המלאכית של אפריקה. הכירו את סיון יערי
(כתבת: קרן נתנזון ויץ | צילום: שחר גולדשטיי, ארכיון: Innovation: Africa / Lior Sperandeo))
3 צפייה בגלריה
קודחת בארות, מתקינה לוחות סולאריים ומאירה את בתי הספר שאפשר יהיה ללמוד גם בלילות
(צילומים: Innovation: Africa / Lior Sperandeo)
לפחות שלושה מיליון איש באפריקה חייבים את השיפור המשמעותי באיכות חייהם לישראלית אחת, סיון יערי, בת 42 מתל אביב. פשוט כך. כשפוגשים אותה לראשונה קשה לדמיין איך האישה העדינה עם הקול הרך, היא זו שחתומה כבר שנים על מפעל יזמות בלתי רגיל, שמשלב חמלה אנושית, מוח מבריק וכושר ביצוע בלתי נתפש עם טכנולוגיה ישראלית וציונות. אפשר להמשיך ולהדביק לה סופרלטיבים, אבל יערי, שכבר 13 שנה מניעה את עמותת חדשנות: אפריקה (Innovation: Africa), ארגון הומניטרי ייחודי שהקימה במו ידיה, מעדיפה להתמקד במעשים.
משרדי הארגון שהקימה הם חלל מואר ומסביר פנים בהרצליה, שנתרם לעמותה כדי להבטיח שכל שקל מתרומות אחרות יופנה ישירות ובאופן מלא למימון הפעילות. בפתח המטה מוצב דגל ישראל לצד דגלי המדינות האפריקאיות בהן הוקמה תשתית עבודה קבועה. אפריקה נוכחת במקום בממדים רבים, אם בפסל הפיל על אחד השולחנות, או בקיר שמציג מפות מגולפות בעץ של המדינות בהן פועלים צוותי העמותה. יערי מציגה את כל הנוכחים: המהנדס הראשי, הגיאולוג, החשב, הנציגה שחזרה זה עתה עם תיאור מצמרר מהסיור המקדים בצפון אוגנדה והנציגה שבדיוק אורזת לקראת הנסיעה לזמביה.
את חדשנות: אפריקה הקימה יערי כשחזרה מביקור ביבשת השחורה, שם נחשפה לאוכלוסיות הנאבקות באקלים מתעתע, עוני כבד, רעב ומחלות, ומחסור עצום בתשתיות בסיסיות, בעיקר מים נקיים וחשמל. "אנחנו ארגון ללא מטרת רווח, שמטרתו להביא טכנולוגיות של אנרגיה סולארית לטובת שאיבת מים, הפקת חשמל ופיתוח חקלאות בכפרים נידחים באפריקה. עד היום סייענו ליותר מ-500 כפרים. זה נשמע הרבה, אבל האמת שזה לא", מודה יערי. "גם הבוקר היו עדיין יותר מ-450 מיליון איש שעוד לא הגענו אליהם. נשים וילדים, שקמו מוקדם והלכו לחפש מים, ואספו מים מזוהמים שעושים אותם חולים. וזה, כשרק כמה מטרים מתחת לרגליים שלהם יש מים נקיים, שאפשר להנגיש אותם. מכאיב לי שמדובר בפתרון כל כך פשוט. צריך בסך הכול כמה קולטי שמש שיכולים לעשות את ההבדל בין עוני ומחלות לבין עתיד טוב יותר".
מה מניע אותך להגיע לשם?
"לכל אדם יש זכות לגישה למים. זה הבסיס להכול. מרגע שנביא להם מים נקיים, תהיה להם שליטה בגורל שלהם. זה מאוד מספק לראות את העיניים של האימהות או הסבתות, שמבינות שעכשיו הילדים לא יצטרכו ללכת ולחפש במשך שעות מדי יום אחר נביעה, ולא ייאלצו לשתות מים מלוכלכים כמו שעשו עד כה".
יערי פועלת בשש מדינות אפריקאיות שבהן גם הקימה נציגויות של העמותה עם צוות מקומי: אונגדה, מלאווי, טנזניה, קמרון, זמביה ודרום אפריקה. הצוותים עברו הכשרה ומשמשים אנשי קשר עם השטח, עם תושבי האזורים הנידחים. במקביל, מתקיימים פרויקטים גם באתיופיה, סנגל, אסוואטיני, (סוואזילנד לשעבר) והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. היא אמנם פועלת ללא רעש ויחסי ציבור, אבל מבצע ההצלה הייחודי שלה לא נעלם מעיני גורמים בינלאומיים, ובשנת 2012 העניק לה האו"ם מעמד של "יועץ מיוחד למועצה הכלכלית חברתית". שנה לאחר מכן קיבלה גם את פרס החדשנות של האו"ם. אבל שלל התארים והפרסים שצברה מארגונים שונים בעולם על מנהיגות, מצוינות והשפעה חברתית לא גורמים לה גאווה כמו המספר הרב של כפרים שסייעה לחבר לתשתיות. רק בשנה האחרונה חוברו עוד 230 כפרים, למרות ועל אף מגפת הקורונה. למרבה המזל, רגע לפני סגירת השמיים, בחודש פברואר 2020, נשלח הציוד ליעדים אלה, והצוותים המקומיים שהוכשרו בישראל הצליחו להגיע למקומות שאיש לפניהם לא הצליח להגיע, חיברו תשתיות והצילו חיים.
