בגיל 33, יואב הלוי מצא את עצמו הולך לרופא וחוזר משם עם בן לוויה חדש ולא צפוי - משאף. דווקא הוא, הרווק המשורג שנראה כמו סמל הבריאות וקצת מזכיר בתמונת הווטסאפ שלו את ג'וני דפ בתקופה שבה לא היה שזיף חום ונרגן שרב עם הגרושה שלו, התחיל להסתובב קבוע עם מכשיר פלסטיק כחול שאמור לשמש כקביים לנשימה. "חשבתי שנפטרתי מהאסתמה הקלה שהייתה לי כבר בגיל חמש", הוא אומר, "אבל לפני חודש התעוררתי באמצע הלילה ופתאום הרגשתי שאני נחנק, ממש נחנק. לא מצליח לנשום".
עוד כתבות למנויים:
- לוחם העצמאים או שופר של האוצר: מי אתה אביר קארה?
- דן אריאלי: "רציתי להדביק מחנה צבאי בקורונה"
- המשפחה שמוציאה 3,000 שקל בחודש
אין ליואב ספק למה, אחרי כל כך הרבה שנים, האסתמה חזרה דווקא עכשיו. "איך אני אמור להמשיך לנשום?" הוא תוהה. "אני בעלים של מועדון ומגיע מתחום ההפקה וחיי הלילה, אז אני רגיל ללחץ, ואני אמור להיות רגיל להפסיד מלא כסף ברגע אחד.
"גם הפעם הייתי רגוע. איך חגגנו בחודש הראשון של הסגר, הייתה בסגר תחושה של איפוס מבורך, של הזדמנות שנפלה עלינו מהשמיים. ואז מתחילים לצאת, ואני מחכה ומחכה שיביאו לי פיצוי כספי כדי שאני ו-60 העובדים שלי נוכל לשרוד, ושיבואו עם איזה מתווה מסודר לאיך בדיוק אני אמור לחזור לפתוח את המועדון, אבל שני הדברים האלו לא מגיעים. אני הרי בסצנת המוזיקה הבינלאומית, וחבר מחו"ל, בעלים של מועדון מברלין כתב לי, 'אני רוצה לחזור לעבודה, אבל האמת היא שאני מרוויח יותר מלשבת בבית'. ואני, לא רק שאני לא מקבל מספיק, אני רואה שבממשלה ובתקשורת ממשיכים להתעסק בשטויות, באיזה דבר הזוי שאוסנת מארק אמרה ובשלושת הכ"פים של מיקי זוהר, וכשכבר באה הצעה טובה לתת דמי אבטלה לעצמאים, אז מפילים אותה כי היא באה מהאופוזיציה. ואני כל כך כועס כשאני מדבר על זה, כי תעבדו כבר לטובתנו, מה יש לכם?"
המשאף לא היה המתנה היחידה שהלוי קיבל באדיבות 2020, השנה הקסומה שלא מפסיקה לתת. יחד איתו, יואב קיבל עוד פיצ'ר חדש: מודעות פוליטית. הוא מעולם לא היה אחד כזה שהולך להפגנות, יותר טיפוס איזי כזה של כושר על הים, אסקפיזם, שחרור ואהבה. מקסימום הזעם האזרחי שהוא הגיע אליו היה "לשבת בסלון, לצעוק מול כתבות מרגיזות שאני רואה בחדשות, לעיתים נדירות לכתוב איזה פוסט בפייסבוק". ופתאום, במחי נגיף אחד שדי נראה כמו ביסלי פיצה, יואב, איש הבסים והמשלוח מוולט, מצא את עצמו עובר תהליך שאפשר לכנות במילה אחת: התעוררות.
פתאום יואב מוצא את עצמו מגיע לכל הפגנה ולכל מחאה. כן, גם כאלו שממוקמות בעיר הנחושת המסתורית שמעבר להרי האיילון, ירושלים. והנה הוא, שמקסימום כיכב בטינדר בתור סינגל מבוקש, מככב פתאום בתמונה שמעלה ניצן הורוביץ בחשבון הפייסבוק שלו. רואים אותו שם עם מסכה שחורה שמכסה חצי מפניו בדרך שקצת מזכירה שודד ים, נושא אלונקה שעליה שוכבת בובה עטופה בסדין שאמורה לגלם את הפצועים קשה במדינה: העצמאים, השכירים, העסקים הקטנים. אני מסתכלת על התמונה הזו, מסתכלת שוב על תמונת הווטסאפ הג'וני דפית שלו עם המשקפיים העגולים והטי הפתוחה בצוואר, ולא, בלתי אפשרי לזהות שזה אותו אחד.
