יום רביעי לפני כחודש יצאה א', חרדית מירושלים, לסידורים ברחוב שבטי ישראל שבבירה. זה היה יום חם ולח במיוחד, ו־א', שהקפידה על הנחיות הקורונה, הזיעה מתחת למסכה. ההחלטה להוריד אותה לגובה הסנטר כדי להתאוורר מעט, תעלה לה ביוקר. "את ההשפלה והטראומה שעברתי, לא אשכח בחיים", היא מספרת. "איך שהורדתי את המסכה לכיוון הסנטר, באו אליי שוטרות ואמרו: 'האף שלך מציץ מחוץ למסכה, תביאי את תעודת הזהות שלך'. נבהלתי. אני עם מסכה. מה הן רוצות? לא הייתה עליי תעודת זהות. הסתובבתי והתחלתי ללכת, ואז הן שמו עליי אזיקים בכוח, ואמרו שאני עצורה. התחלתי לבכות. מה, אני פושעת? בחיים לא עשיתי עבירה. צעקתי: 'אין לי אוויר, תביאו לי עזרה', אבל הן לא הורידו לי את האזיקים. ואז התעלפתי. נשים חרדיות שהיו שם עזרו לי לשבת, עד שבא אמבולנס. מאז אני בטראומה, לא ישנה בלילה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אם א' חשה נפגעת מהמשטרה, זה היה רק טבעי שהיא תמהר לפנות לכתובת שאמורה לסייע לה: המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש). אלא ש־א' לא עשתה את זה. "אני מייצג עוד עשרות תלונות על אלימות משטרתית בגין דוחות מסכה", מסביר עורך דינה, איתמר בן גביר. "אבל לאוכלוסייה החרדית אין אמון במח"ש, ולכן נגיש נגד המשטרה תביעה אזרחית". רק בעצת עורך דינה, הגישה א’ תלונה למח”ש לפני מספר ימים. מבחינתה, זה רק עניין פורמלי: אין לה כל ציפייה שבאמת יקרה משהו עם התלונה הזו.
א' הצטרפה בעל כורחה לקבוצה הולכת וגדלה של אזרחים, שבשבועות האחרונים חשו על בשרם את האלימות המשטרתית בעידן חוקי הקורונה והפגנות המחאה. החיכוך הזה מול האזרחים עומד להתגבר: מצד אחד, ההפגנות רק הולכת וגדלות; מצד שני, הקורונה לא הולכת לשום מקום, המשטרה נערכת לאכיפה ממושכת, והקצתה לצורך מינהלת הקורונה 2,800 שוטרים. אין ספק: זו תקופה מאוד לא שגרתית. המשטרה חייבת לאפשר את המחאות, ואכיפת מגבלות הקורונה היא בעלת חשיבות עליונה, מצילת חיים ממש. אבל לצד המאמץ הזה, הגוף שמפקח ומבקר את השוטרים חייב להיות בעל שיניים וציפורניים חדות במיוחד. ואת זה, כך נדמה בשנים האחרונות, מאוד קשה לומר על מח"ש.
בראש מח"ש עומדת מאז פברואר 2018 עו"ד קרן בר־מנחם. רשמית, היא מצהירה שמבחינתה, מח"ש היא "השומרת של השומרים". אלא שעל פי פרסומים בתקשורת, עם כניסתה לתפקיד, היא שירטטה חזון שונה. "יש להימנע ככל האפשר ממעצר שוטרים חשודים בפלילים ומהבאתם לבתי המשפט”, אמרה בשיחות סגורות עם הפרקליטות. “יש לעבוד בשיתוף פעולה בין הגופים ולהבריא את מערכת היחסים עם המשטרה". בדיון בוועדת הפנים בכנסת הוסיפה בר־מנחם: "המטרה לנסות להוריד את כמות התלונות, את כמות האירועים החריגים מצד אחד, ומצד שני ולא פחות חשוב - גם לזכות בשיתוף פעולה של השוטר הבודד, כשהוא מגיע לחקירה אצלנו... היחסים עם המשטרה הם חשובים, כי בסוף התפקיד שלי, זה הרבה פעמים להאיר, לשים פנס למפכ"ל ולמשטרה על תופעה, על בעיה, כי לא הכל צריך ויכול להיבחן בכלים הפליליים. כי בסוף, כמו שהמפכ"ל ואני שוחחנו לא אחת, השוטרים הם באחריותו". איכשהו, מילים כמו "זכויות אזרח", "הרתעה" או אפילו "צדק", פחות דומיננטיות כאן.
מתחת לבר־מנחם, יושב סגנה, עו"ד משה סעדה. הוא היה במשך שבע שנים גם סגנו של ראש מח"ש הקודם, אורי כרמל, ורבים ציפו שימונה לראש מח"ש הבא. אלא שסעדה היה החוקר הדומיננטי בשתי פרשות מרכזיות, שבהן מח"ש והמשטרה התנגשו חזיתית: פרשת אום אל־חיראן, ותיק ההטרדה המינית שנסגר נגד ראש יחידת להב 433, ניצב רוני ריטמן. יש הטוענים כי זו הסיבה שעל ראשו של סעדה הוצנחה מישהי, שלכאורה "נוחה" יותר למשטרה. במח"ש מספרים השבוע כי בין השניים שורר מתח רב, ומלבד שיחות הכרחיות הם אינם מתַקשרים ביניהם. נתק כמעט מוחלט.
