה: כלכלה פורחת ויריב שמגדיר את עצמו "סוציאליסט".
בלי שני אלה נותרה לטראמפ התקווה שביידן, עם נטיותיו לפליטות פה, יספק לו מספיק חומר. טראמפ הרגיל את התקשורת האמריקאית שהוא יכול להגיד כל דבר מבלי לשלם כל מחיר, ובשם הסיקור המאוזן כל פליטת פה של ביידן הייתה הופכת, וסביר להניח שבחודשים הקרובים עדיין תהפוך, לסיפור גדול. בינתיים זה לא קורה, גם כי עוד לא היו לביידן הרבה הזדמנויות לאלתר ולטעות, אבל גם כי הוא מוקף ביועצים מנוסים שכמעט כולם עבדו בקמפיינים של אובמה, שם היו מעט פליטות פה ועוד פחות דרמה.
מנהלת הקמפיין שלו, ג'ן או'מאלי דילון, הייתה סגנית מנהל הקמפיין של אובמה ב־2012. אחד היועצים החיצוניים הראשיים שלו הוא דיוויד פלאף, שניהל את הקמפיין של אובמה ב־2008. הצוות התקשורתי שלו מורכב מדמויות עם עבר טלוויזיוני, ובחודשים שעברו מאז סוף הקמפיין הפנים־מפלגתי הוא הוסיף אנשים שעבדו עם היריבים הדמוקרטים שלו, כולל אנשי סנדרס, כדי ליצור אחדות מפלגתית.
במהלך חודשי הסגר ערך ביידן מעט אירועים ועשה מעט טעויות. עד הבחירות בנובמבר הוא יהיה חייב לצאת יותר החוצה, אבל לא יקיים עצרות גדולות. זה לא אחראי מבחינת בריאות הציבור, וזה גם ככה לא התחום החזק שלו. אנשים לא יעמדו שעות בתור כדי לראות את ביידן נואם. מה שהוא כן מנסה לעשות זה להציג את הצדדים החזקים שלו: מדיניות שקרובה הרבה יותר לעמדת הקונצנזוס בארה"ב, והאנושיות והאמפתיה שהפכו אותו לדמות אהודה.
הבדלי המדיניות בינו לבין טראמפ ברורים בכל תחום: ביידן מבטיח לקחת את רפורמת הבריאות של אובמה ולהרחיב אותה כדי לכסות את אלה שעדיין אין להם ביטוח; הוא מבטיח רגולציה על מכירת נשק; הוא מבטיח העלאת מסים לעשירים; הוא מבטיח את החזרת ארה"ב לתפקיד הבינלאומי שלה; הוא מבטיח חזרה להסכם פריז למלחמה בשינויי האקלים; הוא מבטיח לשנות את מדיניות ההגירה ב־180 מעלות ביחס לטראמפ, והוא מבטיח השקעה מסיבית בחינוך ובאוכלוסיות חלשות. כאן הוא גם נעזר בקרדיט של אשתו, ג'יל בת ה־69, מורה בקולג' קהילתי שהייתה הגברת השנייה של ארה"ב ותחליק בקלות לנעלי הגברת הראשונה.
ביידן התחתן עם ג'יל ב־1977, חמש שנים אחרי שאיבד את אשתו הראשונה ובתו בת השנה שנהרגו בתאונת דרכים. לפני חמש שנים איבד את בנו, בו, שמת מסרטן המוח. הטרגדיות העצומות עיצבו את האנושיות המפורסמת שלו. כשהוא מדבר עם אנשים שאיבדו קרובים לקורונה, הם יודעים שהוא מבין אותם. כשהוא מתקשר למשפחה של ג'ורג' פלויד, הוא יודע מה להגיד להם. באמריקה של 2020, שצמאה לקצת חמלה מלמעלה, זה חתיכת יתרון.
הקמפיין של טראמפ מנסה להתגרות בביידן בכל דרך. היועצים שמופיעים בטלוויזיה צוחקים על סגן הנשיא ש"מתחבא במרתף" וסופרים את הימים מאז מסיבת העיתונאים האחרונה שלו. השבוע הם דרשו מביידן להסכים לארבעה עימותים בסתיו, במקום השלושה המסורתיים, אחרי שרק לפני כמה שבועות איים טראמפ לא להתייצב אפילו לעימות אחד. אבל ביידן, באופן שמתסכל את טראמפ במיוחד, מפגין עד עכשיו משמעת חסרת תקדים עבורו.
"הקורונה עוזרת לביידן, אין בכלל ספק", אומר אותו אסטרטג, "אבל לא רק כי הוא עף בשקט מתחת לרדאר, אלא בעיקר כי היא מראה כמה טראמפ רע באמת בעבודה הבסיסית של נשיא". וזה עוד יתרון שיש לביידן: האמריקאים הבינו בארבע השנים האחרונות כי בניגוד למה שאולי חשבו, לא כל אחד יכול להיות נשיא, וכי יש חשיבות גדולה למי שמנהל את הממשלה. ביידן היה חלק מממשל שהגיב היטב למשברי בריאות כמו האבולה, וגם נחשב לאחד הממשלים הכי נטולי סקנדלים בהיסטוריה המודרנית. וזה, מתברר, חשוב מאוד.
