4 צפייה בגלריה
ענת כהן וילדי מחוז קיבוגה, שהוגדר בידי האו"ם 'מוכה עוני קיצוני'. "כישראלים, אנחנו לא מפחדים להתחיל מכלום"
(צילום: ענת כהן ושי פינטוב)
4 צפייה בגלריה
הקשר החברי נוצר מייד והתפתח עם השנים לקשר זוגי. היום יש להם ביחד תשעה נכדים. ד"ר שי פינטוב וענת כהן
(צילום: ענת כהן ושי פינטוב )
ענת כהן וד"ר שי פינטוב, מורָה ורופא מכפר ביל"ו, היו יכולים להרשות לעצמם להוריד הילוך וליהנות מהמשפחה ומהחיים כשהחליטו לפני שנים אחדות לפרוש ביחד לפנסיה מוקדמת. היו להם תוכניות וחלומות, אבל מהר מאוד השתלט על חייהם חלום ישן, שאותו הם בחרו להגשים: לפעול למען תושבי אחד האזורים הנחשלים ביותר בעולם, מחוז קיבוגה באוגנדה, המוגדר בידי האו"ם כ"מוכה עוני קיצוני". מה שהחל בהתנדבות אקראית הפך למפעל חיים, וב-2017 החליטו בני הזוג למסד את המהלך ולהקדיש לתושבי קיבוגה את העשור הבא בחייהם. כך נוסד בילואוגנדה (Biluganda), מיזם לקידום איכות החיים של אזרחים באוגנדה בתחומי הבריאות, החקלאות והחינוך, שמתמקד בסיוע למקומיים ליזום ולהקים בעצמם פרויקטים לשיפור בריאותם והשכלתם של התושבים, בעיקר התושבות, באוגנדה.
בשנים האחרונות, וגם בעיצומה של שנת הקורונה, סייעו בני הזוג במו ידיהם ועם המון יוזמה וחריצות, לביסוס מערך של רפואה מונעת, חיסונים, ביטחון תזונתי ונגישות למי שתייה במחוז הנחשל. הם פיתחו אופקים של למידה והשכלה בְּחֶבְרָה, שעיקר עיסוקה נתון להישרדות קיומית, ותמכו במקביל במיזמים עסקיים חברתיים, שאחד הבולטים בהם הוא הקמה של מפעל תחבושת הגייניות. למפעל הזה יש חשיבות רבה במדינה בעלת מסורות פטריארכליות נוקשות, והוא יצר אפשרויות כלכליות וחברתיות אדירות למען נשים ונערות במדינה.
"החלטנו שאנחנו רוצים לפרוש מוקדם לפנסיה, ולבלות חלק מהזמן באפריקה, בתרומה ובהתנדבות", מסביר פינטוב, רופא מומחה ברפואת ילדים, ובעבר ראש תחום הבריאות בנציבות הדורות הבאים בכנסת. אומנם, התוכנית המקורית כללה מנוחה ובילוי בשיט בים התיכון, שכן שניהם מחזיקים רישיון סקיפר, אך מהר מאוד הם הבינו שעל מנת לחולל שינוי מהותי הם צריכים להקדיש למטרה הזו נתח נכבד מזמנם. כך התקבלה ההחלטה הזוגית להקדיש את כל העשור הבא בחייהם לפעילות למען אפריקה, ליתר דיוק אוגנדה.
על פניו – החלטה לא שגרתית בעליל בשלב הזה של החיים, אבל מי שמכיר את סיפור הרקע של בני הזוג ענת כהן ושי פינטוב יודע שאין בחייהם דבר שאפשר להגדיר כשגרתי.
פינטוב, רופא מומחה ברפואת ילדים ובעבר ראש תחום הבריאות בנציבות הדורות הבאים בכנסת, יחגוג השבוע את יום הולדתו ה-68. מאז נהרגה צילה, אשתו, בתאונת דרכים ב-1988 הוא גידל לבד ובכוחות עצמו את בנו ושתי בנותיו, שהקטנה בהם הייתה בת שבועיים במות אימה. שישה שבועות בלבד לאחר מכן, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, נרצח במושב שקף בלכיש אלי כהן, בעלה של ענת, במהלך עבודות ריסוס בכרם. הוא נרצח בפיגוע דקירה והותיר את ענת עם שתי בנות קטנות ובהיריון מתקדם עם בתה השלישית.
כחודש מיום הרצח הפגיש חבר משותף את ענת עם שי, בתקווה שההיכרות ביניהם תסייע לשניהם בעיבוד תהליך האבלות והאלמנות המוקדמת. הקשר החברי ביניהם נוצר מייד, ולימים התפתח, כמעט מעצמו, לקשר זוגי ויציב, ולמשפחה חדשה. כיום הם סבתא וסבא של תשעה נכדים ביחד.
