3 צפייה בגלריה
"מה יהיה עם הכפריים שאין להם חלק בגלובליזציה? יתרוששו עוד יותר". מתנדבי תבל בצדק עם בני נוער ונשים בזמביה
(צילום: תבל בצדק)
3 צפייה בגלריה
רוצה לחבר את החברה הישראלית והיהודית לשאלות הגדולות של עוני ורעב, בחיבור אל הסביבה. הרב מיכה אודנהיימר
(צילום פרטי)
הרב מיכה אודנהיימר מירושלים מכנה עצמו "יהודי אורתודוקסי פוסט-מודרני", וככזה הוא נאחז ביהדות ובמקרא כדי לבקר תהליכים של גלובליזציה מואצת, שפוגעים קשות באוכלוסיות חלשות בעולם. לתפישתו, ליהודים וליהדות יש תפקיד מוסרי מרכזי בחתירה לצדק חברתי גלובלי, וזו גם האידיאולוגיה שהולידה את אחד ממפעלי הסיוע האוניברסלי היפים שקמו כאן אי פעם, תבל בצדק.
העמותה שהקים ב-2006 פועלת כפלטפורמה לשילוב ישראלים ויהודים מן העולם בעבודה התנדבותית לפרקי זמן ממושכים כמדריכים של אוכלוסיות מקומיות במדינות מתפתחות. בשלבים הראשונים פעלה העמותה באזורים כפריים, שם סייעה בפיתוח טכנולוגיות חקלאיות על מנת לייצר הון קהילתי והגדלה של היקפי ייצור המזון. במקביל, העמותה פעלה גם לקידום ההשכלה ביעדים האלה, וכן להעצמת הנשים והילדים שם. כיום עובדת העמותה עם 25 אלף חקלאים בנפאל, שנפגעו קשות ברעידת האדמה הגדולה ב-2015, וכן בהאיטי ובזמביה. בתוכניות השונות שהיא מפעילה השתתפו כבר יותר מ-1,500 ישראלים – גברים, נשים, דתיים, חילוניים, צעירים ומבוגרים. כולם יצאו לתקופה ארוכה, לפעמים עד שנה, לסייע בעבודות חקלאיות, בהוראה בבתי ספר ובהכשרה מקצועית לנשים – בהתנדבות מלאה. חלקם שילבו זאת בטיול הגדול של אחרי הצבא, אחרים קמו ונסעו אך ורק למען המטרה הזו.
"רציתי לחבר את החברה הישראלית לשאלות הגדולות בעולם, של עוני ורעב וחיבור אל הסביבה. יש הרבה אנשים שהיו אצלנו והמשיכו אחר כך בפעילות עצמאית. יש לא מעט ארגוני התנדבות חדשים שהקימו בוגרים שלנו. יש לנו בוגרים שנמצאים כיום במשרד החוץ, ועל רקע הפעילות שלהם ב'תבל בצדק' הם ערים יותר כלפי בעיות של פיתוח מואץ שיש להן מחיר חברתי במקומות שבהם הם נמצאים"
"רציתי לחבר את החברה הישראלית לשאלות הגדולות בעולם, של עוני ורעב וחיבור אל הסביבה. יש הרבה אנשים שהיו אצלנו והמשיכו אחר כך בפעילות עצמאית. יש לא מעט ארגוני התנדבות חדשים שהקימו בוגרים שלנו. יש לנו בוגרים שנמצאים כיום במשרד החוץ, ועל רקע הפעילות שלהם ב'תבל בצדק' הם ערים יותר כלפי בעיות של פיתוח מואץ שיש להן מחיר חברתי במקומות שבהם הם נמצאים".
הדיווח שלו תרם לעליית אלפים
אודנהיימר, בן 62, נולד בברקלי קליפורניה וגדל בלוס אנג'לס. הוא למד בישיבה חרדית, השלים תואר בלימודי דת באוניברסיטת ייל, למד לסירוגין באוניברסיטה העברית, והוסמך כרב ב-1984 בניו יורק. משעלה לארץ, ב-1988, השתלב כעיתונאי במערכות עיתונים מהארץ, בריטניה וארה"ב, ונסע בעולם כדי לדווח ממקור ראשון על ההשפעות של משברים פוליטיים ואסונות טבע על אזורים מתפתחים, בעיקר באסיה ובאפריקה. בין היתר, דיווח מהודו, בורמה, בנגדלש, תאילנד, נפאל, עיראק, סומליה והאיטי. באתיופיה הוא ליווה את חילוץ יהודי המדינה במסגרת מבצע שלמה, ונשאר שם לתקופה נוספת. הדיווחים שלו מאתיופיה תרמו לעלייתם של עוד אלפי יהודים עשור לאחר מכן.
