ביום שישי, השמונה בפברואר 2017, התעוררו תושבי ונקובר לעוד בוקר חורפי שגרתי. הטמפרטורה הייתה 7 מעלות פחות או יותר, וממטרי גשם קלים שטפו את הרחוב. חמושים במעילים וצעיפים הם עשו את דרכם לעוד יום עבודה אחד, אחרון לפני שהסופ"ש מגיע.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לריק גיבסון, אמן קנדי שניזון מפרובוקציות, היו תוכניות אחרות. בצהרי אותו יום הוא הגיע לבית המשפט העליון שבמרכז ונקובר והחל להתפשט. אחרי שהשיל את בגדיו הוא צעד עירום כביום היוולדו לאורך הרחובות הראשיים הורנבי ורובסון כאות מחאה. גיבסון דרש לבטל את החוק האוסר על שינויים בקוד הגנטי האנושי. לדרישה שלו היו שלל סיבות, אבל אף אחד לא טרח לעצור את האיש העירום המוזר כדי לתהות על טיבן. אחרי 11 דקות ו-45 שניות של הליכה בעירום הוא נעצר על ידי שוטר מנומנם, שדרש ממנו להתלבש והציע לו באדישות למחות עם בגדים.
המחאה של גיבסון הולידה כמה כותרות בעיתונים מקומיים ואזכור זעיר בוויקיפדיה. העוברים ושבים בקושי שמו לב לקיומו, לא הוגש נגדו כתב אישום בגין "הפרעה לסדר הציבורי" או "התערטלות בפרהסיה", הוא לא פתח את מהדורות החדשות העולמיות, לא העלה על סדר היום הציבורי את השימוש בגוף ככלי לאקטיביזם חברתי ולא גרר אחריו דיונים ארוכים ומתישים ברשתות החברתיות, עמוסי דעות, פרשנויות ואמוציות.
נראה שנושא המחאה של גיבסון לא היה מספיק סקסי, ובכלל, מחאה באחת המדינות המתוקנות והשלוות בעולם לא עושה המון רעש - אבל יש סיבה נוספת לכך שגיבסון לא הפך ל"אתנה העירומה". משהו היה חסר במחאה הזאת.
ציצים.
פרשת מותו של ג'ורג' פלויד הולידה הפגנות רבות וסוערות ברחבי ארה"ב. אחת מהן בפורטלנד, אורגון בלטה במיוחד הודות למפגינה שהגיעה למחות ללא בגדים, כשלפניה מסיכה ולראשה כובע גרב בלבד. לאחר צעדה קצרה על הכביש, היא התיישבה עליו וביצעה כמה תרגילי יוגה ובלט. השוטרים, שכבר התמודדו עם עשרות אלפי מפגינים בימים שקדמו לאירוע הזה, הביטו בה המומים. תחילה עוד ירו גז מדמיע לעבר רגליה, אך במהרה הפסיקו ופשוט בהו בה. לאחר כעשר דקות נטשו את המקום. צלם שסיקר את ההפגנות הנציח במצלמתו את התמונה שהפכה לאייקונית, זכתה לסיקור בינלאומי בכלי התקשורת ודוברה רבות ברשתות החברתיות. המפגינה, שלא הוציאה מילה מפיה במהלך המחאה, זכתה לכינוי "אתנה העירומה".
ובדיוק כשהיה נדמה שהעולם מיצה את אלת החוכמה, המלחמה, האמנות והצדק נוסח פורטלנד, זכינו גם אנחנו, תושבי הלבנט, בעירום נשי בועט וכועס. בערב יום שלישי שעבר, אחת המפגינות מול מעונו של ראש הממשלה בירושלים התייצבה חשופת חזה מעל פסל המנורה הסמוך לכנסת והניפה דגל אדום ופרח. האקט הבוטה הוביל את בכירי הימין לזעוק על פגיעה בקדושת סמלי המדינה. יו"ר הכנסת ח"כ יריב לוין טען כי "אף מדינה בעולם לא מאפשרת לבזות כך את סמליה", וכי הוא "מצפה מרשויות אכיפת החוק לפעול באופן מיידי להעמדתה לדין".
המפגינה, כך התברר מאוחר יותר, היא סטודנטית לעבודה סוציאלית שהגיעה למחות על כשלים בשירותי הרווחה בישראל. "אולי אם מישהי תוריד חולצה יהיה אפשר לדבר על זה בתקשורת", סיפרה בריאיון באולפן ynet.
