העיתונאי ומנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין, איתן הבר, הלך היום (ד') לעולמו בגיל 80 לאחר מאבק ממושך בסרטן המעי הגס. הוא הותיר אחריו בת, בן וארבעה נכדים.
נשיא המדינה ראובן ריבלין ספד הערב להבר: "קיבלתי בצער גדול את ההודעה על פטירתו של איתן הבר, אביר המילה הכתובה והמדויקת. הוא הפך היסטוריה למילים והעניק לרגעים בלתי נשכחים תיאורי מופת שעיצבו את הזיכרון הלאומי. איתן היה מעיין נובע של יוזמה וכישרון, למען המדינה ולמען העקרונות שעל בסיסם הוקמה ועוצבה. הוא ליווה את העשייה הציבורית כעיתונאי וכמשרת ציבור כשמול עיניו עמדה מעל הכל טובת המדינה. הוא כתב את דברי ימינו בתקופות של מלחמה ושלום, תמיד בחדות, במבט מפוכח, ביד-סופר שמילותיו יחסרו לי כל כך. יהי זכרו ברוך".
ראש הממשלה בנימין נתניהו מסר: "איתן הבר היה מעמודי התווך של העיתונות הישראלית במשך עשרות שנים. הוא קנה לו שם כאיש-עט יסודי ואמין. ביטחון ישראל עמד בראש מעייניו, והוא כתב עליו בלשון בהירה, מקורית ומרתקת. ספריו הרבים, שמעשירים את מדף הספרות הצבאית, הם בעלי ערך היסטורי. לעולם לא נשכח את הודעתו הנרגשת והדרמטית על הרצח המזעזע של יצחק רבין. אני זוכר את שיחותיי הרבות איתו לאורך השנים, ואת התובנות שדליתי מתבונתו ומניסיונו. תנחומיי הכנים מסורים לבני משפחתו".
ההודעה מחוץ לבית החולים איכילוב בתל אביב בליל הרצח:
8 צפייה בגלריה
הבר עם יצחק רבין ואלוף פיקוד צפון יוסי פלד במבצע "חוק וסדר" ב-1988
(צילום: נתן אלפרט 'במחנה', באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
הבר נולד בתל אביב ב-12 במרס 1940 ליהודה וטובה הבר ולמד בבית הספר הדתי ביל"ו בעיר. את דרכו בעיתונות החל בגיל 9 בכתיבת שירים בעיתון "הצופה לילדים" וככתב נוער ב"חרות לנוער". בגיל 14 נמנה עם צוות עובדי עיתון "חרות".
באופן רשמי הוא החל את הקריירה העיתונאית שלו ככתב "במחנה" עם גיוסו לצה"ל, ושם הכיר לראשונה את רבין, שהיה אלוף פיקוד הצפון. הוא סיקר בין היתר את מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור ומבצעים נוספים שערך צה"ל. הוא הצטרף ללוחמים ובכתבותיו תיאר באופן ברור ומדויק את הנעשה בשדה הקרב וגם במקומות שבהם שהו חיילי צה"ל בעת כוננות.
בסרט לרגל פרישתו מהעיתון לפני כשנה הוא סיפר על רגע משמעותי לקריירה שלו, שאירע במלחמת יום הכיפורים: "רגע מכונן של חיי, הרגע שאני לא יכול להיפרד ממנו ושהוא מלווה אותי כבר עשרות שנים. הגענו לתעלה, למקום שנקרא חצר. אלפי פגזים מצרים בכל שעה. לא הייתי גיבור גדול, באתי אחרי ששככה האש. הייתה שם גבעה, ועל הגבעה היו מונחות גופות של חללי צה"ל, ותמיד אתה רואה את הנעלים של המתים. כשחולפים על יד תלולית שכזו, פתאום הופכת דממה בכל האזור. ולא במקרה קראתי לזה גבעת הדממה. הדבר שגרם לי את הכאב הנורא ביותר היו אותם חיילים שנקראו לזהות אותם, וראיתי שהם בוררים את שמיכתו של מי להרים לפי הנעליים. הנעליים היו של נעלי צנחנים, נעלי שריון, נעלי חי"ר. זה היה הרגע שהשפיע יותר מכל על כתיבתי, על עבודתי, על כל דבר שאני חושב לעשות.
מאז שחרורו שימש במשך 25 שנים ככתב צבאי ב"ידיעות אחרונות". במקביל הגיש וערך תוכניות בגלי צה"ל ובטלוויזיה הישראלית.