הכל התגלגל לו במקריות, הוא אומר. הוא הצטרף לקבוצת ווטסאפ של מסעדנים, בעלי מועדונים ואמנים, ומשם הגיע לאירועי תרבות שקטים כאלו, שבהם ישבו וניגנו כדי להזכיר לכולם שתרבות זה נעים ונחוץ. אחר כך כבר הגיע לתמוך בשביתת הרעב של בעל הבארבי, שאול מזרחי, ואז, כמו בשרשרת הדבקה של אידיאולוגיה, הייתה ההפגנה הגדולה של העצמאים בכיכר רבין וזהו. הדרך לבלפור כבר הייתה קצרה. אמא שלו מופתעת טיפה, היא מכירה את הילד שלה ויודעת שהוא מעולם לא היה פנתר של מחסומי משטרה. אבל היא לפחות מציינת לטובה את זה שמאז שהוא התחיל להפגין, הוא נהיה "הרבה פחות כועס".
הצעירים בישראל מתעוררים, זו כבר עובדה מוגמרת. אמנם עובדה מוגמרת שהתהוותה לפני קצת יותר משבועיים, אבל בדור הקליקבייטי הזה, פרק זמן של שבועות נחשב לנצח נצחים. זה היה כאילו מישהו זרק גפרור בוער לתוך ערימה של ניירות גלגול. במכה אחת, בלי תיאומים ובלי מנהיגים, בלי קרנות חדשות שמממנות ובלי אוטובוסים ששכר אהוד ברק או איש לטאה ערמומי של סורוס, הם פתאום קמו כאיש אחד ועלו לבלפור - ולסטוריז באינסטגרם.
איך זה קרה? מי היה הכרוז שקרא בחצוצרה וגרם להם להתחיל להפגין ככה? איזה תדר מסתורי של 'נמאס חאלס' הם קלטו מהאוויר? הנה הדבר המעניין: כל המרואיינים בכתבה הזו - כולם הפכן בן רגע לפעילים בולטים ומוכרים במחאה - שונים אחד מהשני, יש ביניהם שמאלנים מוצהרים, ימנים בלב, וא־פוליטיים. אבל כולם, ללא יוצא מהכלל, מתארים את אותה השתלשלות עניינים. בהתחלה היה סגר וכולם היו ילדים טובים־בידוד. אחרי זה הסגר נפתח, וכולם חיכו שממשלת החירום החדשה תנחית סיוע כספי והוראות תבוניות על האזרחים. זה לא קרה, והאכזבה הייתה עצומה: רגע, לא הרגשנו לשנייה שאנחנו אלופי הגלקסיה בקורונה? עבר עוד קצת זמן, לאנשים נהיה פחות ופחות וכסף, וטאק - נהייתה הפגנת העצמאים בכיכר רבין.
זה היה ככה קרוב לזה שהם ישאירו את כל העבודה לדינוזאורים של הדגלים השחורים. אבל בשעות הקטנות של הלילה ההוא, לפתע משהו התלקח. משהו נהיה בלתי אפשרי לעיכול, איזה זעם שחיכה לתורו. בחדשות כל מה שראו היה כמה עשרות אנשים כבני 20־30 צועקים ברחוב וחוסמים כבישים, אבל בג'י־פי־אס הטרנדי של הדור הצעיר זה נקלט כקריאה בסדר גודל של הסמל של באטמן שמופיע בשמיים. יצאנו לדרך. זה התחיל. להפגנות הבאות - זו שאירגנה דפני ליף בגן צ'רלס קלור בתל־אביב ואלה של שישי בבלפור מול בית ראש הממשלה - כבר הגיעו רבים מהם. לליל הגשרים שהתפרס ברחבי הארץ כבר הגיעו המונים.
הפגנה מול מעון ראש הממשלה
גם איילת הוכהויזר מבת שלמה, בת 32 ומתנחלת לשעבר, הגיעה. "גדלתי בגוש עציון בבית דתי לאומי כיפה סרוגה. ההפגנות הראשונות וגם היחידות שהייתי בהן היו כשהייתי ילדה קטנה ביסודי, כשלקחו אותנו עם דגלים באוטובוסים להפגנות הימין הסוערות של אז, וכבר אז לא התחברתי", היא אומרת. "מאז לא הלכתי לשום הפגנה, גם כשהיה נושא שהסכמתי איתו, כמו התקופה של הפגנות הימין נגד ההתנתקות, או מתווה הגז. רוב ההפגנות נעשו בצורה שאני לא מתחברת אליה".
איילת היא בכלל נפחית זכוכית, זה המקצוע הייחודי שהיא בחרה לעצמה, ולפני הקורונה הגשימה סוף-סוף את חלומה ופתחה עם שותפים עסק בנמל קיסריה שהמטרה שלו היא להנגיש את האמנות העתיקה של ניפוח הזכוכית להמונים. יש בה משהו אמנותי שנמשך לעבר, להיסטוריה, ולכן זה מוזר מה שקרה לה בהווה של לפני שבועיים וחצי. "ישבנו על הזולה שלנו בים, בחוף הבונים. בדיוק התפרסם שעומדת להיות הפגנה בכיכר רבין, ההפגנה הראשונה, והתלבטתי אם ללכת. ופתאום נהייתה לי תחושה שדי, כבר אי־אפשר להשאיר את זה למבוגרים. אני בת 30, זה הדור שלי עכשיו, זה הזמן שלי, ומה שקורה עכשיו הכי משפיע עליי. כי אני בגיל שבו מקימים עסקים, ומתחילים לחשוב על משפחה. אתם מסודרים כבר, עם ילדים וקריירות, אני לא מסודרת עדיין. איך אני אצליח להסתדר ככה? במדינה שנותנת כל כך מעט? משהו התעורר בי ביום ההוא. ההבנה שאני לא יכולה להמשיך ככה, שפשוט כל יום יש עוולה אחרת ואנחנו לא יכולים להמשיך לשבת בים מול הבריזה".
