"מאז ומתמיד ריקוד הרתיע אותי, נהגתי תמיד לעמוד בצד ולהסתכל על האחרים רוקדים", מספר דרור (53), בוגר מדעי המחשב בטכניון, שלפני ארבע שנים חווה "התעוררות" לאחר שהיה חסום רגשית במשך שנים. במקביל לטיפול התחיל ללכת לסדנאות ריקוד. "התחלתי מ'אקסטטיק דאנס' (סגנון ריקוד חופשי שבו הרקדנים מתמסרים למוזיקה ולקצב), המשכתי למפגשי 'קונטקט' (צורת מחול מודרנית שנעשית לרוב בזוגות) והרגשתי שאני ממש עובר ריפוי; הגוף כולו השתחרר, ובמיוחד אזור הכתפיים, וחוויתי זרימה אחרי תחושת תקיעות ארוכת שנים".
כתבות נוספות למנויים:
התרומה הגדולה שהריקוד העניק לו הייתה, כפי שהוא מתאר, דווקא באיזון שבין הצד הזכרי לצד הנקבי באישיותו. "הפן הנקבי אצלי היה מדוכא כל השנים. הפן הזכרי אינו קשוב דיו, ואילו ריקוד מפתח את הקשב. זהו מפתח מרכזי לתקשורת טובה ואינטימיות מינית, ואני מרגיש שהאיזון בין הזכרי לנקבי משליך על כל הרבדים בחיי".
עם זאת, הוא מודה כי הליווי הטיפולי היה הכרחי במקרה שלו. "הייתי סגור מאוד, וריקוד היה רחוק מאזור הנוחות שלי. הייתי צריך להבשיל, להיפתח. המגע הפיזי והקשר עם הפרטנרים בשיעורי ה'קונטקט' גם סייעו לי להתגבר על הקושי. גיליתי שתקשורת שלמה יכולה להתבצע דרך הגוף, והיום אני ממש נהנה לנוע ולרקוד".
"מיניות קיימת בכל דבר. למעשה, כל מה שכולל בתוכו תשוקה, קסם, כיף וביטוי עצמי כולל גם מיניות. וכשאני אומר מיניות, אני מתכוון לכזו במובן של חַיּוּת", אומר אריה בורשטיין, מוותיקי מורי ה"קונטקט אימפרוביזציה" בארץ ומי שמשמש מקור השראה בתחום עבור רבים.
"אם אני מנותק מהגוף שלי - גם המיניות שלי עלולה להיות מנוכרת ומנותקת", הוא מוסיף. לדבריו, כל ריקוד או עבודה תנועתית המאפשרת לנו לקבל את עצמנו ואחרים כיצורים פיזיים מתקשר בדרך זו או אחרת, כאמור, למיניות. לריקוד, הוא טוען, יש הפוטנציאל להפוך את גופנו לנוכח, "אך לאף סגנון ריקוד אין מונופול על כך", הוא מדגיש מיד.
6 צפייה בגלריה
אריה בורשטיין. ''אם אני מנותק מהגוף שלי - גם המיניות שלי עלולה להיות מנוכרת ומנותקת''
(צילום: אלבום משפחתי)
אילו אסוציאציות מיניות עולות מתוך סגנון ה"קונטקט"?
"מי שצופה מהצד יכול לטעות ולחשוב שהמגע הקרוב ב'קונטקט' הוא בעל אופי מיני, אבל האדם שרוקד עסוק בעיקר בחקירה של התנועה ומתרגש מכך. ישנה אשליה שמגע פיזי קרוב הוא בהכרח מיני. כל אחד בוחר מה שהוא רוצה לראות.
"'קונטקט אימפרוביזציה' מאפשר מרחב מאוד פתוח לחקירה גופנית ורגשית, וכן לחקירה בין-אישית של אלו שרוקדים לצידנו", מוסיף בורשטיין. "היכולת לחקור דברים לעומק - גם אם החקירה מתבצעת לכאורה על ידי תנועה - מאפשרת לאנשים לעבור תהליכי התפתחות, גדילה וגילוי. ההתנסות במיומנויות של הקשבה, פתיחות, זרימה וריכוך יכולות בסופו של דבר להיות משמעותיות ואף מרפאות".
לדבריו, "אם מישהו חסום בפני התחושתיות שלו ומנוכר מאוד לגוף שלו - יכול להיות ש'קונטקט' יהיה טראומטי עבורו. במקרה כזה, קודם כל כדאי לברר מה חוסם אותו וממה נובע הקושי שלו. לאחר מכן, עבודה גופנית קשובה, עדינה ורגישה עם פרטנר שעימו הוא מרגיש בנוח עשויה לפתוח אצלו משהו".
