רק עכשיו, ארבעה חודשים אחרי שחייו ניצלו והוא חזר לארץ בריא מקורונה - אם כי עדיין לא בשיאו, מתפנה אלי ביר, נשיא ומייסד "איחוד הצלה", לתאר את הסיוט שעבר, הימים הארוכים שבמהלכם היה מורדם, מונשם ובסכנת חיים, וגם ההזיות והסיוטים שאיימו על שפיותו כשכבר היה ער.
ביר (46), נשוי ואב לארבע בנות ובן, היה באמצע חודש מארס בעוד מסע בין־יבשתי לאיסוף תרומות לארגון שייסד. "קצת לפני פורים חזרתי למיאמי ממסע 'שנור' בין שבועיים בחמש מדינות בארה"ב, בהודו ובקטאר", הוא מספר, "בפורים, כשאני מחופש לסופרמן, הלכתי לבית הכנסת שם לקריאת המגילה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
למחרת התחילו התסמינים של מה שיאובחן בדיעבד כנגיף הקורונה. "עלה לי פתאום החום והרגיש לי די מוזר בגוף", הוא מסביר, "השתמשתי בתרופות להורדת חום, שעזרו, אבל מיד כשתמה היעילות שלהן חזר לי החום". אחרי פחות מיממה, מחשש שנדבק בנגיף, מיהר ביר לעזוב את בית המלון ושהה בגפו בדירה של חבר.
"כבר למחרת, כשהתחלתי להרגיש קוצר נשימה, התחזק אצלי החשש שנדבקתי. מיהרתי להתייעץ עם כמה רופאים מישראל ומארה"ב, וכולם קבעו פה אחד שאני חייב להתפנות במהירות לבית חולים", הוא מספר.
בשלוש לפנות בוקר, כשנשימתו כבדה, פונה ביר למרכז רפואי במיאמי, ככל הנראה החולה הראשון בקורונה בעיר. בית החולים, שטרם הספיק להיערך ולהצטייד, מיהר להזמין את בדיקת הקורונה. בינתיים, על סמך התסמינים של ביר, החליט הצוות הרפואי להעביר אותו לבידוד ביחידה לטיפול נמרץ. "הריצו אותי ברציפות בין בדיקות, צילומים והדמיות שהראו חסימה קשה בשתי הריאות, שלקו בדלקת וכוח הספיקה שלהן היה מעורר בהלה. רמת הסטורציה שלי (רמת ריווי החמצן בדם) ירדה בהתמדה ובקצב מסכן חיים", הוא מספר.
שלושה ימים טופל ביר בסוגים שונים של אנטיביוטיקה, בחמצן להקלת הנשימה ובתרופות להורדת חום, שכבר לא הועילו. "ואז מגיע אליי צוות רפואי, אדיב מאוד, אבל נושא בשורה קשה: נדבקתי בקורונה, מצבי קשה, ולכן הם נאלצים להרדים ולהנשים אותי. ביקשתי רק שעה אחת של דחייה כי רציתי זמן לעכל את מה שחוויתי אז כפרידה מהחיים, וגם כדי להיפרד בפועל מהמשפחה ומחברי הארגון שלי", הוא מתאר בקול שבור.
במהלך הימים שבהם שהה ביחידה לטיפול נמרץ הוא נחשף באינטרנט לשיעורי התחלואה והתמותה הגבוהים. "ברגע שהרופאים בישרו לי על הצורך להרדים אותי נזכרתי במאות החולים שקראתי עליהם באינטרנט, שהונשמו ומתו. ראיתי במוחי את שיירת המשאיות לפינוי המתים. הבנתי שנגזר גורלי, הייתי עצוב וכועס ומבוהל, אבל אמרתי לעצמי: אלי, אתה נפרד כמו גבר. בלי דמעות", הוא מספר.