כך או כך, גם נגד סעדה מושמעת ביקורת מצד ארגוני זכויות אדם, על נטייתו לסגור תיקים, במיוחד כשמדובר במתלוננים אשר נמנים על אוכלוסיות חלשות. בשורה התחתונה, בגוף שתפקידו להיות "השומר על השומרים", ראשת המחלקה חושבת ש”היחסים עם המשטרה חשובים"; הסגן שלה נוטה לכאורה לסגור תיקים במהירות, ולמרות שהשניים אינם מדברים ביניהם - מח"ש סוגרת יותר ויותר תיקי חקירות נגד שוטרים. את התוצאות אפשר לראות במספרים מוחלטים: ב־2017, לפני מינויה של בר־מנחם, הגישה מח"ש כתבי אישום נגד שוטרים ב־124 תיקים. ב־2018 צנח המספר הזה ל־69 תיקים בלבד. וב־2019, הוגשו 65 כתבי אישום. 2020 טרם הסתיימה, אבל אף שהחיכוך בין האזרחים למשטרה התגבר בתקופת הקורונה, כנראה שלא יהיו כאן מהפכות גדולות.
ממסמך שחיברה עו"ד אן סוצ'יו מהאגודה לזכויות האזרח ומתפרסם כאן לראשונה, עולה כי למעלה מ־80 אחוז מהתלונות למח"ש שהוגשו ב־2019 בגין אלימות שוטרים, כלל לא נחקרו. מבין סך כל התלונות בגין אלימות, שיעור כתבי האישום שמוגשים נגד שוטרים עומד על בין 0.6 אחוזים לשלושה אחוזים.
במח"ש דוחים השבוע את הטענות לגבי סגירת התיקים, ואומרים כי החקירות מתנהלות על פי אמות מידה מקצועיות בלבד, וללא משוא פנים (התגובה המלאה למטה). אולי. אבל שוב, המספרים היבשים מעלים תהיות. ניקח לדוגמה את שש השנים האחרונות: סעדה היה סגן ראש מח"ש כל השנים האלו; בר־מנחם כיהנה כראשת מח"ש בערך מחצית מהזמן. במשך התקופה הזו נורו למוות מירי של שוטרים לא פחות מ־17 אזרחים. כמה כתבי אישום מח"ש הגישה עד כה? אחד, בפרשת הירי בסלומון טקה ז"ל. 17 הרוגים, כתב אישום אחד. ודווקא עכשיו, עם אכיפת מגבלות הקורונה והפגנות המחאה, זה הזמן להתחיל לשאול מה לא בסדר בתמונה הזו.
ל־17 האזרחים שנהרגו מירי שוטרים בשש השנים האחרונות יש עוד מכנה משותף מרכזי אחד: איכשהו, כולם מגיעים מהפריפריה החברתית של ישראל.
מהדי סעדי היה אחד מהם. על העובדות הבסיסיות אין עוררין: באוגוסט 2017 הוזעקו כוחות משטרה כדי לטפל במקרה של ירי באטליז ביפו. בסמוך למקום חלפו שלושה צעירים על גבי אופנוע. הם אמנם נהגו בצורה פראית ומסכנת חיים, אבל לא היו קשורים לאירוע. מהדי סעדי בן ה־20 היה אחד מהם. הוא נפל מהאופנוע, נבהל ונמלט על גבי אופנוע של חברו. כשחזר לקחת את אופנועו, ביקשו השוטרים לעצור אותו. בין אחד השוטרים לסעדי התפתח עימות אלים, שכלל שימוש בטייזר. השוטר נפצע, סעדי הצליח לחטוף את הטייזר שלו, עלה על אופנוע, וביקש להימלט. ואז השוטר ירה בגבו. סעדי נהרג, חברו נפצע. נכון, סעדי לא נהג כמצופה מאזרח שומר חוק. אבל האם אירוע כזה צריך להסתיים בלוויה?
המשפחה הגישה תלונה למח"ש על הריגת בנם. במאי שעבר הודיעה מח"ש כי "השוטר פעל בתנאי לחץ וחוסר ודאות"; ולכן, "הוחלט כי נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין פלילי". שורה תחתונה, התיק במח"ש נסגר.
אלא שבכך הסיפור לא הסתיים. בתום ימי האבל, יצאו אחִיו ואחותו של סעדי לרחוב, לבושים בחולצות שעליהן התנוססה תמונתו של סעדי. לדברי עו"ד נועה לוי מהוועד נגד עינויים, שמייצגת את המשפחה, "הם נתקלו שם בשוטרים היורים, שלעגו להם".
ומה קרה?