אחרי ההפגנה הראשונה ההיא היא המשיכה לעוד הפגנות. "במוצ"ש הייתי בירושלים בבלפור, יצאנו לשיירה ברחובות ירושלים כדי שקצת התושבים יראו וישמעו אותנו ולא יפחדו מ'האנרכיסטים' שמציירים בתקשורת. שיראו בעיניים שלהם שזה שלנו, של כל העם. הסתובבנו וחילקנו זרי פרחים לתושבים ושרנו, והיה תופים, והיה כל כך מרגש. אני הולכת ליד ערבי, וחרדי וכיפה סרוגה וטרנסג'נדר, והכל יחד בפריים אחד, אמיתי.
"פתאום משום מקום מגיעה מכת”זית מאחורה בשעטה ופשוט מרססת את כל הרחוב. לא משנה לה שיש אוטובוסים, מכוניות, עוברי אורח שלא קשורים ברחוב, היא עכשיו מרססת. אני עפה על הרצפה, ובפינה אני רואה צלם מרוסס, אני מוציאה סוודר מהתיק, מנגבת אותו, עוזרת לו, ושנייה אחרי זה אני שוב מקבלת זרנוק לתוך הפנים שמעיף אותי לרצפה. ברגע אחד זה נהיה כאוס, נהיה וואר־זון. ואתה לא מבין על מה ולמה. הרי אף אחד מאיתנו לא רצה את זה. ובסוף הרחוב אני רואה שיש סוללה ענקית של מג”בניקים. אני מסתכלת ובאין אונים אני פתאום רואה אח של חבר שם. הוא מסתכל עליי ואני עליו וכואב לי. אבל נעמדתי שם מולו ומולם בתור חוצץ אנושי, שלא ירימו יד על אף אחד מהמפגינים. לא עברו חמש שניות והמגבניקים מסתערים עליי. למה? הם ראו שאני באה בטוב".
אז מה קרה שם, בלילה של 11 ביולי, אחרי הפגנת העצמאים הלא־פוליטית ההיא, שהצליח סוף־סוף להוציא את ילדי בועת האייפון שלנו מהבית? האם זו הייתה איזו סאה שנגדשה אחרי כמה פעולות תמוהות של הממשלה, כמו שאומרת איילת, או שאולי זה משהו פשוט וחייתי הרבה יותר? היחס של המפגינים הצעירים לאלימות הוא לא לחלוטין פתור. מצד אחד, זה דור ערכי נורא, כלומר אוהב להרגיש שהוא ערכי, וזה די מתנגש עם הרצון שלו להרגיש בן אדם מוסרי וטוב, ללכת ולהרביץ לשוטר שמרוויח חצי ממך וגם כנראה לא נולד בווילה. מצד שני, הם גם דור שיודע לייצר אימג'ים, ורובם מסכימים שאי־אפשר להגיע לאתרי האינטרנט עם צילום מעומלן שמראה אנשים הולכים במרחק שני מטרים אחד מהשני ומזמזמים קומבייה לתוך המסכה שלהם. ובכלל, מי לא אוהב אקשן.
"הגענו ברגע שראינו שהתחילה המחאה התקיפה, ואין מה לעשות, טיפה אלימות מדברת אלינו", אומר נועם (שם בדוי), בן 27 ממושב בצפון, שמעדיף לא להזדהות. "אנחנו לא מתרשמים ממחאות דרדל'ה, מלשבת ולשיר שירי נעמי שמר ולהתגעגע לארץ ישראל היפה כמו הזקנים. אנחנו ראינו את מחאות בלאק־לייבס־מאטר הקיץ בארה"ב, גדלנו על סרטונים מהאביב הערבי, וזה מה שכובש לנו את שדה הראייה. ברגע שראיתי בטלוויזיה שחוסמים כבישים, נדמה לי שניפצו גם איזו שמשה, התחלתי להתרגש. אנחנו צריכים לחוש את הבאזז הזה שאומר שאולי יהיה פה אקשן, סרט נקמה. ולא שאנחנו נרביץ לשוטרים, ולא שאנחנו נבזוז חנויות, אבל אנחנו כן רוצים שיראו טוב־טוב שאנחנו זועמים. בלי שאני ארגיש באוויר של ההפגנה רמז שהולך להיות עוצמתי וכועס ואולי גם שתהיה הסלמה אוטוטו, אני אשאר אדיש. וגם הפוליטיקאים".