אחד הרגעים הנוראים הגיע: שיחת הפרידה מהמשפחה. "היה לי חשוב להיפרד מאשתי ומחמשת ילדיי האהובים", נשבר קולו, "ביקשתי מהם שימשיכו לעשות טוב בעולם, ברוח שגידלתי אותם. שימשיכו להתנדב וימשיכו אותי ואת הדרך שלי".
לאחר מכן, ביר הכין שתי צוואות קוליות: אחת בעברית, למתנדבי איחוד הצלה בארץ, והשנייה באנגלית, למתנדבים האמריקאים ולאלה הפזורים ברחבי עולם. "העברתי אותן בווידיאו, בשתי שפות כאמור, ביקשתי שיתפללו להצלת חיי, ולא משנה מה - שימשיכו לתרום לאיחוד הצלה".
רק אז הוא התפנה לחשבון נפש מסכם. "אמרתי לעצמי שאשתי ואני גידלנו משפחה למופת, כולם עובדים, כולם גם עברו הכשרה והם חובשים מתנדבים בארגון, כך שהם יסתדרו אחרי מותי, מה גם שדאגתי שיהיו מסודרים כלכלית אז מהמקום הזה הייתי שקט פחות או יותר. מה שהדאיג אותי יותר כשהייתי משוכנע שאני נפרד מהחיים זה הארגון שלי. מה יהיה איתו אחרי מותי? מי ידאג לו ויגייס בשבילו תרומות? איך תמשיך הצוואה שלי לעשות טוב ולהציל חיים של אנשים?" עם התחושה הכבדה הזו הוא הורדם והונשם. לארץ כבר הגיעה הבשורה הקשה שמייסד "איחוד הצלה" שנדבק בנגיף הקורונה נלחם על חייו. בגלל מדיניות הסגר האווירי משפחתו לא יכולה הייתה לשהות לצידו.
אחרי 18 ימים, למרות שמצבו הבריאותי עוד לא התייצב, החליטו הרופאים לנסות לגמול אותו מההנשמה. "התעוררתי לגמרי מבולבל", הוא משחזר, "לא הבנתי איפה אני ומה דרגת החומרה של המצב שלי. אבל תוך שעות ספורות, בלי העזרה הנשימתית שוב קרסו הריאות והרופאים נאלצו לחזור להרדים ולהנשים אותי".
אחרי עשרה ימים נוספים, שבמהלכם הוא מקבל בזו אחרי זו כל תרופה שיש לה פוטנציאל לרפא מהקורונה, התייצבו המדדים בגופו. הרופאים שוב החליטו לגמול אותו מההרדמה. "התעוררתי מהרדמה ממושכת של 33 ימים ולא ידעתי איפה אני נמצא", הוא מספר, "משום מה הייתי משוכנע שאני בשווייץ. לא הבנתי איך הגעתי בכלל למיאמי. מישהו הביא אותי? אבל זה עוד היה החלק הקל. היה לי סיוט קבוע שכל הזמן חזר שאני מנסה להציל אנשים והם מתים לי בידיים. לא הבנתי למה אני בשכיבה ולמה הידיים שלי קשורות ורתוקות למיטה, אף אחד לא הסביר לי שמונשמים שמתעוררים מנסים אינסטינקטיבית למשוך החוצה את הזונדה, אז קושרים להם את הידיים. ואם זה לא הספיק, גם לא הבנתי מיהם האנשים האלה במסכות ובלבוש חלל שלא מאפשרים לי לראות את הפנים שלהם".
3 צפייה בגלריה
פוסט טראומה של התמודדות עם המוות. ביר בזמן ההחלמה והשיקום ממחלת הקורונה
(צילום: דוברות בית החולים רעות)
בזמן שביר היה מורדם ונלחם על חייו, העולם שאותו הכיר השתנה לחלוטין. הוא התעורר למציאות זרה לגמרי. "ההזיות עשו בי שמות. קשירת הידיים, הסיוטים, הצוות הרפואי בבגדי חלל, כל אלה יצרו בי את הפנטזיה שנחטפתי. אני זוכר שביקשתי להתקשר לאשתי וממש התחננתי באוזניה שתפנה לאף־בי־איי ותבקש שישלחו אליי סוכנים שלהם כי נחטפתי ועומדים להרוג אותי. מחדרים סמוכים שמעתי אנחות של חולים וחשבתי שאלה צעקות ושמענים אותם".