"האחות צעקה עליהם, ואז אחד השוטרים פתח כפתור במכנסיו ואיים שיראה לה כמה הוא גבר. כשאחיה ניסה להרחיק אותה משם, השוטרים פוצצו אותו במכות, ופתחו לו את הפרצוף. יפו סערה בשל האירוע והיו הפגנות אלימות. הגשנו על זה תלונה נוספת למח"ש, וגם היא נסגרה. אבל השוטרים לא הרפו. כעבור חודשיים, הגיעו לבית האחות עם צו חיפוש לאמל"ח, והפכו את הבית. כשהמשפחה ביקשה לראות מי חתום על הבקשה לצו, התברר שזה השוטר שהתלוננה נגדו".
ואיך זה נגמר?
"בעקבות ערעור שהגשנו, הודיעו לנו לפני חודש שנפתחה חקירה פלילית בעניין. אבל תיק הירי סגור".
גם סמי אל־ג'עאר, 22, בן הפזורה הבדואית מרהט, נהרג באירוע שלא היה קשור אליו. בינואר 2015, נכנס כוח שיטור לעיר הדרומית במטרה ללכוד עברייני סמים. השוטרים הותקפו באלימות, שכללה גם יידוי אבנים. אל־ג'עאר הגיע בדיוק מהעבודה הביתה, ונקלע לעימות. כדור שנורה מאקדח של אחד השוטרים הרג אותו. מותו של אל־ג'עאר הפך לסמל בחברה הבדואית, ובהלווייתו פרצו מהומות, שבהלכן נהרג אזרח נוסף תושב הפזורה.
השוטר הכחיש בתחילה כי הכדור נורה מאקדחו, אולם במח"ש הציגו בפניו ראיות פורנזיות שלכאורה קשרו אותו לאירוע, והשוטר הודה במעורבות בירי. למרות זאת, תיק החקירה נסגר. העילה: "הקושי לקבוע בראיות קבילות מה היו הנסיבות העובדתיות של הירי, וכחלק מכך מתווסף קושי בקביעת מצבו התודעתי של השוטר היורה בעת הירי". השוטר הועמד לדין בגין התנהגות שאינה הולמת. העונש: נזיפה. הוא חזר ליחידה וממשיך לשרת.
אבל לא רק בתיקי ירי נגד אזרחים עולות שאלות לגבי ההתנהלות של מח"ש. גם תיקים "שגרתיים" יותר, כמו אלימות, נסגרים. הצלם החרדי דוד פרלמוטר, קיבל שיעור כואב בנושא הזה. "אני מצלם קבוע שוטרים אלימים ומפיץ את הסרטונים לכל כלי התקשורת", הוא מספר. "ביוני 2017 היו הפגנות סוערות ותקיפת חיילים שנקלעו לשכונה. ימ"ר ירושלים יצא במבצע 'מסתחרדים': מתחפשים לחיילים, נכנסים לשכונה, יוצרים פרובוקציה ועוצרים את המתפרעים. ואני מצלם את השוטרים המכים, ומעביר את הסרטונים לתקשורת ולמח"ש. צילמתי ילד בן 13 שנעצר והוכה, וזה עשה רעש. היה שם שוטר, שבתגובה התחיל להציק לי. באחת ההפגנות הוא ניגש אליי: 'אתה עצור בחשד לתקיפת שוטרים'. מישהו לידי אמר לו: 'אעיד לטובתו שזה לא נכון'. ואז השוטר אמר לי: 'אתה תבוא איתנו גם על הסתה נגד שוטרים וגם על תקיפת שוטרים, אני מבטיח לך'. הגשתי נגדו למח"ש תלונה על איומים והצגתי להם סרטונים שלו מכה באלימות חרדים. במקום לבדוק, סגרו את התלונה בנימוק שהיא לא נמצאה מתאימה להליך פלילי".
ואז?
"שבועיים אחר כך, השוטר הזה בא אליי באמצע הפגנה, ודחף אותי לקיר. הוא הפיל לי מהיד את הפלאפון, תקף אותי בפראות, ונתן לי אגרופים לראש. הוא שבר לי את המשקפיים וגרר אותי בכוח מחוץ לזירה. התלוננתי נגדו שוב, והתיק נסגר מחוסר ראיות. מח"ש לא חקרה את זה כמו שצריך. לא התקשרו לאף צלם שהיה שם כדי לקחת ממנו עדות, וגם לא העידו שוטר שהיה שם, למרות שמסרתי להם את השמות. עירערתי באמצעות הוועד נגד עינויים לפרקליטות המדינה. ב־2019 הם החליטו לפתוח מחדש, וקראו לעדים. אבל אף אחד כבר לא זכר מה היה שם, התיק שלו הועבר לדין משמעתי, שם סגרו את זה".
אנחנו עדיין בירושלים. בדצמבר האחרון נכנסו שוטרים לשכונת עיסוויה במזרח העיר, במטרה לעצור קטין בן 14 בחשד שהיה מעורב בהפרות סדר. עד כאן, שגרתי. אמו, רינה דרבאס, 36, ביקשה להגן על בנה, וספגה מכה עזה בראשה מכת הרובה של אחד השוטרים. היא פונתה להדסה עין כרם כשהיא סובלת משברים בגולגולת ובאף. דרבאס נזקקה למספר ניתוחים ולהשתלת פלטינה בראשה. "אבל כשהיא הגיעה למח"ש להגיש תלונה", מספר פרקליטה, עו"ד איתי מק, "הם ניסו להוריד אותה מזה, בכל מיני תירוצים".
