את הפאר וההדר של אימפריית המאיה האדירה אפשר כיום בעיקר לדמיין. רק לאחרונה, למשל, התגלתה במקסיקו בימת ענק באורך 1,400 מטר וברוחב של 400 מטר שככל הנראה שימשה את בני המאיה לעריכת טקסים המוניים, ושנפחה היה גדול אף מזה של הפירמידה הגדולה בגיזה. עם זאת, גדולתה של האימפריה לא הבטיחה לה חיי נצח, והיא נעלמה מדפי ההיסטוריה באופן פתאומי, מסיבות שמהוות תעלומה עד היום. במחקר אמריקני חדש נחשף חלק נוסף מהתמונה והתגלה שאחת הסיבות לנטישתה של אחת הערים המרכזיות של תרבות המאיה הייתה זיהום של מקורות המים שלה.
משבר המים של בני המאיה
אימפריית המאיה שגשגה במשך יותר מ-3,000 שנה באזור שנמתח על פני כ-400 אלף קילומטר רבוע במרכז אמריקה. היא התאפיינה בתרבות מפותחת, במערכת שלטונית ענפה, בדת חזקה ובידע מדעי נרחב לתקופתה (בעיקר בתחומי האסטרונומיה והמתמטיקה). המחקר החדש עסק בטיקאל (Tikal), אחת הערים העיקריות של המאיה, שנמצאת בצפון גואטמלה של היום. על פי הסברה, העיר ננטשה בסוף המאה ה-9 לספירה, כחלק מקריסתה הכללית של האימפריה, שנים רבות לפני בוא הספרדים ליבשת. כיום, טיקאל מוכרת על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
במחקר החדש, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Scientific Reports, נבחנו ארבעה מאגרי מים: שניים שהיו ממוקמים בלב העיר (אחד מהם סמוך למקדש והשני לארמון), ושניים מעט מרוחקים יותר. החוקרים אספו דגימות משכבות הקרקע העמוקות של המאגרים, שמתוארכות למאה התשיעית – התקופה שבה העיר שגשגה, לפני קריסתה. הם בדקו את הדגימות בכלים גיאו-כימיים וכן ניתחו את הדי.אן.אי העתיק שנמצא בהן.
כר פורה לזיהום
החוקרים גילו שהמאגרים, ובעיקר אלה שהיו ממוקמים בלב העיר, היו מזוהמים מאוד ברעלים של ציאנובקטריות ובכספית. ציאנובקטריה (כחוליות) הם חיידקים המבצעים פוטוסינתזה, שחיים במקורות מים. לחלק ממיני הציאנובקטריות, בתנאים מסוימים, יש יכולת לשחרר רעלנים אל הסביבה שלהן. פריחות ציאנובקטריה מוכרות בין השאר מהכינרת, שם הן מופיעות מדי פעם בצורה של שכבה חומה שמכסה שטחים נרחבים, והן הופכות כיום ליותר ויותר נפוצות ומשמעותיות ברחבי העולם, בשל זיהום מקורות מים מתוקים ומי ים בדשנים חקלאיים ו/או ביוב, המפר את האיזון הטבעי באוכלוסיית האצות ומוביל לפריחות של מינים מסוימים ובין השאר גם כתוצאה מהשפעותיו של משבר האקלים.
במים בטיקאל נמצאו שני סוגי ציאנובקטריה ( Planktothrixו-Microcystis) שמסוגלות בתנאים מסוימים לייצר ולשחרר אל סביבתן רעלנים. על פי החוקרים, בצורות שתקפו את העיר במהלך המאה ה-9 לספירה היוו קרקע אידיאלית להתפתחותם של אוכלוסיות הציאנובקטריות. "פריחות ציאנובקטריה מושפעות מאוד מתנאים אקלימיים", אומרת פרופ' הדס ממן מהתוכנית להנדסת סביבה בפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב. "כשיש בצורת וכמות המים מצטמצמת זה גורם להרעה באיכותם: הירידה במפלס המים יכולה להגביר את תנועת המים, מה שיכול לגרום לכך שחלקיקים מתחתית האגם יורחפו לתוך המים, ויהפכו את המים לעכורים. בנוסף, התאדות המים כתוצאה מהטמפרטורה הגבוהה משאירה במאגר ריכוז גבוה יותר של זרחן וחנקן, שהציאנובקטריה ניזונים מהם". לדבריה, השילוב בין מיעוט המים, הטמפרטורה הגבוהה, עכירות המים וריבוי הזרחן והחנקן יוצרים כר נוח מאוד לפריחה של ציאנובקטריות.
החומר הרעיל השני שנמצא במאגרי המים הוא כאמור כספית. על פי המחקר, הכספית הגיעה אל מקורות המים כתוצאה מהפעילות האנושית בעיר: בני המאיה השתמשו רבות בחומרים מבוססי כספית, ובעיקר בצינובר – גבישים שלהם צבע אדום חזק, כצבעים לקישוט חפציהם, לעיטור המבנים שלהם ולביצוע טקסיהם הדתיים. על פי המחקר, ייתכן שסופות גשמים גרמו לכספית לדלוף מהעיטורים, להגיע אל מאגרי המים ולזהם אותם.