אשתו, שעוד לא הספיקה לחגוג את העובדה שחיי בעלה ניצלו, דאגה מאוד לבריאותו הנפשית ומיהרה להתקשר לאחד מחבריו. "אני חוששת שאלי יצא מדעתו", היא אמרה לו, "אתה יכול בבקשה ללכת לראות מה איתו?"
הקריאה עזרה. רופאה ניגשה למיטתו. "מה שראיתי ממנה מבעד לכיסוי ההגנה הוא רק את שרשרת המגן דוד על הצוואר שלה. היא התיישבה על ידי, הניחה עליי את היד וסיפרה לי פרט אחר פרט במסע המחלה וההחלמה שלי. אם זה הניח את דעתי? במידה רבה כן. אבל ההזיות והפרנויה נמשכו. הביטוי החריף של זה היה צורך לקום ולברוח. אבל כשרק ניסיתי להתיישב, מיד קרסתי. הרגליים היו משותקות בגלל דלדול שרירים", הוא מתאר.
כשהוא רזה ב־17 קילו לעומת המשקל שבו היה לפני המחלה, ביר החל בפיזיותרפיה ראשונית. במקביל ניסו להזין אותו באוכל משביע ומשמין. "מצבי הפיזי השתפר. חברים ומתנדבים מ'איחוד הצלה' הגיעו לבקר ולא עזבו אותי. בהדרגה המחשבות שלי כבר היו יותר כאן ופחות בעולם הדמיון והסיוטים. התחלתי להתפקס על עצמי ולחיות את המציאות ולא את הפנטזיה", הוא אומר.
לאחר שהרגיש שכוחותיו חוזרים בהדרגה ביקש ביר לחזור לארץ. שכן על מדיניות השמיים הסגורים הוא לא שמע. "התנאי של הרופאים היה שרופא יתלווה לטיסה. בקלות מצאתי בין מתנדבי הארגון רופא שהוא פרמדיק ואיש מקצוע נוסף שיטוסו איתי. אבל בגלל עוצר הטיסות, טיסה לישראל יכולה הייתה להתבצע דרך שלושה קונקשנים, והרופאים הסכימו רק לטיסה ישירה. לא הבנתי איך ייתכן שסוגרים שמיים, שאין טיסות. מה זה? העולם נסגר או שרק בשבילי הוא נסגר? זה היה כר פורה לחזרת תחושת הרדיפה שליוותה אותי", הוא מספר.
כשנחת לבסוף בארץ, לא נשארה עין יבשה אחת למראה ביר שחוזר על רגליו לחיק משפחתו, מתנדבי הארגון ואישי ציבור שהמתינו לו בשדה התעופה. "נשבעתי לעצמי שאני יורד מהמטוס כמו גבר, עם אפוד ארגון ההצלה הכתום", הוא מספר, "כמה שהיציבה שלי רעועה, מהמטוס אני יורד על הרגליים. גם אם אצטרך להישען על המלווים שלי". זה היה למעלה מכוחותיו. כבר בירידה הוא קרס לכיסא גלגלים.
אחרי כמה ימים בביתו בירושלים עבר ביר לדירה שנידב לו חבר, לא רחוק משפת הים בתל־אביב. "הייתי צריך זמן והרבה שקט כדי לשקם את העולם הרגשי שלי, שעדיין היה מעורער", הוא מודה. פיזיותרפיסטית של קופת החולים הגיעה אליו מדי יום ועבדה איתו. בהמשך עבר לשיקום בבית החולים "רעות".