כמו למשל?
"בהתחלה ניסו לשכנע אותה, שהיא נפגעה בכלל מאבן שנזרקה לעברה ולא מהשוטר. וכשהיא הציגה להם את הבדיקות הרפואיות והניתוחים שעברה, הם ניסו לשכנע אותה שהיא נפגעה בטעות, כשהחייל ניסה להרים את נשקו בכדי לבלום אבנים שנזרקו לעברו. בתחילת השנה, הודיעו לה שהתיק נסגר מחוסר אשמה. הם עשו הרבה מחדלים בחקירה. לא זימנו עדי ראייה, לא תיחקרו את כל השוטרים שהיו שם. מי שכן חקרו, טענו שלא זוכרים איזה נשק היה לו. לא נבדקו מצלמות האבטחה ולא נלקחו סרטי מצלמות הגוף מכל השוטרים".
עירערתם?
"כן, אבל את מגישה ערעור למחלקת הערעורים במח"ש וזה שוכב אצלה שנתיים, 'כי יש עומס'. אחר כך הם מעבירים לפרקליטות המדינה. אם הערעור מתקבל, מבקשים השלמות וכל כך הרבה שנים אחרי, מי זוכר? אין עדים, והכל אבוד".
לתחושות הללו של המתלוננים על אלימות יש תוקף. בדוח שפירסם מבקר המדינה ב־2017, נקבע כי מתוך 6,300 תלונות על אלימות שוטרים, רק 200 שוטרים הועמדו לדין, כלומר כשלושה אחוזים בלבד. אגב, רק בשביל הפרופורציה: נכון ל־2019, מתוך סך כל התלונות שהוגשו למשטרת ישראל על ידי אזרחים, 15.1 אחוז הסתיימו בכתב אישום. פי חמישה ממח"ש.
מח"ש גם אמורה לטפל בחקירת עבירות מין של שוטרים. במאי 2019, במסגרת המעצרים המתוקשרים בפרשת טלגראס, נעצרה גם י', צעירה בשנות ה־20 לחייה. היא שוחררה למעצר בית ל־15 יום. על פי תלונתה במח"ש, אחד מחוקרי להב 433 הגיע במשך שלושה לילות לביתה, וקיים עימה יחסי מין, תוך ניצול מרותו. בפברואר האחרון, מח"ש הודיעה למתלוננת כי התיק נסגר.
פרקליטתה, עו"ד טלי גוטליב, זועמת: "מדובר בשוטר ששמר עליה בזמן החקירה, עישן איתה, פיתה אותה וכשהשתחררה, נתן לו את מספר הנייד שלו. הוא התחיל להסתמס איתה בווטסאפ, ואז הגיע לביתה בשתיים בלילה ושכב איתה. הדודה, שמפקחת על הילדה בביתה, הבינה שקורה פה משהו חמור, וצילמה אותו ללא ידיעתו (ראו צילום). כשהלקוחה שלי התלוננה במח"ש, הוא הכחיש שהיה בדירה ולא ניתן היה לאכן את הנייד שלו, מאחר שהוא הגיע לשם בכוונה בלעדיו. הוא פשוט שיקר. אחרי שהראו לו את התמונות שינה גרסה, וטען שתפקידו הוא לבדוק חשודה במעצר בית".
וזה נכון?
"מה פתאום. זה לא תפקידו, ובטח לא בשתיים לפנות בוקר. היא הרגישה השפלה, ועברה תהליך עם עצמה, עד שעיכלה מה קרה שם. אבל מח"ש יצאה מגדרה לגנוז את התיק, שהוא עבירת מין תוך ניצול יחסי מרות בין שוטר לנחקרת שנתונה במעצר בית. וזה שוטר שממשיך להישאר בתפקידו, בחקירת טלגראס, תיק הדגל של להב 433. מי רוצה שוטרים כאלה? מח"ש צריכה לעבור בדק בית, כי היא חוטאת לתפקידה: שמירת אמון הציבור במערך משטרת ישראל".
בעוד קצת יותר משנה, יציינו במח"ש שלושה עשורים להקמת המחלקה. אלא שיום ההולדת ה־30, לא אומר שמח"ש נפטרה כבר משלל מחלות הילדות שמהן היא סובלת.
הכוונה המקורית הייתה טובה: להקים גוף נפרד מהמשטרה, אליו יוכל לפנות כל אזרח, שחש כי שוטר פגע בו או בזכויותיו. אלימות משטרתית, שחיתות של שוטרים, שימוש לרעה בסמכות, עבירות מין במהלך חקירה או מעצר - כל אלו בסמכות מח"ש. למעשה, לפי החוק, מח"ש אמורה לחקור כל תלונה נגד שוטר, שהעונש בגינה בחוק הוא מעל שנת מאסר. כל מה שמתחת לזה, מופנה כמעט אוטומטית לדין משמעתי בתוך המשטרה. אל דאגה, גם זה לא קורה יותר מדי: מהמסמך של האגודה לזכויות האזרח עולה, כי בשנה שעברה רק 20 מקרים הופנו ממח"ש לדין משמעתי.