(צילום: אבי חי)
בין אם העדר החולצה הוביל לדיון על העדר הרווחה ובין אם לאו, השמאל מיהר לאמץ בהתלהבות את כלי המחאה "החדש". המפגינה הבודדת על המנורה הפכה כעבור כמה ימים לחמש נשים שהפגינו בבלפור בפלג גוף עליון חשוף. "זה לא צריך להיות פרובוקטיבי, אבל זה עובד - מדברים על הציצי שלי יותר מכל המחאה", סיפרה אחת מהן, והיא כנראה ידעה על מה היא מדברת. מרגע פרסום התמונות, הארץ הייתה תוהו ובוהו וציצי על פני תהום. המגנים טענו שהנשים צריכות להתבייש בעצמן ושמדובר באקט מבחיל, ואילו התומכים כינו אותו "נועז" ו"אמיץ". בין אלה לאלה היו רבים שתהו, מה זה הטרנד החדש הזה? מתי בדיוק התחלנו להתפשט בשביל למחות, ומה בין חשיפת הגוף למחאה?
התשובה לשאלה אם שימוש בעירום כמחאה הוא אקט נועז או נאלח תלויה במשיב. דבר אחד בטוח: אין פה שום דבר חדש. עירום כבר שימש בעבר כטקטיקה במהלך מחאה כדי למשוך את תשומת הלב התקשורתית והציבורית למטרה, ובחלק מהמקרים שינוי תפיסות לגבי עירום בציבור היה מטרה בפני עצמה. לחשיפת הגוף כאקטיביזם יש ביטוי בשלל תרבויות והיסטוריה ארוכה למדי.
אחת התמונות המוכרות ביותר של המהפכה הצרפתית היא זו של אז'ן דלקרואה, "החירות מובילה את העם" שצוירה ב-1830. במרכז התמונה ניצבת דמותה של מריאן כאלגוריה לחירות, כשהיא מניפה את דגל צרפת ביד אחת ורובה ביד השנייה. מסביבה דמויות רבות, בורגנים ובני מעמד הפועלים, חיים ומתים. כולם לבושים לגמרי, רק פלג גופה העליון של מריאן חשוף. רבים רואים בדמותה של מריאן את הבסיס לשימוש בגוף האישה בקונטקסט מחאתי, אולם ישנן עדויות על ייצוג של עירום נשי בהקשר של מחאה עוד קודם לכן.
האגדה מספרת שלפני למעלה מאלף שנה, הרוזן לאופריק ששלט בממלכת מרסיה (מה שכולנו מכירים כיום כבריטניה) הטיל מיסים כבדים על התושבים העניים של העיר קובנטרי. רעייתו, ליידי גודייבה, הפצירה בו להקל על התושבים, וזה החליט להיענות לבקשתה בתנאי שתסכים לרכוב על סוס ברחבי העיר כשהיא עירומה לגמרי. הגברת הסכימה להצעה, וייתכן שהייתה לאישה הראשונה בעולם שגייסה את גופה לטובת מאבק כלשהו עם אג'נדה. פלא שקראו למותג שוקולד יוקרתי על שמה?
במאה השנים האחרונות, ובעיקר בשני העשורים האחרונים, השימוש בעירום במחאות הפך נפוץ יותר ויותר.
PETA, ארגון זכויות בעלי החיים הגדול בעולם הפועל בעיקר בתחום ההסברה והעלאת המודעות, עושה שימוש תדיר בעירום בקמפיינים הפרובוקטיביים שלו. נשים צעירות בביקיני עשוי מעלי חסה הסתובבו במרכזי ערים גדולות וחילקו עלונים על טבעונות, סלבריטאיות כמו אלישיה סילברסטון וקלואי קרדשיאן הצטלמו ללא בגדים במחאה נגד לבישת פרוות, ומדי שנה קבוצה של פעילים בארגון רצה בעירום מלא בפמפלונה, ספרד כמחאה על המסורת השנתית של מלחמות השוורים.
לצד PETA ניצבת תנועת הפמיניזם הרדיקלי פמן. התנועה הוקמה באוקראינה ב-2008, במטרה להיאבק בתיירות המין ובתעשיית המין במדינה. בהמשך הרחיבה את פעילותה למאבקים נוספים בהקשר מגדרי: זכותן של נשים על גופן בכל הנוגע להפלות, העדר שוויון בשכר, תמיכה בקהילת הלהט"ב, מלחמה במילת נשים, העלאת מודעות לסקסיזם במכללות והתנגדות לאיסלאמיזם ולהחלת חוקי השריעה.