איתן הבר על הרגע המכונן במלחמת יום הכיפורים
8 צפייה בגלריה
איתן הבר במסוק בדרך לאזור הפיגוע ב"ליל הגלשונים"
(צילום: דובר צה"ל, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
8 צפייה בגלריה
איתן הבר (במרכז, בים שאול מופז ובנימין בן אליעזר), בפרידה מבכי משרד הביטחון חיים ישראלי
(צילום: אריאל חרמוני, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
ב-1985 הוא מונה ליועץ התקשורת של רבין, שכיהן כשר הביטחון בממשלת האחדות של הליכוד והעבודה. הוא פרש עם רבין בעקבות התרגיל המסריח ב-1990, וחזר להיות ראש הלשכה שלו אחרי ניצחון העבודה בבחירות 1992.
הבר נמנה עם הצוות המדיני המצומצם שהכין בחשאי את הסכם השלום בין ישראל לירדן. הוא היה אחראי על כל המסעות המדיניים והביטחוניים של רבין לחו"ל, לרבות למדינות שלראשונה פתחו שעריהן בפני ראש ממשלה ישראלי (אינדונזיה, מרוקו, עומאן, סין, יפן, קוריאה הדרומית ורבות אחרות).
להסכם אוסלו הבר דווקא התנגד. הוא חשב שהתהליך היה מהיר מדי, אך למרות זאת נותר האיש הקרוב ביותר לרבין וגם כתב לו את הנאומים באותה תקופה, כולל המשפט שפתח את דבריו בטקס חתימה בבית הלבן: "אני יצחק רבין, מספר אישי 30743, רמטכ"ל בדימוס, חייל בצבא השלום".
על טקס החתימה בוושינגטון כתב הבר: "בכירי אש"ף נכנסו פנימה לפנינו. כמעט כולם בלטו בממדי גופם. נדהמנו מקרבתם הפיזית של אנשים, שמבחינתנו היו בני מוות. הרגשתי שהטקס הזה לא ראוי לכבוד שאנשים מייחסים לו. רק איש אחד עניין אותי באמת. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, שעמד לעשות היסטוריה בטקס חתימה על הכרה פלסטינית במדינת ישראל והכרה ישראלית באש"ף. כל השאר פחות חשוב".
הוא נשאר לצד רבין גם כשהתקווה החלה להתנפץ עם גלי הפיגועים. "כשהיה פיגוע, רבין יצא מיד למקום, לפעמים עם שני אנשי שירות הביטחון", סיפר הבר. "אמרתי לו 20 פעם שכדאי שהוא לא יצטלם ליד תמונות רעות. כל פעם הוא ביטל את זה עם תנועת היד המפורסמת שלו, כלום לא עזר".
ב-4 בנובמבר 1995 היה זה הבר שהודיע על מותו של רבין. הוא אמר את המשפט שנצרב בזיכרון הלאומי: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב".
"איתן הבר היה החום האנושי של הלשכה", סיפר אברהם (בייגה) שוחט, שר האוצר בממשלת רבין. "הוא יצר את הקשר עם האנשים. כשרבין היה ראש ממשלה והיה עסוק מעל הראש, וממילא באישיותו לא היה כל כך פתוח, בעצם החום האנושי יצא מהחדר של הבר".
לאחר שסיים את תפקידו בלשכת ראש הממשלה הוא חזר ל"ידיעות אחרונות". לפני שנה בדיוק, ב-8 באוקטובר 2019, פורסמה בעיתון כתבה תחת הכותרת "פנקס שירות" ובה סיפר על עבודתו עם רבין, על הדילמות הביטחוניות, על אחורי הקלעים של החתימות על הסכמי השלום, על המפגשים החשאיים וגם על ליל הרצח בכיכר בתל אביב.
על ה-4 בנובמבר 1995 כתב: "כאשר רבין הוזמן לשאת את נאומו התחלתי ללכת דרומה, לכיוון בית סוקולוב. בחצר הבית חנתה מכוניתי. ידעתי שהנאום יהיה קצר ונטול כותרות. 'אני אגמגם משהו', אמר לי רבין בשיחתנו האחרונה, אחר הצהריים".