בניגוד ל'קונטקט', הריקוד הלטיני מצהיר בגלוי על כוונותיו המיניות. "מטרת הריקוד הלטיני היא חיבור בין אנשים ופלירטוט. למשל בריקודים הקובניים יש את ריקוד הרומבה, שהוא ממש ריקוד של חיזור; הגבר עושה תנועה לכיוון האגן של האישה הנקראת 'ואקונה', יחד עם הדגש המוזיקלי, והיא יכולה לבחור אם להגיב בתנועת הדיפה או קבלה", מסביר גיז'רמו סמואל בלק, בעליו של בית הספר "ריתמיקו" ללימודי סלסה ניו-יורקית וממבו.
"הסלסה נולדה מתוך הריקודים האלה, והדינמיקה שבה הגבר מוביל והאישה מנסה לפתות אותו באמצעות תנועה מאפשרת את תרגול הדינמיקה הזו גם בחיים הפרטיים", הוא ממשיך. "בסופו של דבר, מעולם לא לימדו אותנו איך להתנהג עם המין השני, והחוקים המקובלים בריקוד עוזרים ללמוד לתקשר אחד עם השני באופן פשוט יותר".
אילו סוגי אנשים מגיעים לרקוד סלסה?
"מכל הסוגים, אבל יש אוכלוסייה ספציפית שמגיעה יותר - הגיקים - שמורכבת לרוב מאנשים מופנמים המתקשים עם פלירטוט. גברים כאלה לרוב יתקשו לפנות למישהי בבר, ואילו בסצנה הלטינית יהיה להם הרבה יותר קל לשבור את הקרח - מלבד זה שלאורך כל השיעור הזוגות מתחלפים בתדירות גבוהה, מה שמאפשר להם להכיר את בנות הזוג לריקוד באופן מהיר ויעיל.
"בשלב המסיבה שנערכת בסיום השיעור, נהוג שהגברים מזמינים את הנשים לרקוד. הנשים שמגיעות למסיבה מודעות לכך, ולכן רוב ההזמנות ייענו בחיוב, במיוחד אצל אלה שמשקיעים במיומנות של הריקוד, גם אם הם מופנמים במיוחד".
מהי הסיבה לכך?
"לגברים יש יותר סבלנות לרקוד עם נשים שאין להן ניסיון בריקוד. לעומת זאת אצל נשים, מכיוון שהגבר מוביל, הן יעדיפו אחד שיודע לרקוד היטב, לא משנה מה יכולת השיחה שלו. ובכלל, הריקוד מקל על התקשורת ועוזר להיפתח ולשפר את הביטחון העצמי".
"הרבה פעמים כשמתחילים לעבוד על מיניות עם קבוצה, משהו נפרץ, ולכן הדבר החשוב מכל הוא לבנות מרחב בטוח", מסבירה אסתר קסוביץ'-קליין, מייסדת ומנחת "התדר הנכון", מפגשי תנועה וריקוד חופשי. "בעיניי הדבר המרפא ביותר זה הקשבה פנימית, כך שכל מה שנעשה יהיה בהלימה לנפש שלנו, מבלי שנהיה עסוקים כל העת בריצוי אחרים", היא מוסיפה.
אילו נושאים המתקשרים למיניות עולים בסדנאות שלך?
"למשל, ישנו דפוס אצל נשים שאם מישהו שאינו ניחן ברגישות מתקרב אליהן, הן מנסות להתאים את עצמן אליו ומקוות שילך מבלי שיצטרכו להתעמת עימו. בקצה השני ישנן נשים המתבטאות בתוקפנות עם משפטים כמו 'רד ממני'. לכן אני מדגישה בסדנאות שהמרחב בטוח לכולם.
"כמו בחיים, גם כאן חלק מהאנשים מוחצנים יותר וחלק מופנמים, ולכן חשוב לחדד את הקשב ולשים לב להשפעה שלנו על האחר. כלומר, אם מישהו מתכווץ - לתת לו מרחב".
במהלך הסדנאות מתקיימת אינטרקציה בין המשתתפים?
"לקראת הסוף, כשהם כבר יותר מחוברים לעצמם ומכירים את שאר האנשים שחולקים איתם את המרחב, אני מזמינה אותם לערוך בדיקת אומץ, ובאמצעותה לגלות אם ניתן להמשיך לשחק עם אדם אחר, ובמקביל להצליח לשמור על ההנאה העצמית. ממש כמו במשחק המיני".