כדי להפריד בין המשטרה (שמבחינה ארגונית שייכת, כמובן, למשרד לביטחון הפנים) לבין הגוף שאמור לחקור אותה, מח"ש כפופה למשרד המשפטים, ולמעשה פועלת בתוך הפרקליטות. אבל זה לא אומר שבאמת יש הפרדה מוחלטת: בעשורים הראשונים לפעילות מח"ש, המחלקה נהגה לגייס שוטרים "בהשאלה" לשורותיה. כך נוצר מצב מוזר שחוקר מח"ש, שעד לא מזמן היה בניידת, חקר את חבריו. אחרי מחאות רבות, מח"ש עברה תהליך של אִזרוח - כלומר, הפיכתה לאזרחית - שהיה אמור להסתיים ב־2015, אבל המשיך להשתרך. בפועל, מח"ש ממשיכה מדי פעם "להשאיל" שוטרים, וחלק מחוקריה הוותיקים הם עדיין שוטרים לשעבר. "איך מצפים משוטר לחקור ללא משוא פנים את הקולגה שלו, לפעמים את החבר שלו או המפקד שהקידום שלו תלוי בו, או לחקור אירוע אלימות שהוא עצמו יכול היה להיקלע אליו ומבין מקרוב את הסיטואציה", טוענים גורמים בארגוני זכויות האזרח. "הליך החקירה לא צריך להיות מנוהל על ידי שוטרים מושאלים, ולמרות ההבטחה לאזרח אותה, זה עדיין קורה", מוסיף איציק דסה, מהקליניקה לשוויון חברתי באוניברסיטת בר־אילן.
"אנחנו עוקבים אחרי מח"ש מאז אירועי אוקטובר אלפיים", אומר ג'עפר פרח, מנכ"ל מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל. "כל תהליך האִזרוח של מח"ש נתקל בהתנגדות, כולל ממשה סעדה עצמו. אתה חוקר שוטרים ומקבל שירות מהמשטרה? אנחנו נתקלים בזה עד היום. דילים משונים להשאלת שוטרים. והתוצאה שהפרקליטות סוגרת תיקים".
למח"ש גם אין מחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ) משלה. במקרה של ירי שוטר לעבר אזרח, או זירת עימות של אזרח עם שוטר שצריך לפענח, מוקפצים למקום אנשי המז"פ של המטה הארצי. הם מוצאים את עצמם במצב בלתי אפשרי: הצורך לחבר דוח שעלול להפליל את אחד מחבריהם. זו אחת הסיבות לכך, למשל, שדוח המז"פ בפרשת סלומון טקה התקבל בכל כך הרבה חוסר אמון. כזכור, כדור של שוטר הרג צעיר יוצא העדה האתיופית בקריית חיים. דוח מז"פ קבע כי השוטר ירה לעבר הרצפה, והנתז הוא שגרם למותו של טקה. זהו ממצא שמחזק מאוד את טענת ההגנה העצמית של השוטר. האם הדוח הזה מדויק או לא? בכך יכריע בית המשפט. אבל יש להניח שדוח ממקור אובייקטיבי היה זוכה לפחות ביקורת.
זה לא הכל. למח"ש אין גם מערך סייבר, כך שהיא נאלצת להשתמש בחקירות שלה בלהב 433. ושוב: שוטרים מתבקשים לחטט בטלפון סלולרי או בהתכתבויות ברשתות החברתיות של שוטר עמית שלהם, שנחקר במח"ש. לא בדיוק התנהלות שמעוררת אמון או מעודדת אזרחים לעמוד על זכויותיהם מול המשטרה. "מח"ש היא גוף חשוב", אומר דסה, "ולכן הייתי רוצה שיהיו לה את כל הכלים הרלוונטיים, כדי לטפל בסוגיות האלה, ולו מסיבה אחת".
שהיא?
"בשביל למנוע משוא פנים".
מצד שני, בחלק מתיקי מח"ש שכבר כן מבשילים לכתבי אישום, עולות טענות קשות על חוסר מקצועיות, השפלת שוטרים־נחקרים, חריגה מהנחיות ונהלים, ועוד. לכאורה, אלו טענות שרק טבעי שנאשמים ישמיעו. אלא שבמקרה של מח"ש, חלק מהאירועים הללו מביאים לפגיעה במשפט עצמו - ולנזק עצום לאמון במח"ש, הן מצד המשטרה והן מצד הציבור. לא אחת, הביקורת מופנית כלפי ראש זרוע החקירות במח"ש, חוקר ותיק בשם דובי שרצר. לדברי שוטר שנחקר במח"ש, אם הנחקרים שלו היו זוכים "לרבע מאיך שהתנהגו אלינו, היינו מגיעים לכלא".
כלומר?