"הוא הגיע אלינו עם רזון קיצוני ובמצב גופני ורגשי לא פשוט", אומר פרופסור רפי חרותי, ראש חטיבת השיקום בבית החולים, "הוא היה בפוסט־טראומה של אדם שהתמודד עם פחד מוחשי ומתמשך מהמוות, ונדרש למעטפת טיפולים מגוונת שאותה קיבל במשך שישה שבועות".
ביר תירגל פיזיותרפיה לחיזוק שריריו, שהידלדלו מאוד, לשיפור יכולת התנועה ולשחזור פעולות יומיות כמו אכילה, רחצה ולבישת בגדים. "בנוסף, הוא קיבל ריפוי בעיסוק, שיקום זיכרון, חיזוק סיבולת לב־ריאה. שיקום דיבור ובליעה על ידי קלינאית תקשורת, טיפול תזונתי כדי שיעלה לא רק את הקילוגרמים שנשרו מגופו אלא גם ישקם את משק המלחים שנפגע, והכי חשוב, הוא הסתייע בפסיכולוג ובעובדת סוציאלית שסייעו לו לעבד את החרדות הקשות שמהן סבל ולחזק את ביטחונו העצמי", מספר פרופסור חרותי.
הראיון מתקיים בבית "איחוד הצלה" בירושלים. ביר כבר חזר לעמדת הניהול, אך הוא עדיין בתהליך החלמה. והוא תמיד מוכן לספר כיצד נולד הצורך שבוער בו עד היום להציל חיים. "בשנת 1978, כשאני בן חמש, אירע פיגוע האוטובוס בשכונה שלי, בית וגן. שישה אנשים נהרגו ו־45 נפצעו. הייתי עד לזוועה. בעיניים של ילד, מה שהכי הרשים אותי היו האנשים באמבולנס שניגשו לפצועים וטיפלו בהם. להם רציתי להידמות כשאגדל".
בגיל 15 הוא התחיל במימוש חלום הילדות. מודעה שנתלתה על עץ הזמינה נערים להירשם לקורס במד"א. "מאז הייתי בעניין, כתלמיד תיכון, במשמרות של פעמיים בשבוע. ככל שהתבגרתי וצברתי יותר ניסיון הבחנתי בלקונה שלימים תוביל אותי לצורך לתקן אותה: פעמים רבות מגיע האמבולנס ומפספס חיים. מהיר ככל שיהיה, לא תמיד מגיעים למי שזקוק להחייאה באופן מיידי". הוא גייס חברים מהשכונה, ובכספי בר־המצווה שקיבל שנים קודם לכן רכש מכשירי קשר ובאמצעותם התחבר לתדרים של מד"א והמשטרה. "לא היה לי שום ציוד, רק רצון להגיע הכי מהר לכל מי שצריך להציל", הוא אומר.
ההזדמנות הגיעה מהר מהמשוער. "שמעתי בקשר על פצוע דריסה מבוגר. רצתי למקום וראיתי דם רב ניגר מעורק הצוואר. הורדתי את הכיפה וחסמתי לו את העורק עד שהגיעו ממד"א. למחרת התקשר הבן שלו להודות לי. כשהגעתי להדסה לבקר אותו ראיתי לראשונה בחיי ניצול שואה עם מספר על היד, אמרתי לעצמי: וואלה, הוא שרד כדי שאציל אותו".
כשהתבגר, משאלת הילדות שלו להציל כל אחד עברה מתחום המחשבה לרמת הביצוע. "הבנתי שפשוט להציל חיים. מספיק שתגיע בזמן עם ציוד נדרש - והצלת". "איחוד הצלה" מונה כיום 6,000 מתנדבים מכלל החברה הישראלית: חרדים, ערבים, נשים חילוניות ודתיות, צ'רקסים ואחרים. הארגון מפורסם בצי ה"אופנולנסים" (אופנוע/אמבולנס), שבאמצעותם מגיעים החובשים, הרופאים והפרמדיקים לאירועי החירום. עם השנים התרחב הארגון לארצות רבות והוא נחשב כיום לארגון ההצלה המהיר בעולם.