"משהו לא טוב קורה פה עם הנשים"
"אפריקה זה חלום ישן של שנינו", אומר פינטוב. "כילד, אבא שלי עבד באפריקה, ומאז 'נדבקתי בחיידק האפריקאי'. לענת היה חלום להגיע לאפריקה, ואחרי שטיילנו בנמיביה ב-2016 החלום התחזק. גם כסטודנט עשיתי כמה פעילויות באפריקה, בקניה, זמביה ואתיופיה. באוגנדה היו צריכים רופא מתנדב, ולכן בחרנו לנסוע דווקא לשם".
כרופא, השתלב פינטוב כמנהל במיזם "רפואה ישראלית על קו המשווה" של ארגון טופז, המעודד יזמים להשקיע בפעילויות למען הקהילה, שייצרו רווחים והחזר על ההשקעה החברתית (SROI). אבל מי שרקמה את הפעילות המשותפת של שניהם בשטח באופן עצמאי היתה דווקא ענת. בעוד שי טיפל בתושבים, ענת יצרה רשת של קשרים מקומיים: "כשהוא הלך לבית החולים ואני סיימתי לארגן את הבית שלנו, אמרתי לעצמי שאני לא בחופשה של בטן-גב. זה לא יומיים, זה שלושה חודשים, וצריך להכיר את הסביבה שבה אנחנו גרים", היא מסבירה. "כך, פשוט נכנסתי לחנויות, דיברתי עם המוכרים והקונים, עצרתי אנשים ברחוב ודיברתי איתם. יום אחד ראיתי שני גברים יושבים בפתח חנות, ואחד מהם לקח מקל והרביץ לאשתו. אחר כך חזר, קילף בננה והמשיך לשוחח עם החבר שלו, כאילו כלום. אז קלטתי שמשהו לא טוב קורה פה עם הנשים".
ענת כהן: "יום אחד ראיתי שני גברים בפתח חנות, ואחד מהם לקח מקל והרביץ לאשתו. אחר כך חזר, קילף בננה והמשיך לשוחח עם החבר שלו, כאילו כלום. קלטתי שמשהו לא טוב קורה פה עם הנשים"
4 צפייה בגלריה
ד"ר שי פינטוב מטפל בנערה אוגנדית. "הבנו שלרפואה, עם כל חשיבותה להצלת חיים, אין את היכולת לעשות שינוי"
(צילום: ענת כהן ושי פינטוב )
4 צפייה בגלריה
בודקים ראייה, מחלקים משקפיים, ומעבירים חוגי שחמט לילדי המחוז
(צילום: ענת כהן ושי פינטוב )
"בשיטוטים שלי פגשתי את ג'ויס, אישה מרשימה, אסרטיבית ורצינית. כשהיכרנו היא הייתה מנהלת בית ספר, והיום היא כבר מפקחת על שמונים ושבעה בתי ספר. בהמשך התברר שיש לה קשר לישראל. כשלחצתי לה יד כבר הבנתי שהיא תלך איתי את הדרך. העליתי בפניה את הרעיון שנעשה משהו לטובת הנשים. לא ידענו בדיוק מה, אבל היא באמת הלכה איתי עם הרעיון הזה, לאסוף נשים ולעשות איתן משהו. כשהנשים כבר התחילו לבוא פיזית, הרהרתי מה נכון לעשות. אני באה מתחום ההוראה, ולכן חשבתי שזה רעיון טוב להציע להן לשפר כישורי חיים, אולי לקדם אותן במתמטיקה או אנגלית. חילקנו להן מבחן התאמה ברמה של כיתה ב' ואז הבנו שצריך מהר לקפל את הדפים, כי חלק מהן כלל לא יודעות קרוא וכתוב".
"לא התבלבלתי. הוצאתי חתיכת בד שהיתה לי, שלחתי מישהי לקנות מחטים וחוטים, ואמרתי לכולן יאללה, נתחיל לתפור תיקים. ככה, באמת מכלום. אחר כך באו יותר ויותר בנות, והתחלנו לשיר ולרקוד ולשוחח. הבנתי את הצורך המאוד גדול לפעילות שהיא שלהן, רק של הנשים. זה דבר שלא מקובל שם. יש פעילות פנאי מצומצמת לילדים, אבל לנשים אין. הן לא יוצאות מהבית, והבעל הוא השליט במשפחה. אבל הן באו, ואז באו גם הבעלים והאחים שלהן, לבדוק מה אנחנו עושות. ככה זה התחיל".