כיום מדובר באחד הארגונים הבינלאומיים הגדולים ביותר בעולם שעושה שימוש מוצהר ומכוון בשדיים חשופים ככלי מחאה. הנשים מוחות עם זר פרחים לראשן, כשעל שדיהן כתובות סיסמאות הרלוונטיות להפגנה. המוטו של פמן הוא "הגוף שלי - המניפסט שלי!", משמע כלי המחאה הוא עירום. אותו גוף שאנו כל כך מורגלים לראות על גבי מסכים ושלטים ככלי מכירה מוחפץ ומדוכא, מקבל בהפגנות של פמן תפקיד אקטיבי משמעותי או כמו שהיטיבה לנסח זאת מייסדת הארגון, אנה חוצול: "אם אפשר למכור עוגיות בצורה כזו, מדוע אי אפשר למכור כך סוגיות חברתיות?"
אחת המחאות הזכורות ביותר של התנועה התרחשה ביורו 2012, שהתקיים באוקראינה ובפולין. לאצטדיון הלאומי של פולין בוורשה הגיעו ארבע מפגינות כדי למחות נגד עלייה בצריכת שירותי זנות במהלך הטורניר. על פלג גופן העליון העירום הן כתבו "פאק יורו 2012", וההד התקשורתי, כצפוי, היה אדיר.
מלבד שתי התנועות הללו, היו כמה ארגונים נגד מלחמה כמו Breasts Not Bombs שהשתמשו בעירום כדי להעביר מסר אנטי-מלחמתי, ובמדינות שונות ישנן מדי שנה התארגנויות מקומיות של מחאה נשית בעירום. בארגנטינה, לדוגמה, שבה לפי הנתונים אחת ליממה נרצחת אישה, מחו ביוני 2017 למעלה ממאה נשים בעירום מלא מול ארמון הנשיא, קאסה רוזדה, בבואנוס איירס.
המקרים המעניינים ביותר של ניכוס הגוף הנשי לטובת מאבק התרחשו דווקא באפריקה, שם נשים השתמשו במחאותיהן ב"קללת העירום". על פי האמונה המקובלת, לעירום של נשים יש משמעות סמלית במתן חיים ובסיומם. אישה מעניקה חיים באמצעות לידה, אולם כשהיא חושפת את מערומיה מול גברים זרים שגילם כשל ילדיה או נכדיה, היא "מקללת" אותם באימפוטנציה, טירוף או כל נזק אחר, ובמובן מסוים מחזירה אליה את החיים שהעניקה להם. לפיכך, מחאה של נשים עירומות נתפסת כאיום ממשי על בריאותם הפיזית של גברים. באיום הזה נעשה שימוש מוצלח בהפגנות נגד תעשיית הנפט בניגריה ובהפגנות המוניות נוספות.
ויש כמובן גם פעולות של יחידים. כלומר, יחידות.
בנובמבר 2011 נעצרה אישה טרנסית מטנסי ונכלאה במשך 21 יום, כי חשפה את פלג גופה העליון לאחר שסירבו לשנות את המגדר שלה ברישיון הנהיגה מזכר לנקבה. ביוני 2016 נכנסה המרצה ויקטוריה באטמן לישיבה בפקולטה לכלכלה באוניברסיטת קיימברידג' ללא חולצה, במחאה על תוצאות משאל העם על חברות באיחוד האירופי לשנת 2016. על שדיה הופיע הכיתוב: "ברקזיט משאיר את בריטניה עירומה".
הפגנות בעירום מתקיימות לרוב על ידי נשים, אולם לאורך המאה האחרונה היו לא מעט מקרים שבהם גם גברים השילו את בגדיהם שלא למטרות מקלחת או סקס.
כך לדוגמה, חברי הכת הנוצרית-אנרכיסטית "דוחבורים" (לוחמי הרוח), שנוסדה בשלהי המאה ה-19 ברוסיה, דגלו בפציפיזם וחיו בקומונות. הכנסייה הרשמית נידתה אותם והרשויות התעקשו להתערב תדיר בענייניהם, מה שהוביל אותם ב-1900 להגר לקנדה, שם הובטחו להם שטח אדמה גדול, חופש פולחן ואי התערבות בחיי הקהילה. קנדה גילתה תחילה סובלנות לאורח החיים של הכת, אולם בשלב כלשהו כפתה על ילדיהם חינוך ממשלתי קונבנציונלי. התוצאה הייתה שורה של הפגנות והצתות. תת-קבוצה מתוך הכת הזו, שזכתה מאוחר יותר לכינוי "בני החירות", נהגה להשתמש תדיר בעירום מלא כטכניקת מחאה נגד כפיית חוקי המדינה. בתמונות ששרדו ניתן לראות עשרות גברים ונשים צועדים עירומים.
