תשמעו סיפור. קמתי בבוקר, הייתי צריכה להישפט על עבירת תנועה חמורה מאוד שביצעתי, אבל עורך הדין המבולבל שלי לקח אותי לבית המשפט לדיני עבודה. השופט, ממרום מושבו, דיבר על שלל סוגיות מעניינות ומרשימות, אבל אף אחת מהן לא העידה על בקיאותו בדיני הדינים שקשורים בעבירת התנועה שביצעתי. "האם כבודו הוא שופט תעבורה?", העזתי ושאלתי בלחש. "לא, את הגעת לבית הדין לענייני עבודה, גברת".
"אבל העבירה, העבירה שאתה אמור לדון אותי בגינה, היא עבירת תנועה", התעקשתי. "נו? ומה אני אעשה שהגעת לבית הדין לעבודה? אני שופט לפי מה שאני יודע".
"אז מה עושים?", כאן כבר דאגתי. "הולכים לבית הדין לתעבורה". אבן נגולה מעל ליבי. הצדק קרוב. אעמוד בפני שופט שמכיר מקרוב את פעולת הרמזורים האדומים, ומוסמך לתת את פסיקתו בתחום העבירה שעברתי.
הסיפור הזה כמובן לא התרחש מעולם, אבל מה יעשו מאות אלפי נפגעי עבירות מין שאתרע מזלם, כיוון שבמדינת ישראל בשנת 2020 אין שופטים ייעודיים לעבירות מין?
הסיבות לכך הן רבות – החל מכך שמעטים מאוד הגורמים בפוליטיקה הישראלית לדורותיה שבאמת אכפת להם מנושא עבירות המין, עבור בכך שמדובר במהלך לא פשוט לביצוע שדורש השקעה, ועד החשש שהביעו לא אחת במערכת המשפט שאם יהיו שופטים ייעודיים לעבירות מין, תישחק נפשם מעודף סיפורים בנושאי אונס והתעללות, שאכן צורבים גם את הנשמות העמידות ביותר, ולכן יש "לפזר" את המקרים בין כלל השופטים. אבל מה לעשות שזה בדיוק מה שצריך כדי להעניק לנפגעות ולנפגעי עבירות המין את מידת הצדק הראויה?
כדי להיות מסוגלים לשפוט כראוי בעבירות מין, לנקוט ענישה מידתית ומניעתית ולהתייחס היטב לנפגעים, יש להכיר את תופעת האלימות המינית על מאפייניה הייחודיים – למשל, קשר שתיקה אצל הקורבנות, בושה ואשמה, מחיקת זיכרון כתוצאה מטראומה, ניתוק רגשי ועוד תופעות ששופט צריך לקחת בחשבון כשהוא יושב על המדוכה ועל התיק.
ב-2013 החליטה שרת המשפטים דאז ציפי לבני שכל שופט חייב לעבור הכשרה בתחום עבירות המין והאונס. אבל האם זה מספיק כאשר בעשור האחרון יש עלייה של 22% במספר העבירות הללו? הרי מדובר בהכשרה בת שלושה ימים, שמתקיימת פעם אחת בלבד במהלך חייו המקצועיים של השופט, ומה הן כמה שעות בודדות, לעומת נצח של קריירה?
כיוון שכך, במסגרת הכנסת ה-19 נעשה צעד חשוב נוסף כאשר חברות הכנסת מרב מיכאלי ומיכל רוזין הגישו הצעת חוק להקמת מחלקות מיוחדות לעבירות מין בתוך בתי המשפט. או, סוף-סוף התקווה להביא פשעי מין בפני שופטים שהוכשרו להבין בהם, ולא למשל מקרה של אישה שהוטרדה מינית בעבודה ומגיעה להגיש תביעת נזיקין, ובכן, בבית הדין לעבודה.
כן, כן, עד כדי כך המציאות מעוותת. אבל הנה, נס בעיירה, ובינואר האחרון הובאו בפני הכנסת מסקנותיה של ועדת ברלינר, שקמה לפני יותר משנתיים כדי לבחון הצעת החוק של מיכאלי ושל רוזין. את הוועדה מינתה השופטת אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, שמתייחסת בכובד ראש לתחום עבירות המין והאונס.
לאחרונה הגיש המרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לממשלה את המלצותיו לממשלה לגבי החלקים בדו"ח שיש לאמץ, ובראש הרשימה הרכבים ייעודיים לעבירות מין, שישבו בבתי המשפט הרגילים, וכבר לא יוציאו עבריינים כמו משה איבגי או רונן ביטי עם עונשים מגוחכים שמביאים את הסעיף.
כעת יש לנצל את הלך הרוח הציבורי הזועם בעקבות האונס הקבוצתי באילת ולקוות שנראה במהרה בימינו שופטים ייעודיים, מיודעי טראומה מינית, שהוכשרו במיוחד לעסוק בתחום עבירות המין – ואז אולי נפסיק לחיות במציאות שבה 90% מתיקי הפגיעות המיניות נסגרים כיוון שנפגעות מעדיפות מראש לא להתלונן, כי הן יודעות מראש שלא יזכו למשפט הוגן.
- ענת לב-אדלר היא סופרת ועיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
