חרדים מכירים את התופעה. קשה למצוא חרדי ממשתמשי התחבורה הציבורית שלא היה, לפחות פעם אחת, יעד לפגיעות אישיות וגילויי איבה מצד נוסעים אחרים. בחודשים האחרונים, בחסות נגיף הקורונה והיעדר מנהיגות אחראית שמנווטת את הספינה הטרופה המכונה מדינת ישראל, תפחה התופעה לממדים מטרידים. זה כבר בלתי נסבל.
נכון, רוב הציבור שפוי ולא חולק כך את דעותיו במרחב הציבורי. אנשים נוטים לשמור לעצמם את המחשבות שלהם – גם המעוותות - וטוב שכך. אבל השבוע התיישבה אישה חרדית באוטובוס אחרי יום עבודה מתיש בתל אביב ונתקלה באמירות סטייל "כולכם צריכים להיות בגטו".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שמשפטים דומים נזרקים לעברה. היא כבר נתקלה בשנאה קדומה שהופנתה כלפיה, אבל הפעם זה היה שונה. נשים נוספות שנכחו שם גיבו את האישה המגדפת ואת האמירות הקשות והפוגעניות. הן היו שטופות שנאה.
המקרה הזה אינו יחיד. לפני שבועות אחדים נכחתי בנסיעה של קו 66 על ציר רחוב ז'בוטינסקי, שבמהלכה חרדים שעלו עם מסכה שלא מכסה את האף ננזפו על ידי הנהג, כשבאותה עת עשרות נוסעים שאינם חרדים ישבו בנינוחות עם מסכות על הסנטר. את הנהג זה לא עניין.
מה שמטריד במיוחד הוא שעל כל מקרה שמתפרסם, עשרות מקרים אחרים נשארים בתוך האוטובוס. איש לא ישמע עליהם בחוץ. חלק ניכר מהחרדים שמשתמשים מדי יום בתחבורה הציבורית בדרכם לעבודה בעיר אחרת לא נושאים טלפונים חכמים שבאמצעותם הם יכולים לתעד את ההיתקלויות הללו. הטלפונים הכשרים לא מאפשרים לצלם או להקליט, וכך חרדים רבים מוצאים את עצמם חשופים להטחת עלבונות אישיים והבעת שנאה על רקע השתייכות מגזרית – מבלי יכולת להציף זאת.
מותר ואף הכרחי שיהיו חילוקי דעות. מדינת ישראל מורכבת מפסיפס אנושי של מיעוטים ותרבויות. המחלוקות הן בלתי נמנעות, אבל השנאה שמלווה אותן מיותרת וכמובן מזיקה. בניגוד לקורונה, נגיף השנאה הוא סכנה קיומית שלה קשה באמת למצוא חיסון. בדומה למגפה, סגרים משקיטים אותו והוא מתפרץ כל תקופה מחדש. זה לא שהקורונה הציתה שנאה שאינה קיימת - היא רק ליבתה שנאה ישנה שמתפרצת כל פעם בהתאם לנסיבות.
ולמה זה חשוב? כי כשיושבים אנשים ושותקים לנוכח התבטאויות אומללות שמוטחות בזולתם, גם אם מדובר בחרדים נעדרי יכולת לתעד, הם למעשה תומכים בכך באופן פסיבי. הם לוקחים חלק פעיל ומתדלקים את השנאה. אדם שראה תאונת דרכים, גם אם לא היה מעורב בה, ייענש אם דילג עליה ולא יצא להושיט עזרה לנפגעים.
שתיקה משמעותה הודאה והסכמה. לשפויים שבינינו, אלה שאמירות מסוג זה מטרידות אותם, הגיע הזמן להפסיק לשתוק. על פגיעות מגיבים.
- יעקב פלבינסקי הוא עיתונאי "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