"המחאה של 2011 הייתה הרבה יותר תמימה. מאז למדנו דבר או שניים. התבגרנו מהר. התפכחנו", אומר עירא כץ־גלאי, תל־אביבי בן 26 שחולם להיות ראש ממשלה, ואחרי שעה במחיצת הכריזמה שלו, נראה לי שדווקא יש לו סיכוי. כץ־גלאי דווקא מייצג את הפרופיל המתבקש של המפגין הקלאסי, מישהו שהפוליטיקה בערה בו מאז שהוא ילד, ועוסק היום בתחום ברצינות ובתשלום. בבחירות האחרונות הוא אפילו היה ממקימי מפלגת המחאה ישר, שזכורה בעיקר בשל הלוגו שלה, אצבע אמצעית זקורה ומקללת. "אני אוהב את דפני ליף, אבל במרחק הזמן המחאה ההיא נצבעה כפסטיבל וקרש מקפצה פוליטי ללא שינוי מהותי בחברה. המחאה של עכשיו היא הרבה יותר אגרסיבית. אנחנו באים בקטע של 'תן לנו ריזאלטס, או שתלך הביתה'. זו לא ממש אלימות, אבל כן צריך להבין שאין הבדל בין הרשת לבין המציאות מבחינתנו.
"פעם, כשאת ראית שוטר או ראש ממשלה הוא היה לך כסמל סמכותי בראש, היה לך ברור איך אסור לך להתנהג מולו. היום אין את זה. כשביבי נתניהו מעלה פוסטים ברשת, אני כותב לו בחזרה מה שבא לי. אין לי כבוד שנובע מריחוק. ולכן הפגנה שדורשת ממני לכבד, או לא להיות פוליטי, לא מבינה את הדנ"א שלי כבן אדם צעיר. אני צריך את הישירות הזאת, להתפוצץ עליהם ולתת להם בראש כמו שאני מדבר ברשת".
כץ-גלאי, שעוסק בחדשנות בעולם החברתי והפוליטי, לא מתרגש מכל דיבורי הביביסטים האלו על "קומץ אנרכיסטים". "אנחנו צריכים לפעול הכי שונה והכי חדש מאי פעם. לחשוב אחרת. קחי לדוגמה את דאעש", הוא אומר בלי למצמץ. "דמייני את דאעש. מתי הם התחילו להפסיד? ברגע שהם רצו מדינה סקטוריאלית. עד אז הם נחשבו חתרנים. דאעש מבחינתי, כבן דור שצפה בהם באינטרנט, זה כולה שם קוד לשיטת פעולה. היום כולם ארגוני טרור בטקטיקות שלהם. וגם המחאה הזו צריכה להתנהג כמו ארגון טרור. לא בקטע האלים הברוטאלי המזעזע, אלא כשיטת פעולה. כחוכמה של העידן החדש. כדי לתפוס תשומת לב ותקשורת אתה צריך לבצע פיגוע ברשתית, לתפוס את שדה הראייה של הצופה. אז לא נעשה את זה במכות ובעריפות ראש, ברור, אבל כן נייצר תמונות חזקות שייכנסו תוך שנייה לתקשורת. זו המומחיות שלנו.
"הדור המבוגר, שזה בערך אמא שלי, מרגיש שגנבו לו את המדינה, שזה חורבן בית שלישי, קץ הדמוקרטיה, ואין תחושת דחיפות יותר גדולה מלהעיף את האיש שהרס את הציונות. אמא שלי יום־יום אומרת, ‘וואו, הביבי הזה, תראה מה הוא עשה’, אבל בפועל הם לא באמת עושים הרבה. הם לא אומרים, בוא ניקח את זה ללבל הבא. רק רוצים להחזיר עטרה ליושנה ורצוי עטרה אשכנזית. והם גם מתבכיינים - זה קטע - איפה הצעירים, איפה הצעירים. ואז כשאנחנו באים הם בועטים לנו בתחת. לא רוצים לשמוע אותנו, לא רוצים להקשיב".
מי שירצה לקטלג את כץ-גלאי לפי התפריט המדומיין של המפגינים הצעירים יתקשה לעשות זאת. הוא גדל בתל אביב, אבל במחסור יחסי. הוא פיתח את המודעות הפוליטית מגיל צעיר כשראה את היחס שמקבלת אמו, בעלת מכבסה קטנה ואם חד הורית, מהמדינה. משם גם מגיע התסכול שלו, כשהוא מרגיש את האף של דור ההורים מתעקם מולו.
