רפש השקט

לכאורה מתרחשים בישראל ובשטחים די והותר אירועים אלימים שמאפשרים לממשלת ישראל להמשיך ולטעון כי טרם נוצרו התנאים המחייבים צעידת צעד כלשהו אל עבר שולחן המו"מ. אך איום המו"מ מהלך על הממשלה אימה כה עזה עד כי לעתים נדמה שהיא לא מוכנה לסמוך רק על רצונם הרע של מפגעים למיניהם, וממש יוצאת מעורה כדי להבטיח שאספקת האירועים האלימים לא תיגדע, חלילה.

אל שיאה (הזמני) של הגרוטסקה הגיעו המאמצים הללו בפולמוס מטורף לחלוטין שהתנהל בין לשכת רה"מ למשטרת מרחב השרון בעניין רציחתו של סוחר המכוניות מפתח-תקווה. לשכת רה"מ תובעת מן המשטרה להודיע שמדובר ב"אירוע לאומני". המשטרה מסרבת. היא טוענת שהחקירה לא הסתיימה, ובידיה לא מעט סימנים לכך שמדובר דווקא ברצח פלילי, והאיש מוכר לה כמי שניהל מגעים עסקיים עם כנופיות גנבי רכב. אך לשכת רה"מ לא מוותרת: לדידה, סוחר המכוניות (הגנובות?) הוא הי"ד, והיא מפרסמת מודעת אבל בהתאם. כאילו לא די הרוגי טרור מוכחים יש לממשלה להשעין עליהם את טיעוניה, והיא נזקקת גם להרוג הלא ברור הזה.

ואם זהו שיא הגרוטסקה, הנה את שיא הרשעות אפשר למצוא בתרומתה של עיריית ירושלים להרתחת המצב. דווקא עכשיו, דווקא אתמול, כאשר ישראל מבקשת – לכאורה – את הרגיעה ואת השקט, החליט מר אולמרט שהגיעה השעה לשלוח כמה בולדוזרים להרוס שני תריסרי בתי פליטים במחנה שועפאת. "הם נבנו בלי רישיון", מגלגלת העירייה את עיניה לשמים. רבות כבר נכתב על הרשעות והאפליה של עיריית ירושלים כלפי הערבים שנקלעו לריבונותה. כבר עייף העט מלכתוב על הצביעות שיש בטענת ה"אי-רישיון" כאשר סיכוייו של ערבי לקבל רישיון לבניית בית קטנים מסיכוייו להיבחר לראש הליכוד. מותר להוסיף כי הפעם נזקקים אולמרט ובולדוזריו למידה גדושה במיוחד של עזות מצח כדי להסתיר את תאוות ההרס הזאת מאחורי שיקולי "אי-רישיון". עשרות הרוגי ורסאי מאירים באור בלהות מגוחך במיוחד את הנימוק המופרך הזה.

להגעיש, לעצבן, להשפיל

ובעצם, מה לי כי אלין על אולמרט ועל טרקטוריו ההורסים רק את בתיהם חסרי הרישיון של הערבים? הלא כבר למדנו כי בתים חסרי רישיון של יהודים לא צריך להרוס. הם מתמוטטים מעצמם.

האמנם רק חדוות הרס והתעמרות יש כאן? האמנם רק עוד נדבך בהקשחת היחס לערביי אל-קודס למען יעופו ממנה? קשה להניח. אין מנוס מן ההרהור שבעיתוי הזה יש למסע הריסות שכזה עוד טעם, בין מודע ובין אינסטינקטיבי: להגעיש. לעצבן. להשפיל. לדרבן למעשי תגובה מתפרעים והולכים. ובכך, לסייע לממשלה במאמציה לגרש את אימת השקט.

אל הגרוטסקי והמרושע ראוי לצרף לא רק את הילד בן ה-11 שנורה בראשו ברצועת עזה אלא גם את כל מגוון הפעולות הצבאיות והנסתרות שממשלת ישראל מבצעת בריש גלי. פה פיצוץ מסתורי בטלפון ושם חטיפה, פה השתלטות על בית "כדי להקים נקודת תצפית" ושם צליפה, פה התנקשות מן המרומים ושם "ביעור", "יירוט", "ניכוש", "עיזוק" וכל שאר המילים אשר נעקרו מן ההפטרה ומן ההגדה כדי להסתיר מאחוריהם מיני אוואנטורות מסעירות דמיון. במילים אחרות, גם ממשלת ישראל לא הפסיקה את האש אפילו לדקה אחת קצרה. לדידה, "הפסקת אש חד-צדדית" פירושה שרק צד אחד – הצד השני - חייב להפסיק לחלוטין את האש שלו. היא עצמה יצאה ידי חובת "הפסקת אש" בכך שעברה מפעולות בסדר גודל אוגדתי לפעולות בסדר גודל מחלקתי.

ושוב, נימוק "ההגנה העצמית" והסיכול שהיא מנפנפת בו אינו שריר יותר או מגוחך פחות מנימוק ה"אין-רישיון" שבפי עיריית ירושלים. הלא איש, (זולת פואד, מופז, אריק ושאר חברי ברית הבריונים) לא מהין לטעון ברצינות כי פעולה כלשהי, אחת, יחידה, בודדה, מכל הלהטוטים המרהיבים הללו, סייעה ולו רק במיליגרם אחד להגברת הביטחון. מהי איפוא תכלית כל האנרגיה המבצעית הזאת? האמנם רק לצורכי פנים? לעידוד המוראל? למען חדוות הנקם? להרגעת הקואליציה? להשבעת רעבונו של מופז? קשה להניח. אין מנוס מן ההרהור שגם כל שלל הפעולות הללו נועדו לדאוג לכך שהגחלים ימשיכו ללחוש, והאש לא תדעך, והזעם לא יפוג, והדם לא ייבש, והמו"מ – ישמור השם וירחם – לא יהין להתקרב.