במונטריאול הפגינו סטודנטים בעירום במשך כמה ימים רצופים במחאה על גובה שכר הלימוד. בספרד, באיטליה, באוסטרליה ובמדינות נוספות פעילים נגד זיהום אוויר ובעד תחבורה ירוקה מדוושים על אופניהם בעירום כמחאה, ובלונדון אף מתקיימת מדי שנה World Naked Bike Ride (WNBR) - רכיבה בינלאומית על אופניים שבה בגדים הם רק אופציה.
ובכל זאת, גברים שמשילים את בגדיהם למטרות מחאה הם מחזה נדיר, וגם התגובות למחאה שלהם שונות בתכלית מהזעזוע החברתי שנשים נטולות חולצה זוכות לו.
מדוע ציצים חשופים במרחב הציבורי מעוררים תחושות שנעות מהערצה, דרך אי נוחות עזה ועד לזעם כבוש? התשובות על כך נטועות עמוק ביחס של החברה לעירום נשי בפרט, ולנשים בכלל.
באמנות, העירום הנשי מוצג לאורך ההיסטוריה כמושא סגידה מרגש, נחשק על גבול האלוהי. מצד אחד יש למשטר את כל היופי הנשגב הזה ולקבוע לו גבולות ברורים. מצד שני, היופי הזה הופך לכוח גדול כשהוא ניצב מול נציגי הממסד הגברי, שאולי יודע כיצד להתמודד עם התלהמות שמפירה את הסדר הציבורי אבל עומד נדהם, מבולבל ואובד עצות מול ציצי חשוף שמפר אותו. עירום נשי הוא חציית גבול בוטה, ועל אף שמי שסימן את הגבולות עורג לעירום הזה, הוא חייב להתנגד לו כדי לשמר את השליטה.
"הגוף הנשי אומנם שלנו אבל הוא לא בידינו", מסבירה ד"ר סיגל אופנהיים-שחר מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן. "לאורך ההיסטוריה גברים הכתיבו את הגבולות של הגוף הזה, והם מכתיבים אותם עד היום. הם אלו שקובעים מתי לגיטימי לעשות בו שימוש ובאיזה אופן. מתי הגוף הוא כלי להנקה, מתי הוא מיני, מתי הוא אמנותי, מתי צריך לחשוף אותו, מתי אין לזה מקום, מה נחשב ל'מספיק צנוע' או מתי חובה ללבוש חיג'אב. גוף של נשים צריך להיות מוסתר, ואם מישהו משחרר אותו, זה אף פעם לא אנחנו וזה אף פעם לא עבורנו. גברים משחררים אותו בהתאם למה שמתאים להם, והם אלה שמחליטים מתי ואיך, כשהדיון הוא תמיד בגופה של אישה מעל לראשה.
"השאלה אם הציצים שלי יוגדרו כאתר ארוטי תלויה בקונטקסט התרבותי והגיאוגרפי, כשמישהו אחר מחליט עבורי, לא אני. לפני 31 שנה גרתי באוסטרליה, ושם נשים נהגו לשבת בפאב עם הילדים שלהן, לשתות שנדי ולהיניק. כיום גם שדיים מיניקים נחשבים לאיבר ארוטי שאין לחשוף בפומבי. למה? כי מישהו החליט! מישהו סימן את המרחב כראוי יותר או פחות. אז אולי בחלק מבתי הקפה בתל אביב זה יעבור חלק, אבל במקומות אחרים במדינה פחות.
"מכיוון שגוף של נשים מוגדר, ממוסגר ומנוכס על ידי גבריות, הוא הפך לאתר דיכוי, מה שאומר שבאותה העת הוא יכול להפוך לאתר של חופש ושחרור. עצם היכולת לקבוע מתי אני חושפת את שדיי זו מחאה בפני עצמה, בלי קשר לנושא המחאה. זו התרסה, ערעור על הגבולות וקריאת תיגר. כשאישה מחליטה להוריד חולצה, היא לוקחת לכאורה בעלות על משהו שלא שייך לה. גוף של גברים מלכתחילה שייך להם, ויש להם שליטה עליו. לכן עירום של גברים יכול לגרור דיון לגבי מתאים או לא מתאים, נכון או לא נכון, אבל הוא לא אומר אמירה כל כך עמוקה ומשמעותית מבחינה חברתית כמו אצל נשים, כי מלכתחילה גופה של אישה הוא מקור לדיכוי ואילו גופו של גבר לא".