"בשנה שעברה, למרות הקורונה, עשינו כפול משנת 2019 בזכות כוח הרצון והמסירות של הצוות המקומי. אני עדיין מודאגת, כי כדי לעצור את הנגיף צריך לשטוף ידיים במים וסבון, וצריך גם מכונות הנשמה. איך יעשו את זה אין מים וחשמל במרפאות?".
חזרה לטנזניה עם שני קולטי שמש
יערי מכירה מצוקה מקרוב, הרבה לפני שפגשה את צורותיה הקיצוניות באפריקה. היא נולדה בראשון לציון למשפחה דלת אמצעים, אב שעלה מאלג'יר ואם שהגיעה מתוניס. בהיעדר פרנסה קבועה להוריה, הידרדר מצבה הכלכלי של המשפחה. כשסיון הייתה בת 12 הם היגרו לצרפת כדי לחפש הזדמנויות תעסוקתיות. הוריה ושלושת הילדים השתקעה בעיר ניס, נדחסו בדירת שני חדרים ומכרו פיצות בשוק. "אחרי כמה שנים שבהן אכלנו פיצות כל בוקר, צהריים וערב, ואני לא מגזימה, אמרתי להורים שלי מספיק. אני צריכה תזונה טובה יותר. חזרתי לישראל והתגייסתי לצבא", היא משחזרת.
יערי מכירה מצוקה מקרוב. היא נולדה בראשון לציון למשפחה דלת אמצעים. בהיעדר פרנסה קבועה להוריה, הידרדר מצבה הכלכלי של המשפחה. כשסיון הייתה בת 12 הם היגרו לצרפת כדי לחפש הזדמנויות תעסוקתיות. הוריה ושלושת הילדים השתקעה בעיר ניס, נדחסו בדירת שני חדרים ומכרו פיצות בשוק
בגיל 20 קיבלה הצעת עבודה מאיש העסקים הישראלי רפי נקש, הבעלים של קבוצת ג'ורדאש, שחולש היום על אימפריית נדל"ן, ובשנות השבעים והשמונים היה שם נרדף לג'ינסים שכבשו את אמריקה. הוא הזמין אותה לעבוד כבקרית איכות. בזכות הצרפתית השגורה בפיה היא התבקשה לנסוע למפעלי הטקסטיל במדגסקר, לוודא שהמוצרים הנתפרים שם עומדים בתקן הנדרש. "רק כשהגעתי לשם הבנתי מה זה עוני, ועד כמה הייתי בת מזל. לי היו מים, היה לי חשמל, היתה לי מיטה, שמיכה. היו לי נעליים. רק אז ראיתי מה זה אומר כשבאמת אין".
מה נחרת בך מהמפגש הראשוני?
"אני רק זוכרת את ההרגשה כשהגעתי לכפרים בפעם הראשונה. לא לקח הרבה זמן להבין שהסיבה העיקרית לעוני שלהם היא מחסור באנרגיה. לומדים לאור נרות בבתי ספר ולכן יכולים ללמוד בעיקר במהלך היום. אין חשמל במרפאות, וזה אומר שאין מקררים לאחסון תרופות וחיסונים. הכי חשוב, בגלל שאין אנרגיה, אין להם גישה למים נקיים. ראיתי אותם הולכים שעות ברגל, חופרים עם הידיים בשלוליות, רק כדי למצוא קצת מים מזוהמים. וזה כשמתחת לאדמה יש המון מים, וכל מה שצריך זה רק להפעיל משאבה כדי להעלות אותם לפני הקרקע. אבל איך עושים את זה? את זה לא ידעתי".