“אנחנו הילדים שלכם, ולהרבה מאיתנו יש חוויות שלכם מנסים לשרוד את המדינה הזאת ולא ממש מצליחים”, הוא אומר. “אני נולדתי באבן גבירול-ארלזורוב לאמא חד הורית מדהימה שגידלה אותנו לגמרי לבד. אבא שלי נפטר מדום לב כשאני הייתי בגיל מינוס חודשיים. יש לי עוד אח גדול. ברגע אחד אמא גם נהייתה אלמנה, גם אם טרייה לעוד תינוק וגם נאלצה להמשיך לפרנס במכבסה. בגלל הנסיבות, לא הייתה לנו מערכת יחסים שבה היא אמא ואני ילד. מגיל אפס אני מבין שאני צריך לעזור. אני גדלתי לחוויה של יש שכנים שמתלוננים על העסק של אמא למרות שיש לו רישיון, ואז העירייה מתעלמת מהרישיון ומפילה קנסות, ואז בא מאכער שמציע לה עזרה, ואז אחרי חודשיים הוא מבקש עוד עשרים אלף שקל. למרות שאני תל אביבי, אשכנזי, וגבר, החוויה שלי לא מי יודע מה פריבילגית, אני מבין מה זה לחיות בצד הלא טוב של העוגה בישראל. בתחושה שלי, כל מי שהיה יכול שלח יד לכיס שלה עשה את זה. לא הייתה מערכת אחת בישראל שראתה את אמא שלי”.
מחאת הצעירים אולי רק תינוקת זועמת בת כמה שבועות, אבל כמו בכל התארגנות, כבר עכשיו די ברור שגם לה יש, ובכן, מארגנים. אלא שמתברר שאף אחד מהם לא רוצה להיות מסומן כמנהיג. גם אם הם לא מתים על התקשורת הממוסדת, הם יודעים יפה להשתמש בה. הם מתעקשים שאין הנהגה, שאין תיאום, אבל שני מרואיינים לא קשורים לכאורה ביטלו את הפגישה כמעט בו־זמנית ובנוסח כמעט זהה של הודעה. פגישה אחרת בוטלה ברגע האחרון על ידי מועצת מנהיגים עלומה. זה הזכיר לי את ספר הילדים "מיץ פטל", כמו להתעסק עם ארנב לבן וחמקמק שנחוש בדעתו להישאר תעלומה מהממת. רגע אחד אני מצליחה לראות שתי כפות רגליים רכות של איזה מנהיגונצ'יק מבצבצות, ברגע השני הוא טורק לי את הדלת ונעלם בחזרה לתוך צריף הווטסאפ שלו.
בסוף אחד מהם הסביר לי שזה לגמרי מכוון. "זה לא טוב לנו שלמחאה יהיו מנהיגים", אמר ל', שהעדיף לא להזדהות. "זה לא טוב כרגע שיהיה פרצוף שאפשר יהיה להצמיד אליו תיוג כמו 'נו, טוב, היא שמאלנית ידועה וראו אותה מדברת עם מרב מיכאלי', או, 'בסדר, הוא אנרכיסט מטורלל כבר שנים, ראיתי שהוא עשה לייק לפוסט שמדבר על נזקי קרינת G5".
"בטח שהם לא רוצים להתראיין עכשיו", מסביר לי עירא. "חלק גדול מהסיפור זה לא להציג עכשיו את המנהיגים של המחאה, ברגע שזה מגיע לשלב שבונים מנהיג ומהללים אותו והתקשורת מראיינת אותו, הוא בעצם נלכד. אנשים יכולים להגיד טוב, אני אוהב אותו, או לא, אני לא מזדהה איתו, אני הולך. ומשם זה איכשהו מתחסל. ולכן זה טוב לנו שאין מנהיג. זה מבלבל אותם, אין על מי להתפקס ואין את מי לפתות בג'ובים. כבר למדנו את הלקח מ־2011. כל הרעיון הוא להיות כמו מים, אנחנו חמקמקים, לא תצליחו לתפוס אותנו. לא תצליחו לתייג אותנו, להצמיד פרצוף אחד למחאה הזאת, כל אחד מאיתנו הוא קודם כל בפני עצמו".
אנחנו חיים במציאות שבה כל הזמן מנסים לעודד בתוכנו שיח של שנאה והילדים של קיץ 2020 יודעים את זה. הם מבינים שברגע שאתה מעז לצייץ משהו פוליטי בטוויטר, ישר יהיה מי שיקום ויפרק את כל כולך לגורמים. יזכיר לכולם את הפעם ההיא שבה עשית לייק לאחמד טיבי או יביא קטע ארכיון ישן שלך ממסיבת פאנג'ויה שבו את נראית רוקדת שיכורה ליד מישהו שאולי מניף כָּפייה בצבעי אש"ף, ואולי זה סתם סדין.
"זה כל כך ברור שהם ייקחו תמונה של מפגינה עם שערות בבית שחי ומשם ינסו להוכיח שכולנו פרוגרסיביים מטורללים", אומרת אור בירון, יפהפייה סחלבית ושחורת שיער בת 24 מתל־אביב. אני מכירה אותה בתור "אור, מנהלת סושיאל". "מה אפשר להגיד להם בחזרה? אוקיי, בומרס, אישה לא מגולחת זה מסוכן, עכשיו שקט? איך אפשר להתרכז בסוגיה לא חשובה כמו שערות בבית השחי כשאנחנו נלחמים פה על העתיד שלנו, יוצאים נגד ההתעמרות שכולנו מקבלים מהמשטר שלנו? אני אומרת, מי שרוצה להתמקד בזה שיבושם לו. אנחנו נלחמים גם בשבילו, בשביל השמרן שיושב בבית ומלגלג על חולצת הסלבדור דאלי שלי. הוא הכי מסכן, השמרן הזה, כי אני עוד צעירה, יש לי סיכוי, הוא זה שיצטרך להזדקן במדינה הזו בלי פנסיה מספיקה ובלי אחיות בבית החולים".