"שוטרים נעצרים ולא יודעים איפה הם ובמה הם חשודים, משפילים אותם, מפירים את זכויות החקירה וזכויות העצורים - ממש כמו ‘אקספרס של חצות’. ואלו דברים שלא היו עוברים עליהם בשתיקה לחוקרי משטרה".
השיא היה, כידוע, בפרשת רונאל פישר. לכאורה, זה היה תיק הדגל של מח"ש: על פי האישומים פרקליט הצמרת רונאל פישר קיבל מידע פנימי על חקירות במשטרה, והציע אותו לנחקרים תמורת תשלום. אלא שבשל תקלות שונות בחקירה ובניהול העדים, התיק הועבר בסופו של דבר לניהול הפרקליטות. איכשהו, במח"ש הצליחו לטרפד לעצמם את ההצלחה הגדולה ביותר שלהם בשנים האחרונות.
אבל זה לא קורה רק בתיקי דגל מתוקשרים. הצמד סעדה ושרצר ספג ביקורת נוקבת מהשופט המחוזי יואל עדן, שזיכה לגמרי ארבעה שוטרים מבאר־שבע, שהואשמו על ידי מח"ש כי שפכו מים רותחים על עצור. "זיכוי הנאשמים אינו אך מחמת הספק, אלא גם לאור מסקנתי, כי סביר שההתרחשות המיוחסת לנאשמים בכתב האישום, לא אירעה כלל", פסק השופט. וביחס לשרצר כתב: "עדותו אינה מהימנה, ומטילה דופי במשטרת ישראל".
מילים קשות מאוד. ואיך קורה שתיק של מח"ש מגיע למצב כזה? איך מפלילים ארבעה שוטרים? בתחילה, שוטר מהתחנה שגויס כעד סיפר במח"ש שהוא לא זוכר מה קרה שם בכלל. "אין לי מה להגיד. אני לא מחפה על אף אחד. אני באמת לא זוכר", אמר. אלא שלפתע, באורח פלא, ניעוֹר זיכרונו של השוטר מחדש. ממזכר שכתב החוקר שרצר עולה שהשוטר ביקש הקלות תמורת המידע שימסור, והובא בהמשך בפני סעדה. השופט קבע כי השוטר קיבל הבטחה מפורשת מסעדה שלא יועמד לדין אם ימסור מידע בנוגע לתיק. "חילופי דברים אלו", קבע השופט עדן, "מלמדים שהשוטר שימש למעשה כעד מדינה, וגויס שלא על פי הנהלים - מצב בעייתי ומדאיג, שהתרחש בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה".
העימות הגדול בין סעדה לבין המשטרה - זה שבגינו יש הטוענים כי לא קיבל את תפקיד ראש מח"ש - התרחש סביב פרשת אום אל־חיראן. כזכור, השאלה המרכזית בחקירה הייתה מה גרם לנהג המנוח לדרוס קבוצה של שוטרים, ולגרום למותו של אחד מהם: האם זו הייתה פגיעה מכוונת; או תוצאה של ירייה ברגלו, ולחיצה לא רצונית על דוושת ההאצה. העדויות שהצטברו במח”ש היו מעורבות: לצד שוטרים שסיפרו כי חשו בסכנת חיים אל מול הרכב שדוהר לעברם, הגיעה גם עדות של שוטר שלכאורה ירה לעבר הרכב, אך סיפר שלא חש בסכנת חיים. כך או כך, בפרקליטות החליטו לסגור את התיק. אז מה קרה באום אל־חיראן, דריסה מכוונת או תקלה טרגית? רשמית, התשובה לכך לא ניתנה עד היום, ולכן איש לא הועמד לדין. מה שלא הפריע למשטרה להזדרז לכנות את התקרית "פיגוע", בעוד שבפרקליטות ובמח"ש הצמידו לו את השם "דריסה". המפכ"ל באותה עת, רוני אלשיך, זעם. "הם חורגים מהסמכות שלהם ושכחו את תפקידים", נשמע אומר בשיחות סגורות. "המשטרה תקבע אם מדובר בפיגוע - ולא מח"ש".
בכירים במערכת אכיפת החוק שהיו מעורבים בפרשה: "בתיק הזה, שסעדה ניהל, היו מחדלים. באו אלינו כמעט עם החלטה שזו לא דריסה מכוונת. ושאלנו: איך? מי שָׂמכם? זה היה להרחיב את הסמכויות והגבולות שאין להם".
למה?
"כי הסמכות של סעדה ברורה: לבדוק האם השוטר עבר עבירה פלילית. כל דבר שהוא לא בגדר עבירה - להעביר למחלקת המשמעת במשטרה. השוטר הרגיש שחייו מאוימים בגלל טנדר שנסע מולו? אז בין אם הרגל של הנהג לחצה בטעות על הגז או בכוונה - זה לא רלוונטי. ועובדה שהשוטרים לא הועמדו לדין".