טראמפ, דיווח השבוע ה"ניו יורק טיימס", עמד בשבת מאחורי הקלעים בטולסה, הציץ במה שקורה באולם ולא האמין למראה עיניו. היציעים היו ריקים כמעט לגמרי, הצבע השולט היה הכחול של הכיסאות. מנהלי הקמפיין הודיעו כי מיליון איש הגישו בקשות לכרטיסים, והניחו שכ־100 אלף באמת יגיעו. בסופו של דבר נאם טראמפ מול 6,200 איש, לא לפני שצרח על עוזריו ואיים לבטל את האירוע.
במשך שעתיים שיחרר טראמפ הרבה מרירות וכעס, אבל גם אוהדיו הגדולים ביותר יצאו בתחושה לא טובה. מה שאמור היה להיות נאום השקה מחדש של הקמפיין לא הביא איתו שום בשורה חדשה, ובעיקר הוכיח שוב עד כמה ביידן יריב חמקמק עבור טראמפ.
קשה מאוד לצייר את "הדוד ג'ו" כסוג של שמאל רדיקלי. זה פשוט לא עובד. וחשוב לא פחות: ביידן הוא גבר לבן, הוא לא אישה או מועמד שחור, והוא לא מדליק את הקהל של טראמפ באותה צורה. בטולסה לא נראתה אפילו חולצה אחת שדרשה לשלוח את ביידן לכלא, אבל היו הרבה שדרשו לעשות את זה להילארי קלינטון, שכבר לא נמצאת בזירה ארבע שנים. טראמפ ניסה כל מיני התקפות, רובן ירדו לרמת ה"ביידן לא יודע איפה הוא נמצא" ושאר רמזים על מצבו המנטלי, אבל גם זה לא תופס בינתיים.
"אפילו רפובליקנים יודעים שטראמפ הוא לא נשיא", אומר האסטרטג הדמוקרטי, "אין לו סדר יום וגם לא עניין לנהל מדינה. הוא נרקיסיסט שחושב רק על עצמו. הוא ניצח ב־2016 תוך ניצול סופה מושלמת של מרירות ופחד בקרב מצביעים שמרנים לבנים".
אבל כמה זמן ביידן יכול להמשיך בקמפיין על אש קטנה לפני שתיאוריות הקונספירציה על מצבו יגיעו למיינסטרים?
"אני חושב שאנשים יודעים מי זה ביידן. ברור לכולם שהוא איבד צעד. הוא בן 77. אבל זה לא שטראמפ בן ה־74 הוא איזה מופת של בריאות. העובדה שהבחירות ב־2020 הן בין שני גברים מבוגרים, שאחד מהם גזען ובור, והשני כבר היה צריך להיות בפנסיה, לא אומרת הרבה דברים טובים על ארה"ב. אבל זה כבר עניין אחר".
אחד הפתרונות שהקמפיין של טראמפ מנסה הוא "לרוץ" נגד אובמה, שבניגוד לביידן כן מעורר אצל מצביעי טראמפ תגובת מעיים קשה. טראמפ מצייץ תיאוריות קונספירציה נגד אובמה כמעט מדי יום, והשבוע שיגר לרשימת התפוצה הענקית שלו מייל שבו קרא לנשיא לשעבר "רמאי", אבל גם זו טקטיקה עם סיכויי הצלחה נמוכים. ארבע שנים אחרי שעזב את הבית הלבן, אובמה הוא הדמות הציבורית הפופולרית ביותר באמריקה, ואירוע גיוס כספים אינטרנטי שערך השבוע עבור ביידן הכניס סכום עצום של 11 מיליון דולר.
הסקרים הארציים האחרונים נותנים לביידן יתרון שבמקרים מסוימים מגיע למספר דו־ספרתי. סקר של ה"ניו יורק טיימס" מיום רביעי השבוע מעניק לו יתרון של 14 נקודות. נתונים כאלה יכולים להעניק לדמוקרטים את הרוב בסנאט – אפשרות שלא העזו לחלום עליה עד לפני מספר חודשים. ביידן התחיל גם לאסוף תרומות בסכומים גבוהים, אחרי שתקופה ארוכה הייתה לו בעיה גדולה בתחום. רק בחודש מאי גייס 80 מיליון דולר, ובשבוע שעבר השיק את הבליץ הטלוויזיוני הראשון שלו שמתמקד במדינות המתנדנדות. התשדירים עלו גם בערוץ "פוקס ניוז" כדי לנסות לנגוס, ולו במעט, במצביעי טראמפ שאולי פתוחים לסיים את הרומן איתו.
על תחושת הביטחון בצד של ביידן תעיד כוונתו לנסות להרחיב את המפה. לא רק להחזיר את וויסקונסין, מישיגן ופנסילבניה לצד הכחול, אלא גם לנסות שלוש מדינות אדומות במיוחד, שהשינויים הדמוגרפיים בהן הופכים אותן ליותר ויותר סגלגלות: אריזונה, טקסס וג'ורג'יה.