בין התרגילים שהמשתתפים מתבקשים לבצע, ישנם גם כאלה שנועדו לסייע ליצירת אינטימיות זוגית ולחיזוקה. "משחק של משיכה ודחייה הוא דוגמה טובה למשחק שמשמעותי עבור אנשים רבים; המשתתפים מתחלקים לזוגות, כאשר בכל סיבוב כזה אחד מבני הזוג מסרב לפנייתו של השני - ובהמשך הם מתחלפים - וכך הם לומדים כיצד להתמודד עם דחייה. זה יכול לשחרר מאוד. מלבד זה שבמהלך הריקוד ניתנת לי הרשות להיות מי שאני מבלי להסתתר מאחורי מסכות, והתוצאה של זה משליכה גם על המיניות שהופכת להיות פחות הישגית ויותר חווייתית.
"בסופו של דבר, החיבור למיניות מתחיל בנו, וביכולת שלנו לנוע עם עצמנו ללא צורך באובייקט שמולנו. מניסיוני, הריקוד בשילוב מוזיקת הרקע מאפשר לרובנו הנאה חושית מיטיבה".
בדומה לאסתר קסוביץ'-קליין, גם שירי חפץ, ממקימות סטודיו תמרה ברחובות, העוסקת בלימוד של מחול עכשווי ומנחה סדנאות תנועה, גוף ומיניות לנשים ולגברים - אומרת כי לתנועה יש יכולת השפעה רבה על האינטימיות המינית.
"יש דברים שמשותפים לתנועה ולמיניות - סוג הקרבה שאנחנו רוצים, הקצב שמתאים לנו, עבודה עם משקל, תמיכה הדדית בגוף, עיסוק בלקבל ולקחת", היא מסבירה. "זה בנוסף לשאלות כמו איך מתמסרים לכך שמישהו ייקח אותי לתנועה, ואיך אוכל לסמוך עליו שייקח אותי למסע שמיטיב עימי?"
התנועה יכולה גם לסייע בתיקון של חוויות שליליות מהעבר, מדגישה חפץ. "החקירה התנועתית מובילה לשיח פתוח השופך אור על דברים שהתרחשו בחיינו. לדוגמה, בתרגיל שבו המשתתפים מתבקשים לעצום את עיניהם, אלו שמתקשים לעשות זאת ולהתנתק מהסביבה יכולים ללמוד מכך על התנהלותם בחיים, ולהבין מה מניע אותם לפעול כך".
את יכולה לתת דוגמה למקרה כזה?
"במהלך הסדנה, לאחת המשתתפות התחוור שקיימה בעבר אינטרקציה מינית שאותה היא המשיכה על אף שלא רצתה בה. עד אז היא פירשה את החוויה כפגיעה שחוותה מצד הגבר, ומההתנסות בסדנה היא הבינה שגם לה יש לה אחריות בשרטוט הגבולות של עצמה. בהמשך היא יצרה קשר עם הגבר שעימו הייתה לה אותה אינטרקציה, ונוצר ביניהם שיח משמעותי של עיבוד החוויות. עבורה זה היה תיקון לצאת ממקום הקורבן, והוא יצא נשכר מכך שמישהי שיקפה לו את התנהגותו באופן כנה".
מקרה מרגש נוסף שאותו מתארת חפץ הוא של משתתפת שהחלימה מסרטן השד ועברה ניתוח לשחזור השדיים. "היא סבלה מחוויית אובדן של חלק מהגוף ומהפחד ממוות, לצד קישור שיצרה במוחה בין האיברים הנשיים למחלה. היא פיתחה בושה סביב המראה החיצוני שלה, והעידה שהעבודה בתנועה אפשרה לה תחושת חמלה כלפי הגוף שלה, ואף הצליחה לגרום לה להודות לו. התוצאה הסופית של זה הייתה שהיא הצליחה לחוות מגע ואינטימיות מבלי לכעוס על הגוף".
אילו תרגילים יעילים להתמודדות עם מחסום מיני?
"תרגול של נשימה, תנועה וקול והעברת תשומת הלב מהראש לגוף. בסופו של דבר, העיסוק המחשבתי האינסופי עלול לעצור אותנו מלחוות עונג וחיבור".
סגנון ריקוד פופולרי נוסף הידוע כמיטיב ומשחרר בתחום המיני הוא הטוורק. לדברי גל ביפול, מובילת הטוורקינג בארץ ומי שנחשבת לאושיית אינטרנט בתחום דימוי הגוף, סגנון הטוורקינג מפורש באופן פרובוקטיבי רק בתרבות המערבית. באפריקה, המקור של הטוורקינג, גם גברים נוהגים להניע את האגן בזמן ריקוד.
"בתור ילדה ונערה גדלתי עם המחשבה שרזון הוא המודל היחיד שקיים עבור האישה", מספרת ביפול. "אני זוכרת כמה התפעמתי בפעם הראשונה שבה נתקלתי בסגנון הריקוד האפריקאי, לפני שמונה שנים. הם בעצם לקחו את כל מה שהיה אמור להיות שלילי - שומן רוטט, ירכיים ואגן רחבים - והפכו אותם לאמנות, למשהו שמעורר גאווה. איברים שבאופן קבוע משטרו אותם קיבלו לפתע חופש להתבטא ולנוע.