אז הם משתדלים לא ליפול לשום פח הגדרתי, אבל גם הם מסכימים שבהפגנות הנוכחיות אפשר לראות כמה קבוצות די מאופיינות. "אני אסביר לך את זה", אומרת נועה (שם בדוי), בת 27 מראשל"צ שעובדת כמארחת במסעדה יפנית בעיר. "יש את קבוצת הבעלבתים, בדרך כלל רואים אותם מפגינים בירושלים למרות שהם מכל הארץ, הם מכונים אנשי הבנדנות הוורודות. יש אצלם אנשים מאוד יפי תואר ולבושים בתחכום שרואים שהם מבינים באמנות, והכל אצלם ורוד: המסכות, השלטים. זה חלק מהמסר שלהם, שמחה ורודה כזו, כמעט תמימה, שמזכירה שיש ערכים בעולם הזה כמו הנאה, שמחה, אנושיות. הם מאוד משתדלים לא להיכנס לכל הנושא הזה של כן ביבי לא ביבי.
"אחרי זה יש את הסקטוריאליים, שזה מתחלק לבעלי מקצועות כמו עובדים סוציאליים או אחים ואחיות. ואז יש את העצמאים הצעירים, שתזהי אותם כי הם בדרך כלל עומדים ליד בעל בסטה אחד מבוגר ועצבני שמעשן בשרשרת. וכמובן את אנשי התרבות, האמנות וחיי הלילה. חוץ מזה יש את האנטי־ביבי ולוחמי השחיתות, שזה אנשי הדגלים השחורים ואנשי 'קריים מיניסטר'. נכון שמי שהתחילו במחאות האלו היו המבוגרים, אבל מהר מאוד הצטרפו אליהם צעירים. בכלל, אנחנו כמו פטריות יער, הצעירים, בכל פעם צצים מלא מאיתנו בתוך קבוצה מסוימת".
ואת מה?
"אני סתם בן אדם פשוט שבא לפה בגלל הסיבות הכי פשוטות. בחורה מהסוג שמזמין ליפסטיקים באמזון. כמה חודשים לפני הקורונה בדיוק התאהבתי פעם ראשונה בחיים שלי. הוא מדהים, מין בן אדם כזה שלמרות שהוא ילד הוא מלא בתוכניות ושאיפות, מישהו חכם שאני ממש יכולה להעריך סוף־סוף. תיכננו לנסוע ללונדון יחד, החופשה הראשונה שלי עם בן זוג אמיתי. ואז הגיעה הקורונה, וכל החלומות הלכו לפח. פוטרתי מהעבודה, החבר שלי נכנס לסוג של סגר מרצון כי אבא שלו חולה סרטן והוא חייב להגן עליו, על לונדון אין מה לדבר ואפילו לא נעים לי להגיד לך כמה זה כואב לי, כי אני יוצאת פריבילגית ובכיינית. אני יודעת, מה זה החו"ל הראשון שלי בתור זוג לעומת צרות של אנשים אמיתיים, ועדיין. זה כל כך מדכא אותי לשמוע שאסור לי להיות צעירה שחולמת סתם חלומות של אנשים רגילים בגילי בעולם".
מה הייתה ההפגנה הראשונה שלך בסבב הזה?
אפילו לא הלכתי להפגנה בכיכר רבין. זה לא עניין אותי. אבל מיד אחרי ההפגנה הזאת ביבי עלה והבטיח לי 750 שקל מענק. עכשיו נשבעת לך שאני לא מאלו ששונאות אותו, אבל פתאום כל כך כעסתי עליו. כי מה אתה בא וזורק עליי את הפירור העלוב הזה? אני חושבת שזה מה שגרם לי ולחברים שלי לעלות לבלפור מיד אחרי, הכעס על זה שהממשלה שלנו חושבת שאנחנו חבורת מטומטמים שאפשר להשתיק במוצץ. ואם לא במוצץ הזה של מענק פצפון, אז במוצץ של תראו מה מיקי זוהר אמר, ואז תראו מה השמאלנים הבוגדים מההפגנות אמרו עליו, כל מיני הסחות דעת שרק סתומים קונים. הדור שלנו דורש כבוד. אנחנו מחזיקים מעצמנו. מה לעשות. תקראי לזה מפונקים, פתיתי שלג, מה שאת רוצה. יש לנו הערכה עצמית. והמנהיגים לא מכבדים אותנו, הם לא מבינים כמה אנחנו רגילים להתייחס לעצמנו ברצינות".