בהמשך, במהלך שיחה עם מנהל איכילוב דאז, פרופ' גבי ברבש, נודע לו כי רבין נורה בכיכר. הוא נסע במהירות לבית החולים. "מיהרתי פנימה. נאמר לי שרבין הועבר לחדרי הניתוח, במרתף בית החולים. רצתי אל חדר הניתוח ופתחתי את הדלת. במרכז החדר עמדה חבורה של רופאים, כולם בבגדים ירוקים, וטיפלה באיש. מיד יצאתי החוצה", תיאר הבר בכתבה. "הגיעו עוד ועוד אנשים. הייתה מהומה גדולה והבנתי שאין מי שיפקח על הבלגן. לקחתי על עצמי את התפקיד האומלל והתחלתי לגרש אנשים. זרם האנשים לא חדל. אלה שלא ראינו אותם בימי הבדידות של רבין בלשכה בירושלים התייצבו עכשיו בהמוניהם. אמרו לי שהמאבטח האישי של ראש הממשלה, יורם רובין, נפצע ונמצא בבניין. בעיני רוחי כבר ראיתי את הפגישה בין המאבטח שהציל את חייו של ראש הממשלה לבין ראש הממשלה שניצל. ואז ניגש אליי, בשקט-בשקט, ד"ר גבי ברבש. 'יצחק נפטר', אמר".
על שהתרחש בבית החולים הוסיף: "ניגשתי לדוכן האחיות הסמוך, שהיה ריק, והוצאתי מכיסי פיסת נייר שעליה היה מודפס בצד אחד סדר יומו של ראש הממשלה בשבוע הקרוב. על צידו השני של הפתק רשמתי את ההודעה שבמשך שנים ניקרה בראשי כנבואת חורבן. ממסדרי הזיכרון לזאב ז'בוטינסקי שליוו את ילדותי זכרתי את נוסח ההודעה על פטירתו של ראש בית"ר: 'עטוף יגון ואבל מודיע שלטון בית"ר...' וכו' וכו'. לרגע חשבתי להשתמש באותן מילים אבל מיד התעשתי וכתבתי נוסח פשוט, נטול מליצות. יוסי שריד שעמד לידי הציע להוסיף את המילה בתדהמה. הוא צדק; הודיתי לו על כך. הראיתי את ההודעה לשניים-שלושה אנשים, בהם גם שמעון פרס, ויצאתי אל העיתונאים שהמתינו ליד שער בית החולים".
בהלוויה ספד הבר לראש הממשלה והקריא את "שיר לשלום" מתוך דף המוכתם בדמו של רבין - שהיה בכיס הז'קט שלו בזמן שנורה למוות.
בספטמבר 2019 חשף בראיונות שחלה בסרטן ופרש לגמלאות מ"ידיעות אחרונות". בראיון הוא סיפר: "יש לי סרטן, יש לי פרקינסון, יש לי סיוגרן, יש לי סוכרת - כל מה שלא היה לי ב-60 שנה - הכול נפל עליי. הידיעה שלך תהיה שאני פורש בימים אלה מ'ידיעות אחרונות' אחרי 60 שנה של עבודה ללא יום מחלה אחד וללא יום חופש. שום דבר. אז זהו. זה יהיה הסיפור שלך".
על מחלתו סיפר: "זה שאני חולה סרטן ופרקינסון התגלה במקרה. הלכתי עם הבן שלי לבדיקות ואז גילו. הסרטן בדרגה החמורה ביותר שיש במעי הגס. מחר אני יכול למות. לא נורא. עשינו את שלנו. 60 שנה".
ממשפחת רבין נמסר כי "מרכז יצחק רבין והעמותה להקמת המרכז משתתפים בצער משפחת הבר על פטירתו של איתן. הוא היה מהאנשים המקורבים ביותר ליצחק רבין ז״ל. בשורת האיוב שהשמיע איתן לעם ישראל על הירצחו של ראש הממשלה תיזכר לעד".
מארגון שלום עכשיו נמסר: "אנו כואבים את לכתו של איתן הבר. לא נשכח את האיש שליווה את רבין נאמנה בתהליכי השלום וכתב את נאומיו ההיסטוריים, שהיה גם האיש שנאלץ למסור בקול שבור את ההודעה על הירצחו. נוח על משכבך בשלום, מבטיחים להמשיך בדרך השלום".
שר העבודה והרווחה איציק שמולי: ״קורותיו של איתן הבר שלובים בקורותיה של מדינת ישראל ויהיו חקוקים בה לעד. משפט מצמרר אלמותי אחד שאמר על מדרגות איכילוב שינה לעד את מסלולה של מדינה שלמה. במילה ובמעשה הקדיש את חייו למאבק על דמותה ועתידה של ישראל, כפי שנרצה לראותה: יהודית ודמוקרטית, בטוחה ושוחרת שלום. ישראל איבדה איש יקר״.
