לפני שנים רבות, כשראיינתי בדמשק את ד"ר ג'ורג' חבש, מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, אמרתי לו שהעולם משתנה אך לא לטובת הפלסטינים. אמרתי שברה"מ ובעלי ברית אחרים התפוגגו אל האין, ושאלתי אם נותר דבר שאפשר לסמוך עליו. חבש שתק ואז אמר, "אני סומך על התחושה שאי-צדק לא יכול להימשך לנצח, ויותר מכול אני סומך על העם שלנו". שאלתי אם הוא חושב שהזמן עובד לטובת הפלסטינים, והוא ענה שהזמן עובד לטובת מי שמתמודד עימו היטב ומנצל אותו.
גם ליאסר ערפאת הייתה תחושה של זמן. באוגוסט 1982 הצבא הישראלי כיתר את ביירות והמטיר עליה אש וגופרית. ערפאת החל להבין שאין ברירה אלא לעזוב את העיר. הוא עלה על ספינה לתוניסיה, וישראל השיגה מטרה חשובה: היא הסירה את הסכנה שאיימה עליה וגירשה את אש"ף ממעוזו האחרון.
בתוניסיה מצא עצמו ערפאת לפתע מול שני זעזועים – פלישת עיראק לכוויית והיעלמותה הפתאומית של ברה"מ. משרידי הכוחות העיראקיים שפלשו לכוויית ומחורבות האימפריה הסובייטית נולד "העולם האמריקני", הסדר האמריקני החדש, שבאופן טבעי חיזק את מעמדה של ישראל בסכסוכה עם הפלסטינים.
ערפאת פחד מתהפוכות הזמן. הוא סבר שמחובתו להפר את האיסור על כינון יחסים עם ישראל כדי לקבל זכות להתיישב על לפחות חלק מאדמת פלסטין. יתרה מזו, הוא הפנים שבעולם החדש אין ערבות טובה יותר מהערבות האמריקנית, ומתוך כך נחתם הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן.
אולם גם הסכמי אוסלו לא היו ערובה לשינוי. הם ספגו מכה ניצחת עם ההתנקשות בראש ממשלת ישראל יצחק רבין. התברר אז שישראל אינה מוכנה באמת להסדר הוגן שכזה.
מכה נוספת להסכמי אוסלו הייתה פיגועי ההתאבדות של החמאס והג'יהאד האיסלאמי בתמיכת איראן. פיגועים אלו נתנו תירוץ לשרון להטיל מצור על ערפאת. וכך, בתוך עשור, בין היעלמות הסכם אוסלו לעלייתם של פיגועי ההתאבדות, איבדו הפלסטינים עוד מכוחם. בנוסף, בעולם שאחרי 11 בספטמבר, פלישת ארה"ב לעיראק וקידום "המאבק נגד הטרור" לראש סדר העדיפויות האמריקני, הזמן פעל שוב לרעת הפלסטינים.
הפלישה האמריקנית לעיראק הביאה להתפתחות נוספת, גם היא נגד הפלסטינים: היא עודדה את איראן לנסות ולהרחיב את השפעתה במזרח התיכון. סדרי העדיפויות של מדינות האזור החלו להשתנות. האביב הערבי, שהושפע מתנועת האחים המוסלמים, העמיק את דאגתן של מדינות האזור לביטחון הפנים שלהן, והנושא הפלסטיני איבד עוד מחשיבותו.
ואם זה לא מספיק, במאה ה-21 ירדה קרנם של הערבים בכלל ושל הסוגייה הפלסטינית בפרט. זו אמת כואבת שאי אפשר להכחישה. את גודל ההפסד הפלסטיני בזירה הבינלאומית מוכיחה מערכת היחסים החמה בין ולדימיר פוטין לבנימין נתניהו. במקביל, הפילוג העמוק בין עזה לגדה המערבית החליש את הקול הפלסטיני באזור ובעולם והביא גם לדעיכת תוכנית השלום הערבית שאושרה בכינוס הפסגה הערבית בביירות בשנת 2002.
לאור מצב זה החלו מדינות האזור לשקול את האינטרסים שלהן ואת מעורבותן בעולם החדש. הן הגיעו למסקנה כי לכל מדינה שמורה הזכות להחליט אם לכונן יחסים עם ישראל כל עוד היא אינה מתיימרת לייצג את הפלסטינים. בקונטקסט הזה אפשר להתבונן בהסכם בין איחוד האמירויות לישראל.
הזמן החולף משפיע באופן מובהק על שאיפות הפלסטינים. מבחינה ריאלית, עליהם להתגבר על הפילוג ביניהם בדבר משא ומתן עם ישראל על בסיס יוזמת השלום הערבית.
מוכרחים גם לומר את המובן מאליו: הזמן שפעל נגד הפלסטינים שימש מולם כנשק בידי ישראל. זו הרחיבה את שטחיה וניצלה תמורות עולמיות ואזוריות כדי להחליש ברמה הבינלאומית את קידומו של שלום צודק ואת הסוגייה הפלסטינית. זה לא אומר שיהיה אפשר לכונן יחסי שלום אמיתיים באזור ללא פתרון של שתי מדינות, אך אי אפשר להתעלם מהחבטות שספג העניין הפלסטיני.
אין זה סוד כי באיחוד האמירויות הערביות, כמו במדינות אחרות, חשים שמדיניות הנתק והחרם על ישראל לא שירתה את האינטרסים של הפלסטינים והערבים. לכן בחרו שם בגישה המבוססת על הכרה בישראל ותקשורת עימה. כעת נדרשים הפלסטינים להחליט אם לשוב ולהאשים את פגעי הזמן או לנסות לקום ולעשות מעשה.
לדעתי, עליהם לחשוב כיצד יוכלו להפיק תועלת מחלון ההזדמנויות החדש. לאור ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות עליהם להבהיר את עמדתם לצד האמריקני ולצד הישראלי. עליהם להבין כי הזמן פועל לרעתם וכל עיכוב יביא רק לבזבוז של זמן ואדמות. עליהם לחשוב כיצד לשנות את המגמה, ואולי כיצד ליישם באמת את דבריו של חבש: הזמן הרי עובד לטובת מי שמנצל אותו ומתמודד עימו היטב.
- רסאן שרבל הוא העורך הראשי של העיתון "א-שרק אל-אווסט", הרואה אור בלונדון, ובו התפרסם המאמר המלא. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: צאלח עלי סואעד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com