זו אולי הסיבה שיותר מהכל המפגינים הצעירים מתקוממים על הניסיון החצי מוצלח לתייג אותם כאנרכיסטים - לא משנה אם מדובר ביואב בעל המועדון ששירת בגולני, או באיילת המתנחלת, שיצאה מהעימות עם המג"בניקים עם צלקות לא רק על הגוף. "אני זוכרת את עצמי בתור ילדה מתנחלת, ואת העלבון שהיה לי אז על זה שיש קומץ קטן של מתנחלים שזורקים אבנים וזהו, כל המתנחלים עכשיו נחשבים לפשיסטים ואלימים ועוכרי ערבים. גם עכשיו בהפגנות אני מרגישה אותו דבר, שבגלל שיש אספסוף קטנטן של ברדקיסטים חמומים, טיפוסים שיש תמיד בכל הפגנה, שוב עושים לי את העוול הזה. ממתגים אותי בתוך סטיגמה של שמאלנית יפת נפש אנרכיסטית אלימה".
גם נתנאל פונס, בן 24 ואשקלוני במקור, לא נרגע מהטייטל הזה. "זה הדבר הכי מעצבן והעוול הכי גדול", הוא אומר. "בכל פעם שהם הולכים לשם אני ממש מרגיש שעושים לי את זה אישית. אני גדלתי מרוקאי בפריפריה, ההורים שלי שניהם עלו לארץ, והרגשתי שכל החיים אמרו לי מה לחשוב ומה להגיד רק בגלל איפה שנולדתי. שאני אמור להיות ביבי וליכוד, שאני אמור להיות פריפריאלי חם ונאמן, עורף נוקשה אל כל מה שאשכנזי ותל־אביבי. ומצד שני עכשיו קוראים לי אשכנזי ותל־אביבי. ומי קורא לי ככה? המרוקאים. אין לכם בושה? ממשלה שיש בה כל כך הרבה מזרחים, אמנם בשירות האדון אבל עדיין, בוחרת לשסות נגדי, לשקר שאני בטח איזה זולל סושי מנותק. אני! אני מרגיש שכשאני מוחה זה כבר מעבר לפוליטיקה, הדבר היחיד שאני רוצה מהם זה איזשהו ביטחון שיהיו לי חיים פה".
הוא חייל משוחרר כבר שנתיים. כרגע הוא עדיין חי בירושלים, עובד בשתי מסעדות יוקרה שבינתיים עדיין פתוחות. "אני רוצה ללמוד שנה הבאה באוניברסיטה. יש לי אח תאום זהה, הוא לומד רפואה, ועכשיו ההורים שלי, שהם לא מיליונרים, יצטרכו לעשות את הבחירה אם להמשיך לשלם לאחי שכר דירה ואת התואר, או לעזור לי. וגם התואר שאני רציתי, זה שהצבא הבטיח לי שישלם 75 אחוז ממנו במסגרת תוכנית כזו שנקראת 'ממדים ללימודים', אז עכשיו מדברים על לבטל את התוכנית כולה. אני לא מבקש נדבה, אני מבקש איזה אפיק של עתיד, איזו פיסה של הבטחה שיהיה לי אחד כזה. אני מרגיש שאם אני לא אעשה משהו עכשיו, החלומות שלי ילכו לפח. וזה לא שאני רוצה משהו גדול, להיות עשיר ומצליחן, אני רוצה משהו בסיסי".
ואת הקול הזה שיצא מנתנאל כשדיבר על אחיו, הקול הנשבר, החנוק, אני מזהה בקרב כל המרואיינים. כמעט כל אחד מהם זכר רגע שבו המדינה שברה לו את הלב. שבו הוא הבין שאולי, רק אולי, יש פה בעיות מאוד מהותיות עם שורשים מאוד עמוקים, ושהוא לא הבין איך יחצוב לעצמו עתיד מתוך ביצה של חינוך מוזנח, ומערכת בריאות בלי תקציב, ויוקר מחיה מהגבוהים שבמדינות המערב.
איתי אסודי, בן 24 מפרדס חנה, חלק איתי רגע כזה. "איך אתה יכול לקרוא לבן אדם ששירת בתור לוחם בנחל אנרכיסט?" הוא אומר. "אני לא צריך מכם פרגון, אבל אל תהיו שפלים. שלא יקראו לי אנרכיסט וישתמשו במילים מקטינות. אני עשיתי את מה שהייתי צריך, מתי המדינה תעשה מה שהיא צריכה? לפני כמה שנים, אמא שלי ז"ל חלתה בלוקמיה והתאשפזה בבית חולים. הייתי צריך לעזוב את הצבא כדי לטפל בה. היא עברה כימו, ואז הגיע חג הפסח. החלטתי להביא לה אוכל מהבית כדי שיחזק אותה וינחם אותה, סבתא שלי הכינה לה במיוחד דברים שיעשו לה טוב. היה שם אורז ולחם כפרי, דברים ביתיים שאפשר להצליח לאכול כשאת חולה. אני מגיע לבית החולים עם הקופסאות והשומרים בכניסה אומרים, זה לא כשר, אתה לא יכול להיכנס עם זה. אני אומר להם, 'אבל אסור לה לאכול גבינות ומצות, היא חולה'. ואיך שאני אומר את זה אני יודע, זו לא אשמתם, אלה ההוראות. ומה שהכי קשה, זה שאני יודע שאם היה עומד פה בן אדם דתי זה אפילו לא היה מפריע לו, הוא היה אומר שזה פיקוח נפש וחומל, זו כולה השיטה. הסיסטם".