לדברי החוקרים, זיהום המים גרם לכך שתושבי העיר לא יכלו להשתמש בהם לשתייה, לבישול או להשקייה, גם אם הם הורתחו. "כנראה שהמים נראו רע ושהיה להם טעם דוחה", אומר פרופ' קנת' טנקרסלי מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת סינסינטי, אחד החוקרים. "אף אחד לא היה רוצה לשתות אותם".
על פי החוקרים, מאגרי המים במרכז העיר היו כנראה גדולים ומרשימים, והם שיקפו את הפאר של הבניינים הצבעוניים שנישאו מעליהם. מעבר לכך, על פי האמונה המקומית, לשליטי המאיה הייתה מערכת יחסים ייחודית עם אלי הגשם והם יכלו לשלוט במים. לכן, לפגיעה במאגרים שהיו סמוכים לארמון ולמקדש הייתה כנראה משמעות סמלית קשה עבור התושבים.
דשן רעיל במים
לצערנו, בעיית זיהום המים לא הייתה מוגבלת לעידן המאיה, וגם היום זיהומי מים בדרגות חומרה שונות פוגעים במקומות רבים בעולם. זיהום המים מאיים גם על ישראל, שבה אחד ממקורות המים העיקריים הוא מי תהום תת-קרקעיים לצד התפלת מי ים ומים מליחים שהולכת ותופסת נפח גדול יותר בשנים האחרונות. "בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, המזהם הנפוץ ביותר במי התהום הוא הניטרט (חנקה) – דשן חקלאי שמהווה את מקור החנקן לצמחים", אומר ד"ר אסף בן נריה, שריכז את תחום זיהום מי התהום בעמותת אדם, טבע ודין. "בחקלאות המודרנית מדשנים את השדות בכמויות אדירות ובצורה לא מדויקת, כך שלא הכול נקלט על ידי הצמח ועודפים מחלחלים בסופו של דבר למי התהום. בשנים האחרונות רואים עלייה מתמדת בנוכחות חנקות בישראל, בעיקר באקוויפר החוף".
לדברי בן נריה, נוכחות חנקות היא הסיבה העיקרית לסגירת בארות מים בישראל, ומאות בארות נסגרו עד כה בגלל מזהם זה. "הדרך למנוע את זה היא מעבר לחקלאות מדייקת, שבה הצמח מקבל בדיוק את מה שהוא צריך: זה כולל הפחתה בהשקיה שלא לצורך, הגברת השימוש בטפטפות ונתינת ריכוזים מדויקים יותר של דשן", הוא אומר.
גורם אחר שמזהם את המים בישראל הוא מפעלים תעשייתיים. "מפעלים שהיו מזהמים יותר בעבר, כמו מפעלי התעשייה הצבאית, זיהמו את מי התהום בהיקפים אדירים", אומר בן נריה. "זה הביא לסגירה של עשרות בארות מי שתייה, והזיהומים רק הולכים ומתרחבים: בהתחלה נסגרו בארות רק ברמת השרון, שבה יש מפעל גדול של תעש, ועכשיו הזיהום כבר הגיע לתל אביב ולהרצליה, והוא ממשיך להתפשט. עד שהוא יישטף ייקח מאות שנים – גם אם נטפל היום בכל מקורות הזיהום, שום דבר לא יעצור את הזיהום שכבר קיים בקרקע מלהמשיך ולחלחל עד שהוא יגיע למי התהום".
מחסור במים ברבע מהעולם
טיקאל לא היתה המקרה האחרון שבו מחסור במים היווה סיבה לנטישתו של יישוב, וגם כיום המים, משאב כה בסיסי וקריטי לאנושות, מניעים פעמים רבות את ההיסטוריה. על פי הערכות האו"ם, עד 2050 כ-200 מיליון בני אדם ייאלצו לנטוש את מקום מגוריהם בגלל השפעות אקלימיות שונות, ביניהן מחסור במים. עקב משבר האקלים, בתוך פחות מ-30 שנה בצורות קשות ומדבור (תהליך הידלדלות של הצומח המתרחש בשל ניצול-יתר ופגיעה בפרודוקטיביות של הקרקע, אך גם בשל שינויים אקלימיים) צפויים לפגוע ברבע מהפלנטה, והעונות היבשות באזורים הרגישים הולכות ומתארכות משנה לשנה – מה שייאלץ רבים לעזוב את בתיהם.
מצד שני, השנים הרבות שחלפו מאז נפילת אימפריית המאיה הביאו איתן גם התקדמות טכנולוגית אדירה, שמאפשרת כיום לטפל בזיהומי מים מסוגים שונים רבים כשמשקיעים בנושא את המימון הדרוש. "אם היו לתרבות המאיה את הכלים שקיימים היום, ואת היכולת הכלכלית להשתמש בהם, אפשר היה לטהר את רעלני הציאנובקטריה ואת הכספית ממאגרי המים שלהם – והם לא היו צריכים לשתות מים מורעלים", מסכמת ממן.