העדר השוויון בין נשים לגברים בא לידי ביטוי גם בתשובה לשאלה "מה נחשב לעירום?". בחברה המערבית, בניגוד לשבטים אפריקאיים לדוגמה, חזה נשי נחשב לאיבר מין וחשיפתו נחשבת למינית ופרובוקטיבית, אולם בפועל אין לו משמעות מינית גדולה יותר מלחזה גברי. ההבדל איננו פיזיולוגי אלא תרבותי. המשמעות המינית שהענקנו לחזה נשי הובילה לכך שגבר שרץ נטול חולצה בטיילת בתל אביב הוא מראה נפוץ ומקובל, ואילו אישה שתעז לרוץ ללא חולצה עוברת על החוק. עם הקו הזה התיישרו גם הרשתות החברתיות, שמפעילות מדיניות צנזורה נוקשה למדי בנושא. תמונה שבה מופיעה פטמה של גבר לא תהווה בעיה, ואילו תמונה שבה מופיעה פטמה של אישה תימחק באופן מיידי.
וממש במקביל לצנזורה הזו, כולנו נתקלים בכלי התקשורת בתמונות של נשים חשופות בתנוחות לולייניות ומפתות מספר רב של פעמים ביום, עד שאנחנו בקושי שמים לב לקיומן. במאמר שפרסמה ד"ר ברברה סאטון ב-2007 שעוסק בהפגנות בעירום, היא מתארת כיצד בחברות מערביות עכשוויות, נשים מופיעות מעורטלות במדיה חדשות לבקרים ועוברות אובייקטיפיקציה על ידי גברים, ואיש אינו פוצה פה. העירום הנשי היחיד שלמדנו להתרגל אליו הוא עירום פורנוגרפי או כזה שנמצא בשלטי חוצות, בפרסומות, באופנה ובתקשורת. כשהעירום הופך למחאתי, כולם איכשהו שוכחים שציצים מופיעים על מסך הטלוויזיה שלהם לעיתים קרובות.
אז אישה חשופה במרחב הציבורי מונעת ממניעים שונים ומייצרת תגובה שונה, אולם שאלת מיליון הדולר היא אם הטקטיקה הזו בכלל עובדת. לצד הגברים הרבים שנרתעים ממנה, כועסים עליה או מזלזלים בה, לא מעט נשים, בהן גם כאלה המכנות את עצמן פמיניסטיות, טוענות כי מחאה בעירום לא מכבדת את המפגינות, ואף מספקת לגברים עוד ממה שהם רוצים - נגישות לגופים נשיים.
מי שרגילה לביקורת הזו וזוכה למנות גדושות ממנה לאורך כל השנה היא ברכה ברד, ממארגנות צעדת השרמוטות בישראל. תהלוכת המחאה שבה המפגינות מוחות נגד תרבות האונס, ונגד הטענה שלפיה נשים שמתלבשות באופן חושפני אשמות באלימות המינית המופעלת עליהן, התחילה ב-2011 בקנדה והגיעה אחרי שנה גם אלינו. כיום היא האירוע הממוסד היחיד בישראל שבו נשים חושפות את החזה כטקטיקת מחאה.
"העובדה שאנחנו משוחחות כרגע היא הוכחה לזה שהמפגינות מבלפור הצליחו לעשות בדיוק את מה שהן רצו", טוענת ברד. "גם אם יש עליהן ביקורת, התפתח כאן שיח חשוב. בסופו של יום הן גרמו לאנשים לשאול שאלות, לפקפק בדברים נורא בסיסיים בעולם, וזה כוח גדול. אנחנו בצעדת השרמוטות משתמשות בשפת המחאה הזו כבר שנים ומגוננות עליה. אנחנו מסבירות כל שנה מחדש למה זה לגיטימי שנוריד חולצה ולמה זה לא מוזיל את המאבק. כששמעתי אותן מדברות, זיהיתי את כל המסרים. משמח אותי שנשים צעירות מרשות לעצמן לדבר בשפת מחאה שלא הייתה מקובלת לפני עשור. הקהל של צעדת השרמוטות רק הולך וגדל מדי שנה, ועבור הצעירות שבינינו עירום כבר פחות מרגש ומרתיע. מבחינתן, הדבר הזה כבר במיינסטרים.