פרשת ניצב רוני ריטמן, מפקד להב 433 לשעבר, הוסיפה עוד שמן למדורה. כנגד הניצב הוגשה תלונה של שוטרת בגין הטרדה מינית. במח"ש חקרו, והחליטו לסגור את התיק - אבל בעילה של חוסר ראיות, ולא חוסר אשמה. אחרי התערבות בג”ץ, המפכ”ל אלשיך נאלץ למעשה לרשום לריטמן נזיפה, וריטמן החליט על רקע זה לפרוש מהמשטרה. בצדק או שלא, אלשיך הטיל חלק גדול מהאחריות לכך, על החקירה של מח"ש.
יש הטוענים כי זה הרקע לבחירת ראשת מח"ש כמו בר־מנחם, שנחשבת "נוחה" יותר למשטרה. בכירים במערכת אכיפת החוק מכחישים: "המפכ"ל לא בוחר מי יעמוד בראש מח"ש, אלא פרקליט המדינה. אבל זה לא סוד שהייתה במשטרה ביקורת ברורה על ההתנהלות של סעדה. כולם ידעו שיש בעייתיות איתו, ולכן למרות הוותק שלו והניסיון במח"ש - הוא לא נבחר".
ובר־מנחם?
"בר־מנחם באה ממקום טוב, של למלא את הייעוד של מח"ש. גוף עצמאי, בעל סמכויות עצמאיות, כדי לחקור שוטרים. היא בחורה רצינית, ראויה וערכית, וזה שהיא לא מתנהגת באגרסיביות, לא עושה אותה פחות טובה. היא נחושה, נחשבת חוקרת טובה, וכל חטאה הוא שהיא קיבלה את התפקיד וסעדה לא".
אלא שכאמור, מבחינת המתלוננים, זה לא משנה הרבה: גם ראשת מח"ש בר־מנחם וגם סגנה סעדה, מגלים נטייה לסגירה סיטונית של תיקים, כל אחד מסיבותיו הוא. 13 מבין 17 האזרחים שמצאו את מותם כתוצאה מירי של שוטרים הם ערבים, באף אחד מהמקרים טרם הוגש כתב אישום נגד שוטר. האחרון ברשימה הוא איאד אל־חלאק, צעיר על הרצף האוטיסטי, שבמאי האחרון נורה למוות בידי שוטרים, כשצעד למרכז טיפולי בעיר העתיקה בירושלים. בחודש שעבר בישרה מח"ש למשפחתו שאין בידיה כל תיעוד של הירי. העיר העתיקה, יש לציין, היא אחד המתחמים המצולמים והמרושתים בעולם. אבל איכשהו, איש לא ראה, איש לא שמע. פרקליט המשפחה, עו"ד ג'אד קדמאני, אומר שכרגע המשפחה שקועה באבלה ולא חושבת על מאבק, "אבל אמו של איאד אומרת שהיא לא רוצה שילדים נוספים ייהרגו כמו בנה. המשפחה איבדה את האמון במערכת והחשש הכבד שלה הוא שהייתה העלמת ראיות בעניין המצלמות".
אתם חוששים שגם התיק הזה ייסגר?
"הבעיה שכמות התיקים שנסגרים במח"ש, מלמדת על אי־עשיית צדק".
ג'עפר פרח מארגון מוסאוא, לא מופתע. "המשטרה ומח"ש עובדים בשיתוף פעולה, ומח"ש מחפה עליה באופן מגמתי, או בחוסר מקצועיות. סעדה, שיושב בראש הפירמידה הרבה שנים, הוא חלק מרכזי מהתרבות הארגונית הזאת. אנחנו רואים דילים משונים שהוא רוקם עם המשטרה, כמו שוטרים שמושאלים משם".
עו"ד נועה לוי מהוועד נגד עינויים: "בשורה התחתונה, אין מחלוקת בין ימין־שמאל, דתיים־חילונים, יהודים־ערבים, שדרושה רפורמה במח"ש דחוף. בפועל, המדיניות של אי־הגשת כתבי אישום נגד שוטרים ושל חקירה רשלנית של תלונות על אלימות משטרתית, מביאה למצב של פריחה של אלימות משטרתית בכל הארץ".
ויש תוכניות לרפורמה כזו. שר המשפטים הקודם, אמיר אוחנה, הקים ועדה לבחינת מח"ש, אבל בג"ץ הקפיא אותה בפברואר האחרון, מכיוון שפעלה תחת ממשלת מעבר. ברקע היו גם ביקורות כי הוועדה נועדה לקרוץ לקולות יוצאי העדה האתיופית כדי שיצביעו לליכוד, וגם כדי לעקוץ את הפרקליטות, כחלק ממאבק האיתנים סביב תיקי נתניהו. על שולחנה של הכנסת מונחת כעת הצעת חוק של ח"כ גדי יברקן, סגנו של אוחנה במשרד לביטחון פנים, לפיה מח"ש תפורק, ותעבור לגוף אזרחי חדש שיוקם במשרד המשפטים ובראשו יעמוד שופט בדימוס. ייתכן שתקופת הקורונה והאכיפה הקשה שהיא דורשת, תיאלץ את הרשויות להאיץ את התהליך הזה.
אבל את הביטחון של האזרחים במח"ש ייקח זמן לתקן. "אין לי כבר אמון במח"ש. לחלוטין לא", אומר הצלם דוד פרלמוטר. "למרות שיש שם חוקרים טובים, הבעיה היא בכל המערכת וצורת העבודה שלה. הכל לא טוב. המטרה שלה להגן על שוטרים ולא על המתלונן".