"הגעתי לאתיופיה ב-1990, אחרי חידוש היחסים בין ישראל לאתיופיה בעקבות נפילת בריה"מ, כי אמרו לי שכל היהודים שהיו בכפרים ירדו לאדיס אבבה, במטרה ללחוץ על הממשלות לעלות לארץ", הוא אומר. "הוזמנתי לראיין את מנגיסטו היילה מריאם, מי שהיה שליט אתיופיה בעת שהיתה נתונה תחת משטר צבאי, ולאחר מכן גם נשיאה הראשון. ראיינתי אותו במשך שלוש שעות, והראיון עשה רעש בעולם. באפריל חזרתי לפני מבצע שלמה. בינתיים התחברתי גם לאתיופיה עצמה, התוודעתי לסיפור של המקום, מלחמת האזרחים והמורדים".
היתה בפניו "ברירה דרמטית": לעלות על המטוס האחרון שעזב את אתיופיה עם אחרוני העולים לארץ במבצע שלמה, או להישאר במדינה, על רקע בואם הקרוב של המורדים לבירה, בלי שיהיה ברור מתי יפתח מחדש שדה התעופה. הוא בחר להישאר. "נשארתי כי אכפת לי מאתיופיה. נשארתי שם וסיקרתי את כניסת המורדים, תקופה עם הרבה אדרנלין.
"ראיתי הרבה בחורות צעירות מהכפרים שברחו מהבית, אם מתוך רעב ומחסור במזון, ואם בגלל נישואים כפויים, והן הידרדרו לזנות. ואז הגיע האיידס, ובתוך חצי שנה הן מתו. היו ילדים בני חמש עשרה, ששיחקו כדורגל בחוץ, ופתאום נעצרה משאית לידם ולוחמים עם רובים אמרו להם לעלות, והם נלקחו ישר למלחמה"
"נפתח לי הלב לאנשים שם. אתיופיה של אותם ימים היתה בכמה דרגות ענייה יותר מהודו, ענייה יותר מכל מקום", הוא מספר. "אנשים לא יכלו לדעת מה יהיה גורלם מחר. היו שעבדו בשדה ובדוחק הזינו את המשפחה שלהם, והיו עובדים בעיר, בידיים, ואם היו נפגעים בגופם במהלך העבודה, כל גורל המשפחה שלהם היה משתנה. ראיתי הרבה בחורות צעירות מהכפרים שברחו מהבית, אם מתוך רעב ומחסור במזון, ואם בגלל נישואים כפויים, והן הידרדרו לזנות. ואז הגיע האיידס, ובתוך חצי שנה הן מתו. היו ילדים בני חמש עשרה, ששיחקו כדורגל בחוץ, ופתאום נעצרה משאית לידם ולוחמים עם רובים אמרו להם לעלות, והם נלקחו ישר למלחמה. לא היה שום דבר כזה, זכויות אזרח או זכויות ילדים. ראיתי הרבה מזה.
"אבל זה פתח לי את הלב. התחברתי מאוד לאנשים, ולא הכל היה דווקא על דרך השלילה. ראיתי גם המון חיוניות באנשים האלה. אני לא רוצה לעשות רומנטיזציה לעוני, אבל לצד קשיי ההישרדות יש גם יחסים של אהבה ושל שכנות ועזרה הדדית לשני וקהילתיות בכפרים. אלה הן שאריות של מסורות עתיקות של אנשים שעוד לא נבלעו בתוך הגלובליזציה".
"הרגשתי אחריות"
אחרי החוויה המכוננת באתיופיה, המשיך אודנהיימר לבקר במוקדים של סבל אנושי בעולם. בהתחלה רק כדי לתעד, כחלק משליחותו העיתונאית. "נסעתי להאיטי ולסומליה, לעיראק ולבנגלדש, ובסוף גם לנפאל. בהאיטי ראיינתי את הנשיא. היו שם מראות העוני הכי קשים שנתקלתי בהם. בתשעה באב הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי שזו ממש ירושלים שעדיין בלהבות. שם נולדה בי ההבנה שהחזון המאוד ברור של היהדות על העולם כולו, על צדק חברתי עולמי, קיים במקורות שלנו, אבל כבר הרבה שנים לא שומעים כל כך את הקול הזה. הרגשתי אחריות".
גם לטיימינג היתה משמעות: "בשנת 1990, על רקע קריסת ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה, היתה נטייה לחשוב שהקומוניזם מת והקפיטליזם ניצח. בנקודה הזו התחילה הגלובליזציה המואצת, וכל העולם החל להתחבר לתוך מערכת כלכלית אחת. חשבתי מה יהיה עם כל האנשים האלה, אותם אנשים בכפרים שאין להם מקום בגלובליזציה, שהתהליך הזה רק יגרום להם להתרושש יותר? זה היה הזמן מבחינתי להציע חזון יהודי סביב התהליך הזה. חשבתי שאנחנו, כיהודים, חייבים להיות חלק מהשיח הכללי על כיצד יוצרים עולם הגון יותר".