"פשוט תודו באמת, אם נפגעות אלימות מינית יגידו 'היי, יש צעדה נגד תרבות האונס, בואו בבקשה', כולם יצחקו עליהן. לעומת זאת, כשהן אומרות 'יש צעדת השרמוטות' והן מסתובבות בצעדה הזו עם חזה חשוף, כל העולם בא לסקר. זה נכון גם לגבי המחאה בבלפור. הרי היו שם אלפי נשים שעמדו עם שלט על מערכת הרווחה. האם מישהו צילם אותן? האם מישהו דאג שהן יהפכו לוויראליות? האם מישהו הקשיב? לא. הגוף העירום שלנו הוא בסדר גמור כשהוא מרוח על איילון כדי למכור לנז'רי, אבל כשאת עובדת סוציאלית שזועקת זעקה באמצעות הגוף הזה, ומנסה למשוך תשומת לב למערכת הרווחה הביזיונית של מדינת ישראל, את פרובוקטיבית. כשכל ההתמקדות היא בחזה ולא בסוגיה, את בעצם מוכיחה את הצורך במה שאת עושה. הרי כלי התקשורת קראו למפגינה על מנורה לדבר רק בגלל שהיא הורידה את החולצה. זאת כמו הודאה באשמה".
יש נשים שטוענות שחשיפה החזה מוזילה את המאבק.
"אני לא חושבת ששפת מחאה פרובוקטיבית מתאימה לכל אישה, וצעדת השרמוטות כנראה לא נועדה לכל נשות העולם. זו טקטיקת מחאה קשה. 'שרמוטה' נחשבת למילה קשה, וההתעקשות להוריד חולצה ולהסתובב ברחוב זה לא ממש מה שאמא שלי חלמה שאעשה כשאהיה גדולה, אבל יש פה טקטיקת מחאה מוצלחת במיוחד שאני לא מוכנה לוותר עליה. היא עובדת!"
למה בעצם זה עובד?
"הטקטיקה עובדת מפני שהיא משתמשת בפטריארכיה כנגד עצמה, בכלי הנשק החזקים ביותר, בחולשה המאוד מטופשת הזאת לציצים. בואו נהיה כנים לרגע, ההתלהבות מציצי היא פרימיטיבית והייתה צריכה לעבור מזמן מהעולם. זה לא משהו שאמור להוציא אנשים מהכלים. בשלב הזה של האנושות היינו אמורים כבר להיות במקום אחר.
"אבל אנחנו לא במקום אחר. החברה נהיית יותר ויותר שמרנית, ומה שהשתנה זה ההתנגדות. דוגמה טובה לכך היא מחאת המכנסונים. ילדות לבשו מכנסונים בסיקסטיז, ולאיש לא היה אכפת. פתאום יש משטור של זה, ולמשטור הזה קמה התנגדות. נשים כיום מרשות לעצמן להגיד 'לא אכפת לי מה אתה חושב', וזה מה שמעורר זעם. איך העזנו להתנגד לחוקים?"
גברים טוענים שאת כופה עליהם מציצנות, שמדובר באלימות.
"ראשית, גברים יקרים, יש לי פטנט מטורף עבורכם: עפעפיים! אפשר לסגור אותם ולא להסתכל אם לא רוצים. אני לא יכולה לכפות עליך להתבונן במשהו שאתה לא מעוניין להתבונן בו. שנית, אני לא חושבת שחזה של אישה הוא דבר לא מכובד. אני חושבת שהתרבות שלנו מפיצה לכל עבר דברים הרבה יותר גרועים מחזה של אישה. ילדים נחשפים לפורנו כבר בגיל שמונה, אז על מי בדיוק אתם מנסים להגן? הלוואי שנחייה בעולם שבו הדבר הכי אלים זה ציצי חשוף. כאילו, אתם רציניים? זו הבעיה שלנו בעולם? זו אלימות? זה משהו לפחד ממנו? מה היא כבר תעשה עם הציצי שלה? אולי אם נפסיק לעשות עניין מהחזה ונתמקד במה שצריך לתקן, צעירות בנות 25 לא ירגישו כל כך מיואשות וירוצו כל ערב לבלפור להתאבד עם הציצי בחוץ כדי שיהיה להן עתיד".