אבל לדמוקרטים ברור שזה לא מספיק. הם יודעים שרוב האנשים שהצביעו לטראמפ ב־2016 יצביעו לו שוב. הם גם יודעים שהמפה האלקטורלית מעניקה לטראמפ את אותו יתרון שבזכותו הפך לנשיא עם ניצחון בהפרש של 70 אלף קולות בשלוש מדינות, למרות הפסד בהפרש של כמעט שלושה מיליון בהצבעה הכוללת.
והם גם יודעים שכולם אולי מחבבים את הדוד ג'ו, אבל הוא לא מלהיב אף אחד. המוטיבציה של הדמוקרטים היא הרבה יותר אנטי־טראמפ מאשר פרו־ביידן, ולכן הוא צריך אקסטרה. את האקסטרה הזו אמורה להביא מי שתיבחר לסגנית שלו – החלטה שיצטרך לקבל בחודש הקרוב.
היסטורית, בחירת סגן לא באמת משפיעה על המרוץ, אבל הפעם יש תחושה שזה שונה. ההתחייבות של ביידן לבחור אישה פותחת דלת להרבה אופציות מלהיבות, ויש עוד משהו שעסקנים דמוקרטים מדברים עליו בשקט. "אני די משוכנע שביידן יהיה נשיא של קדנציה אחת", אומר האסטרטג הפוליטי. "ממה שאני שומע, זה גם הלך הרוח בסביבה שלו. אני חושב שהוא רואה את תפקידו ההיסטורי החדש בשיקום המדינה אחרי ההרס שטראמפ זרע, ובהיותו גשר לדור הבא של מנהיגים דמוקרטים. לכן יש סיכוי שמי שתהיה סגנית של ביידן, תהיה גם הנשיאה הראשונה של ארה"ב. זה משנה לגמרי את כל התמונה".
5 צפייה בגלריה
''אליזבת' וורן היא התוספת הכי טובה, אבל די בטוח שביידן יבחר באישה שחורה כמועמדת לסגן הנשיא''
(צילום: רויטרס)
מי פייבוריטית בעיניך?
"התוספת הכי טובה לכרטיס היא אליזבת' וורן. כל הסקרים מראים שהיא מגבירה במיוחד את המוטיבציה בקרב דמוקרטים, וגם מגשרת בין הפלג המתון לליברלי במפלגה. למרות זאת, די בטוח שביידן יבחר באישה שחורה. האווירה עכשיו היא כזו שזה כמעט בלתי נמנע. השם המתבקש הוא קמאלה האריס, אבל זה בכלל לא בטוח. ואל דמינגס, חברת קונגרס מפלורידה, הפכה לשם חזק בשבועות האחרונים, וגם סוזן רייס, שהייתה היועצת לביטחון לאומי של אובמה. אני חושב שמישל לוחאן־גרישם, המושלת ההיספנית של ניו־מקסיקו, יכולה להפתיע, כי ביידן לא מעורר כרגע מספיק התלהבות בקרב מצביעים היספנים".
טראמפ חזר מטולסה לבית הלבן בשבת בלילה, ירד מהמסוק בחליפה פתוחה, עניבה פרומה וכובע MAGA אדום מקומט ביד. הוא נראה מובס. דמוקרטים הביטו בתמונה הזו בשילוב של שמחה שלא הרגישו שנים, ושל פחד גדול.
מצד אחד, המצב של טראמפ באמת לא יכול להיות יותר רע: הכלכלה במיתון עמוק; המגפה ממשיכה להשתולל וכבר נישאת על גל שני; ברחוב יש תסיסה חברתית; בשבוע שעבר הפסיד שני תיקים חשובים בבית המשפט העליון; ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי לשעבר שלו, כתב ספר שהגדיר אותו כ"סכנה למדינה"; האחיינית שלו, מרי טראמפ, עומדת לפרסם ספר עם השם הלא־ייאמן "איך המשפחה שלי ייצרה את האיש הכי מסוכן בעולם"; ואולי הכי חמור עבור טראמפ, הצילומים מהאולם הריק בטולסה הציגו אותו כלוזר, ואין דבר שהוא שונא יותר. אם הסקרים נכונים והבחירות היו היום, ביידן היה משיג את הניצחון הגדול ביותר של דמוקרט מאז לינדון ג'ונסון ב־1964.
מצד שני, אפילו במחנה של ביידן לא מאמינים לסקרים, יש עוד יותר מארבעה חודשים עד הבחירות, והטראומה הדמוקרטית של 2016 עמוקה מאוד. "דמוקרטים תמיד עושים במכנסיים", אומר האסטרטג, "ואני מבין את זה. ביידן צריך להמשיך להראות שהוא מנהיג שפוי, מתון ומאחד שיחזיר דברים לנורמליות, וזה אמור להספיק. רוב האמריקאים לא רוצים את הסחורה שטראמפ מוכר, וכמו שביידן עצמו נוהג לומר, 'אל תשוו אותי לאלוהים, תשוו אותי לאלטרנטיבה'".
פורסם לראשונה: 08:50, 29.06.20