אבל המעבר מדיווח על המציאות לאקטיביזם הלכה למעשה התרחש דווקא ב'שביל החומוס' בהודו. "ראיתי שם הרבה צעירים ישראלים, חלקם סתם רוצים לעשן גנג'ה בלי שיפריעו להם, אבל רבים היו אנשים איכותיים, שאין להם פרקטיקות שיאפשרו להם להיכנס ולהשפיע באמת על מה שקורה בעולם. שם נולד הרעיון של 'תבל בצדק'. בהתחלה חשבתי להתמקד בפעילות ב'שביל החומוס', כדי להשפיע על הצעירים הישראלים שנוסעים לשם, אבל בסוף בחרתי להשקיע בפעילות בנפאל, בגלל הקשיים הביורוקרטיים בהודו".
ומה שהתחיל כיוזמה כמעט-חינוכית, ללמד צעירים ישראלים על ערכי צדק חברתי יהודים, תוך תרומה לסביבה ענייה - התפתח למערכת רחבה לחיזוק חקלאי של הכפרים בנפאל. "הבנו שהכפרים במשבר. הם מצליחים לגדל מזון בקושי למחייתם, ופחות ופחות אנשים נשארים שם ולכן מנסים את מזלם בערים. כך, אנשים במשכנות העוני של נפאל, הילדים ברחוב, הסחר בבני אדם, כולם באו מהכפרים. הרעיון היה למנוע את המצוקה שהובילה אותם לנטוש את הכפרים בעזרת ידע חקלאי ישראלי".
"התחלנו לחזק את החקלאות, לחזק את הנשים והנוער. בנינו צוותים מקומיים עם ידע. הבאנו מישהו מנפאל, שעשה דוקטורט בחקלאות בארץ, שבנה מערכת שמבוססת על חקלאות וקהילה. לבנות מערכת יציבה שתאפשר פיתוח של חקלאות מסחרית צריך לפחות שלוש עד חמש שנים, כדי שהיא גם תישאר הלאה. את זה המתנדבים לא יכולים לעשות, אלא רק המקומיים. המתנדבים מביאים רעיונות, מכניסים מוטיבציה במקומיים שמאוד אוהבים אותם, ועובדים ביחד. גם בהאיטי עשינו עבודה דומה במשך חמש שנים. התחלנו גם בבורונדי שבאפריקה. הקורונה עצרה את הפעילות שלנו למשך שנה אבל בחודש הבא אנחנו חוזרים בחזרה".
יהיו ודאי שיתהו למה במקומות אחרים בעולם כשיש צרכים דחופים גם כאן?
"זה מה שנקרא שאלת 'עניי עירך קודמים'. אז נכון לומר שהרעיון הזה, של 'עניי עירך', לא מצוטט נכון כל כך מהתלמוד. במקור הרעיון מתייחס לאפשרות לעזור לאנשים שהם במצב זהה, נניח של רעב, ואז נכון להעדיף את מי שיש לך כלפיו יותר אחריות. אבל אם מישהו אחד צריך שיעורי חיזוק במוזיקה והשני צריך לחם - אז אין דבר כזה עניי עירך קודמים.
3 צפייה בגלריה
התחיל כמתנדבים שמסייעים לכפריים, והפך למערכת רחבה לחיזוק חקלאי. מתנדבי תבל בצדק עם חקלאים בנפאל
(צילום: תבל בצדק)
"אנחנו חלק מהכפר הגלובלי. אנחנו גלובליים בכל דבר, בכל מה שאנחנו משתמשים בו, כל חומרי הגלם שלנו, הרבה מהמזון שלנו, אפילו החומרים מהם עשוי הסלולרי שלנו – הכל גלובלי. הכלכלה גלובלית. הרבה חברות ישראליות שלנו מצויות בבעלות של סין, והרבה טייקונים שלנו הם בעלים של כל מיני חברות ועסקים בעולם. אני זוכר שהגעתי לכפר ממש נידח בנפאל, אחרי הליכה ממושכת בג'ונגל, ומישהו תפס אותי ואמר לי 'אתה מישראל? אח שלי מטפל בניצולי שואה בחיפה'.
"אם הייתי אומר למישהו שאני הולך לזמביה למכור קוקה קולה, יגידו לי הי, זה רעיון טוב. אבל אם אני אומר שאני הולך לזמביה כדי לעבוד בכפרים - יגידו לי מה פתאום לעזור להם? אז הכל משולב זה בזה. בעיני, היהודים לא יכולים להיות גלובליים בכל דבר, אבל בהחלט כן בשאלות אתיות.
"אנשים שהופכים להיות מעורבים בעוני גלובלי חוזרים לארץ ועוזרים גם פה. אנשים שאנחנו מביאים לשם חוזרים עם הרבה יותר מודעות, לא רק על מה שקורה שם, אלא גם מה שקורה פה, בארץ. זה הרי לא משחק סכום אפס".