אחרי שחיה על קו ארה"ב-אפריקה, חולקת את זמנה בין מרכז הפעילות של חברת ג'ורדאש לבין השלמת התואר הראשון בלימודי מימון באוניברסיטת פֶּייס היוקרתית בניו יורק, החליטה יערי להמשיך ללימודי תואר שני בניהול מדיניות אנרגיה בינלאומית באוניברסיטת קולומביה. כסטודנטית, היא חזרה לכפר בו ביקרה בטנזניה, והפעם הביאה עמה שני קולטי שמש, פאנלים סולאריים, אותם התקינה במרפאה. קולטי השמש ייצרו חשמל ואפשרו הכנסת מקרר לתרופות וחיסונים. זו הייתה ההתחלה. "ראיתי כמה זה זול, ואיזה שינוי עצום זה לאנשים שרואים תקווה בפעם הראשונה, ולילדים שממתינים לחיסונים ולתרופות. הבנתי שצריכים להמשיך".
קשה לבחור למי לסייע קודם
הפעילות של חדשנות: אפריקה מבוססת על תרומות, שתכליתן אימוץ של כפרים. רבים מהתורמים מגיעים פיזית לכפרים, לצפות ברגע שבו מתרחש השינוי הגדול באיכות החיים שם, בזכותם. הם ממשיכים להיות מעורבים ולקבל עדכונים ותמונות מדי יום מהצוות המקומי. התומכים הראשונים בפרויקט, אגב, היו מעסיקיה הראשונים, האחים נקש, שהקצו לה בין השאר גם את חלל המשרדים.
אחרי שנמצא הפתרון להפקת חשמל, חיפשה יערי פתרון לשאיבת המים. היא הגיעה לישראל מארה"ב, נפגשה עם מהנדסים המתמחים באנרגיה סולארית והתחילה לחבר תורמים לכפר ספציפי, כדי לייצר שם חשמל למרפאות ולבתי הספר, ובמקביל ליצור אנרגיה למטרות שאיבה. "קודחים למי התהום ואז בונים מגדל שבראשו מתקינים את קולטי השמש. האנרגיה הסולארית מפעילה את המשאבה, ומשם המים זורמים לברזים שאנחנו מתקינים בכפר". במקביל, תוכננה ונבנתה מערכת בקרה מרחוק, המאפשרת לקבל בכל רגע נתונים על השימוש, כמו כמה חשמל מייצרים, בכמה משתמשים והתרעות על כל תקלה.
"בתוך הקופסה הזו יש את כל מה שדרוש כדי להביא חשמל", יערי מציגה בפנינו מזוודות לבנות במעבדה שנמצאת בחדר קטן. "העבודה שלנו לא רק עוזרת לאנשים באפריקה, אלא גם לישראל. היא משפרת את היחסים שלנו עם אותן מדינות, ולצורך הפעילות אנחנו קונים רק טכנולוגיה ישראלית. הבטרייה היא ישראלית, הממיר ישראלי, אפילו את הנורות אנחנו קונים פה בארץ".
היו קשיים לוגיסטיים?
"בפרויקט הראשון הבאתי קולטי שמש למרפאה, אבל שכחתי משהו אחד חשוב, שצריך כסף כדי להחליף את נורות החשמל כשיתקלקלו, אחרת הם יחזרו להיות בחושך תוך כמה חודשים. ואז מצאתי פתרון: בכפר עצמו ראיתי אנשים עם מכשירים סלולריים. שאלתי אותם איפה הם מטעינים אותם, ואז גיליתי שכל כמה ימים מישהו אוסף את כל הטלפונים הסלולריים שלהם, ותמורת תשלום הוא נוסע לכפר אחר וטוען אותם שם. הצעתי להם לבוא ולטעון את הטלפונים שלהם במרפאה בתשלום דומה. זה יותר נוח להם, והכסף הזה מאפשר רכישה של נורות חדשות".
קצת מטורף שאת מחפשת פתרונות למען אזרחים שממשלות אמורות ליצור. למה לא תפני את היצירתיות והמחשבה הזו להיות יזמית עשירה?
"בסך הכל הבאנו קולטי שמש לאיפה שיש צורך. הפתרון קיים אם רוצים לעזור. אני חושבת שהסיפוק שאנחנו מקבלים בלעשות את מה שאנחנו עושים שווה יותר מכל דבר. הכי קשה מבחינתי זה לבחור לאיזה כפר לסייע קודם. יש כל כך הרבה וצריך להכריע. ומה שהכי גורם לי לדאוג זה כשאנחנו קודחים ולא מוצאים מים, פעם ועוד פעם, ובינתיים האנשים עוקבים בדאגה. זה ארבעת אלפים, חמשת אלפים איש, ויש בהם כל כך הרבה תקווה.
"במקרה אחד קדחנו, ורק בפעם ה-13 הצלחנו להוציא מים מהאדמה. יצאו כל כך הרבה מים שהאנשים התחילו לרקוד, צעקו, השתוללו. היתה שמחה והם לא הפסיקו, כי הם הבינו שמעכשיו והלאה הם כבר לא יצטרכו לקום בבוקר ולחפש את המים. הילדים, בעיקר הבנות, יוכלו ללכת במקום זה לבית הספר, ללמוד. הם יוכלו להקים עסקים. הכל ישתנה, הם כבר לא תלויים בכלום, וזה הדבר הכי מרגש שקורה לנו בכפרים".