"מגיל צעיר מחדירים בנו כל כך הרבה בושה. אומרים לנו שלא יפה לשבת ברגליים פשוקות, וחלילה שלא נזיז את האגן כי זה פרובוקטיבי – מי קובע מה זה פרובוקטיבי בכלל?", היא מוסיפה.
6 צפייה בגלריה
גל ביפול. ''ה'טוורקינג' מאפשר להן לבטא את החלק הזה שהן מתביישות להוציא החוצה''
(צילום: דפנה בר אל)
בשיעורי הטוורקינג, מספרת ביפול, המשתתפות יכולות לבטא את עצמן בתנועה שעדיין לא זכתה לקבלת אישור בחוץ. או במילים אחרות - הן רשאיות לחקור דרכים חדשות של תנועה עם אפס שיפוטיות, ובאווירה של פרגון וקבלה.
האם טוורקינג יכול לסייע למי שחווה חסימות מיניות?
"סגנון הריקוד הזה משחרר מצבים של תקיעות פיזית, רגשית ומחשבתית שיש לנו בנוגע לאגן שלנו. החוויה בריקוד הזה מעניקה את הרשות לחוות עונג מתנועה באגן, וכפועל יוצא מכך גם במיניות, שכידוע נשים רבות חוששות להחצין אותה. הטוורקינג מאפשר להן לבטא את החלק הזה שהן מתביישות להוציא החוצה, וזה כמובן מחלחל גם לחייהן האישיים".
ואולם, לצד היתרונות שמעניק הטיפול בתנועה, ישנה גם מורכבות שדורשת עבודה מסיבית, בעיקר מההיבט הנפשי. לדברי יונת גלאור, מטפלת פסיכודינמית בתנועה, "אחת הדילמות המהותיות בטיפול בתנועה היא שההזמנה של הגוף לתוך המרחב מזמינה גם את החלקים הפגועים, והשחזור - בייחוד כשמדובר בטראומה מינית - עלול לפגום בטיפול".
לצד זה, היא מדגישה כי לא מדובר בתהליך קצר. "כשמתחברים לגוף, עולות הגנות שיכולות לפגוע בעבודה הנפשית. זאת, למעשה, המורכבות המרכזית של טיפול בתנועה, וזאת הסיבה שכשזה מצליח - זה מצליח מאוד. אחד מהאלמנטים שמאפשרים עבודה הוא יצירת חוזה עם המטופל. כלומר, כבר בהתחלה אני מסבירה להם את ה'טריקיות' שכרוכה בטיפול, ומבהירה כי לא מדובר בתהליך קצר".
מה הביא אותך לטפל בתנועה באנשים שחוו טראומות מיניות?
"בגיל 19 עברתי טראומה מינית מבעלי הראשון. הגעתי מרקע דתי, הייתי חסרת ניסיון וידע באופן מוחלט, ולכן גם הפגיעה הייתה כואבת כל כך. יצאתי למסע ריפוי שנמשך 20 שנה. למדתי פסיכותרפיה גופנית, הרגשתי שניפצתי איזה שריון בגוף וזה היה עוצמתי ביותר, אבל רק לאחר מכן, כשלמדתי טיפול בתנועה, הרגשתי שאני באמת מצליחה לעבד את מה שעברתי, ולהוציא את זה באופן מילולי".
לדבריה, "אחד הסימפטומים הבולטים המלווה את הטראומה המינית הוא קיפאון. בטיפול בתנועה לומדים לזהות את הקיפאון בגוף. אולי זה משהו שעשוי להפתיע, אבל טיפול בתנועה לאו דווקא אומר שצריך להתנועע. בהיעדר התנועה יש זיכרון גופני מהותי. אנחנו מסמנים את זה, נושמים ומתיידדים עם המקום הזה, מזרימים מעט תנועה ומנסים להיכנס בעדינות דרך הפתחים האלה".
גם החיבור של התנועה למילה, היא אומרת, חיוני לריפוי. "החוויות הגופניות הן עוצמתיות כי הן מגיעות ממקומות ראשוניים, אך השפה היא המכל והיא זו שמחברת אותנו למציאות ולחברה שבה אנו חיים", היא מדגישה, "וכאן בדיוק תהליכים עלולים להיכשל, כי את עוברת חוויות גופניות עילאיות שזורעות אופטימיות, אבל כשזה לא מחובר לתובנה וליכולת לפעול, נוצרים פערים בין הציפיות למציאות וכתוצאה מכך גם מתפתחת חוויה של תסכול".
פורסם לראשונה: 06:27, 31.07.20