גם זה משהו שמשותף לרבים מהמפגינים הצעירים: הם טוענים שהם בכלל לא מוחים נגד ממשלה כזאת או אחרת, הם מוחים נגד השיטה, הרקובה מהיסוד. בסופו של דבר, הם מפגינים בלי תוכנית ובלי מטרה מוגדרת, אין להם שום רשימת דרישות שאם יתממשו הם יסכימו להפסיק את המחאה הזאת. נכון, אחוז די גבוה מהם כנראה יסתפק בהפלתו של נתניהו יחד עם כל ממשלת החירום העצלה הזאת, אבל חלק עוד יותר גבוה ממלמל משהו על פאק דה סיסטם, והחריבו את בבילון, ואיך צריך לשנות הכל מהיסוד. שזה סבבה, רק שלהגיד שהשיטה צריכה להשתנות זה כמו לקרוא לבן הזוג שלך בייבי, גנרי מדי ולא באמת אומר שום דבר. רק משהו מעורפל כמו חמלה, עתיד, רוצים שתראו אותנו. בתור היפית ותיקה, הערכים האלו דווקא מאוד מדברים אליי, אבל במבחן המציאות, מה צריך לקרות כדי שזה ייגמר?
"זו בדיוק הבעיה", אומר נועם, "שאנחנו מפגינים נגד ריקבון מוסרי כולל, נגד נבחרי ציבור שלא עובדים, רק משסים אותנו אחד בשני, נגד תרבות שבה אין באמת אלטרנטיבה שלטונית אז אפשר לזלזל בנו ולראות בנו ארנק מטומטם וצייתן. הפעם הם לא יקנו אותנו כמו את שמולי ושפיר בהבטחות על להיות חברי כנסת. הפעם הם יצטרכו באמת להקשיב לקריאה שלנו שישנו כבר את הערכים שלהם, שיפסיקו להיות מאוסים כל כך, הם ייאלצו לשנות משהו בנפש שלהם".
לא הכל כל כך כבד כל הזמן. בכל זאת, עם כל הזעם, זו עדיין מחאה של צעירים, מה שאומר שהיא גם נראית ככה: צבעונית, מצחיקה, ומרפררת להמון אירועים תרבותיים. "אנחנו מוציאים את הזעם שלנו בדרכים היצירתיות שלנו", אומרת אור, "יש לנו המון מרץ והמון יצירתיות, והזעם שלנו מתפרק כמו זיקוקים. יש המון אנשים שבאים עם תחפושות, כמו תות שמנגן על קרן יער. אני באתי עם בגד חלל והשלט שלי היה 'ביבי גו הום' עם היד של אי־טי. יש חבר'ה שבאים עם מופע מהמם של דראג, פתחו את חוף הים המאולתר בבלפור בשישי האחרון, אנשים באו עם בגדי ים ומזרנים כדי למחות על הסגירה של הים. אנשים מוציאים את היצירתיות שלהם החוצה, עם מלא נצנצים. וזה לא מוריד מהחשיבות של המחאה, זה שיש בה גלאם".
יערה בתר פוקר היא בלונדינית קסומה, חיה בתל־אביב עם אמא שלה, וכולה בת 20. “נולדתי בשנת 2000, ביבי הוא ראש הממשלה היחיד שאני מכירה”, היא צוחקת. כבר בהפגנה הראשונה שלה בבלפור היא הגשימה יעד טקטי ונהייתה ויראלית. "זאת הייתה ההפגנה הראשונה שלי, אז עוד השקעתי בקאפה ובנצנצים, וכתבתי, 'אנשים שצריכים להתפטר ומהר: מקום ראשון ביבי' - באותיות ורודות מנצנצות - 'מקום שני, עורכי הישרדות VIP, מקום שלישי אבא של בריטני'".
ואנשים הבינו?
קצת חששתי שאף אחד לא יבין, כיכר פריז זה מקום מאוד מבוגר, אבל אנשים צעירים צחקו וצילמו את השלט, ושמו אותי באיזה סיכום פרק הישרדות של מאקו, משהו הזוי. מישהי קראה לי ז'אן ד'ארק של עולם התרבות. ביום שישי עליתי לקבלת שבת ואילתרתי שלט, 'היי מאמי, שוחד מרמה והפרת אמונים, זה אסור'. זה משיר של מרגי. מכירה?"