יש רגעים קשים?
"לא תמיד הצלחנו, ולפעמים אנחנו מגיעים מאוחר מדי. הדחיפות להוציא מים כדי שיוכלו לגדל אוכל היא מאוד גבוהה. לפני שלוש שנים ראיתי צעירה בת 22, עם תינוק שניסה לינוק. היא אמרה לי, "אין לי חלב, אין לנו מים, אין אוכל". שלחתי את המקדחה, אבל זה לא היה מהר מספיק, והתינוק שלה מת אחרי יומיים. זה מאוד כאב לי. זה עד היום מציק לי. כאימא אני מרגישה את הקושי של האימהות שם וזה נורא לדעת שבממוצע שניים מתוך כל חמישה ילדים ימותו".
במקום להיפרד – לוקחת את הילדים איתה
בזמן שהיא דואגת להציל ילדים בקצה השני של העולם, בבית מחכה המשפחה שלה - בעלה דיוויד, המשמש כנספח המסחרי של מדינת אריזונה בישראל ונשיא הקונפדרציה של הציונים הכלליים, התאומים אמילי ואורי בני ה-12 ואדם בן העשר. בלי התמיכה והמעורבות שלהם זה לא יכול היה לקרות. בימי שגרה היא מעבירה שבועיים בארץ ושבועיים באפריקה בכל חודש. כעת, עם פתיחת השמיים, היא עומדת לשוב לשגרת הטיסות כבר בימים הקרובים. "בהתחלה היו לי רגשי אשם לעזוב את המשפחה, למרות הגיבוי שקיבלתי", היא משתפת. "היום כבר מצאתי לזה פתרון, והילדים באים איתי. כשהם חוזרים, הכי מרגש אותם לעשות מקלחת במים נקיים, ואז הם גם מבינים את המזל שלהם שהם בישראל".
"כשהגעתי לאיזור קרמוג'ה באוגנדה, שזה האזור שרצו ב-1903 לתת להרצל להקים בו את מדינת היהודים, זה היה רגע של עצב, כי המצב שם מאוד קשה, אבל גם של גאווה. גם בישראל בתחילת דרכה היו תנאים קשים, אבל הצלחנו להמציא דרכים לשאוב מים, לגדל אוכל, להתפתח. היום זה התור שלנו להעביר את הידע הלאה"
לא שואלים אותך למה את לא משקיעה את כל המאמץ הזה כאן, בארץ?
"יש הרבה אנשים שאומרים לי 'למה את הולכת לאפריקה', או 'יש מספיק עוני פה בארץ'. כאחת שחוותה בעצמה עוני בישראל זה נכון, אבל מצאתי פתרון נגיש לעוני מסוג אחר. אנחנו לא פועלים בגלל רחמנות, אלא בגלל שזה הדבר הנכון לעשות - לכל בן אדם יש זכות למים נקיים. אני מרגישה שהפעילות שלנו חשובה גם לאנשים באפריקה אבל גם לישראל. ברוב הכפרים שאליהם אנו מגיעים אנחנו הישראלים הראשונים שהם פוגשים. מבחינתם, אלוהים ענה על תפילותיהם. גם בממשלות האפריקאיות מאוד מעריכים אותנו, את העוצמה הטכנולוגית שלנו. תמיד, בכל אחד מהפרויקטים, רשום Israeli Innovation וככה הם יודעים שזו ישראל שנחלצה לעזרה בזמן שהם היו הכי צריכים.
3 צפייה בגלריה
סיון יערי עם חקלאית שמגדלת ירקות בכפרים. ברקע: מגדל המים שהקימה לשתייה והשקיה
(צילום: Innovation: Africa / Lior Sperandeo)
3 צפייה בגלריה
הברז החדש באחד הכפרים (למעלה) וסיון יערי עם הילדות שנאלצות לאסוף מי שתייה משלוליות
(צילום: Innovation: Africa / Lior Sperandeo)
"כשהגעתי לאיזור קרמוג'ה באוגנדה, שזה האזור שרצו ב-1903 לתת להרצל להקים בו את מדינת היהודים, זה היה רגע של עצב, כי המצב שם מאוד קשה, אבל גם של גאווה. אני חושבת שגם בישראל בתחילת דרכה היו תנאים קשים, אבל הצלחנו להמציא דרכים לשאוב מים, לגדל אוכל, להתפתח, והיום אני מרגישה שזה התור שלנו להעביר את הידע הלאה ולעזור להם להיות חזקים כמו שאנחנו היום".