ממח”ש נמסר בתגובה: “מח”ש חשפה בשנים האחרונות עבירות פליליות ומשמעתיות שביצעו שוטרים, הביאה לחשיפת תופעות פסולות במשטרה, ופעלה כל העת לשמירת האינטרס הציבורי - כל זאת מבלי לחשוף שוטרים לחקירה או להליך פלילי, כשפעלו כדין. מח”ש חוקרת אירועים רגישים ומורכבים על פי אמות מידה מקצועיות וללא משוא פנים, ולא תסטה מכך, גם אם תוצאות עבודתה אינן לשביעות רצונו של גורם מעוניין כלשהו. כך, לא תתקבל החלטה להעמיד לדין או לסגור תיק רק כדי ‘לייפות’ סטטיסטיקה, או למצוא חן בעיני פלח אוכלוסייה כזה או אחר.
בשנתיים האחרונות הונחלו מספר שינויים משמעותיים במח”ש, ובהם הפרדה מבנית בין מערך החקירות למערך הפרקליטות במח”ש; צמצום משכי זמן הטיפול בתיקים, בחקירות, בפרקליטות ועוד. גם כעת מח”ש קשובה לביקורת, בוחנת עצמה כל העת במטרה להשתפר, להגביר את השקיפות, ולחזק את אמון הציבור בעבודת המחלקה.
מח”ש תוסיף ותפעל בשירות הציבור על מנת למלא את תפקידה החשוב, השומרת על השומרים”.
בנוגע לנתוני מח״ש: “ההחלטות במח”ש מתקבלות משיקולים ראייתיים ומקצועיים בלבד ללא משוא פנים, וכל טענה אחרת היא מופרכת. בשנים האחרונות הוגשו מספר כתבי אישום בתיקי ירי, ובכל התיקים התקבלו ההחלטות המקצועיות ביותר על סמך בחינה קפדנית של מסכת הראיות. מח”ש מחויבת להיאבק בנחישות בעבריינות שוטרים, ולחתור לחקר האמת מתוך גישה בלתי מתפשרת כלפי אלימות מיותרת, התעמרות ושימוש לרעה בכוח ובסמכות; בפרט כאשר מדובר במתלוננים הנמנים על אוכלוסיות חלשות. יובהר כי שיעור התיקים הנסגרים בפרקליטות כולה דומה לשיעור התיקים הנסגרים במח”ש. בשנה האחרונה חלה עלייה של כ־05 אחוז בכמות התלונות שהתקבלו במח”ש בעבירות אלימות, ומכאן עולה שהציבור מביע אמון ביכולתה של מח”ש לבדוק את הטענות ולמצות את הדין”.
בנוגע לבחירת קרן בר־מנחם לתפקיד מנהלת מח״ש: “מנהלת מח”ש נבחרה לתפקיד על ידי ועדת מכרזים של נציבות שירות המדינה, בראשות נשיאת בימ”ש שלום בדימוס, שמצאה אותה כמתאימה ביותר לתפקיד מבין המועמדים”.
בנוגע לעצמאותה של מח”ש: “ככלל, חוקרי מח”ש אינם שוטרים אלא אזרחים אקדמאים, עורכי דין, קרימינולוגים ובעלי מקצועות חופשיים אחרים, חלקם הגדול בעלי תואר שני. מבין חוקרי מח”ש רק שלושה הם שוטרים, שניים מהם נמצאים במח”ש כבר שנים רבות ועל כן נחלשת הטענה לניגוד עניינים. אזרוח מערך החקירות במלואו הינו יעד בר־השגה. במקרים המתאימים מסתייעת מח”ש במעבדות משטרת ישראל, בהן משרתים מומחים. כך עושים גם גופי חקירה וביטחון נוספים (שב”כ, צה”ל וכדומה)”.
בנוגע לחקירת הירי באיאד אל־חלאק: “התיק נחקר ביסודיות ובמקצועיות והוא יועבר בקרוב לפרקליטות מח”ש לעיון וקבלת החלטה. נבקש להבהיר שכל המצלמות הרלוונטיות נתפסו, וקיים תיעוד של חלקים מהאירוע. בהודעה שפירסמנו הובהר כי המצלמות אשר היו בחדר האשפה לא פעלו בזמן האירוע, ועל כן אין תיעוד של רגע הירי עצמו”.
בנוגע לתיק הפלילי בעניינם של רונאל פישר ורות דוד: “לאור העומס המוטל על מח”ש ולאור מורכבות התיק המחייבת ניהולו על ידי צוות של פרקליטים, הוחלט על דעת פרקליט המדינה היוצא, בתיאום עם מנהלת מח”ש ועם פרקליט מחוז ירושלים (פלילי), לצרף לניהולו של התיק צוות פרקליטים ממחוז ירושלים אשר ינהל את התיק במשותף עם הפרקליטה ממח”ש”.
פורסם לראשונה: 06:28, 14.08.20