"באחת הפעילויות קישטנו מראה במסגרת עץ. אמרתי לנשים אתן תולות את המראה בכניסה לבית, ובכל פעם שתצאו תביטו במראה ותגידו לעצמכן 'אני מלכה ואני חזקה'. הן צחקו וגיחכו בהתחלה, אבל היום, כשאני שואלת אותן מי אתן, הן עונות 'אני מלכה ואני חזקה".
פדים משאריות שרוולים ומגבות
פינטוב: "מרגע שהבנו שלרפואה, עם כל חשיבותה להצלת חיים, אין את היכולת לעשות שינוי, וכי אנחנו מחפשים משהו שישפיע, שאכן יחולל שינוי אצל המקומיים - החלטנו, אחרי התלבטויות שהבסיס לפעילות יהיה סביב אותן נשים שענת התחילה לעבוד איתן. התחומים שבהם בחרנו להתמקד היו חקלאות, חינוך ובריאות. ואז התחלנו להתחבר.
"באחת הקבוצות שענת הובילה באו נשים ושאלו 'למה לא נכין תחבושות הגייניות'? אמרתי שאני מכיר מפעל לייצור תחבושות הגייניות בקמפלה, אולי אני אפנה אליהם ואבקש שאת עבודת התפירה נעשה אצלנו. כך הם ייתנו פרנסה לנשים, והחברה תמשיך למכור את מוצריה. הגעתי לשם ונחלתי עוגמת נפש בלתי רגילה. הם צחקו עלי. אמרו לי 'אין בעיה, בוא תקנה, זה המחיר שלנו'. אמרתי 'אני רוצה ליצור פרנסה לנשים במקום'. הם ענו 'לא, זה עסק שנמצא רק במקום אחד'. זה הספיק לי - לי צריך רק לנפנף בסדין אדום מול העיניים כדי להפעיל אותי. חזרתי ואמרתי - אנחנו הולכים לעשות את זה בעצמנו".
ענת: "כשזה קרה הייתי בארץ. שי סיפר לי על ההתנהלות הזאת ואמרתי רגע, מה הבעיה? הם חושבים שהם יכולים לעשות פדים ואנחנו לא? גם אנחנו יכולים לעשות פדים. כשהוא חזר הוא הביא משם את הפדים המקומיים. גזרנו, חתכנו. נפגשנו עם אנשים, והתחלנו להתגבש. מי שמאוד עזרה לנו בהיבט של הטקסטיל היתה מעצבת האופנה רעומה זקש, חברת ילדות שלי והבעלים של "רעומה". ישבנו איתה במשרד והיא הסבירה לנו על סוגי בדים ואיך כל העסק הזה מתנהל. הפד מורכב משלוש שכבות של טקסטיל, והיא תרמה לנו את השכבה העליונה משאריות של הגזרן שלה. הכניסה את הגזרה שלנו בין השרוולים. היא גם הפנתה אותנו לבתי מלון, שמחליפים את המגבות שלהם כל שנתיים, כדי שיתרמו לנו, וזה התחיל להתגלגל בתהליך של ניסוי וטעייה. גם באוגנדה תרמו לנו מגבות, ושם, ביחד עם הנשים, התחלנו לתפור. ככה התחלנו לרוץ. הכל זה הן. הן באו עם הרעיון למוצר. זה לא שאנחנו באנו ואמרנו להם 'אתן צריכות פדים'. הן צריכות את מה שהן צריכות, והן יודעות מה הן צריכות".
הראיה להצלחת המיזם באה ממשרד הבריאות המרכזי של אוגנדה, שהודיע לבני הזוג כי הוא בוחן את הפרויקט, ומשרד החינוך האוגנדי מתכוון להעתיק את היוזמה למחוזות אחרים, כפרויקט דגל
"קהל היעד העיקרי שלנו במקור היה נערות בגיל בית ספר, כי התברר לנו שנערות שמקבלות את המחזור החודשי, בגיל עשר, 11 או 12, לא מגיעות לבית הספר במשך שבוע כל חודש, כי אין שם שירותים מסודרים, אין היגיינה, אין בכלל פדים. בסופרים שלנו ובכל חנות ברחוב יש לנו מדפים עמוסים. שם אין. אלה היו קהל היעד שלנו. רצינו שלא יפסידו בית ספר ושלא יפתחו פערים לימודיים. זה נחל הצלחה מאוד גדולה, כי כך גם האימהות גילו את המוצר הזה, וגם הן רצו".
ענת: "אנחנו מלמדים אותן בעצם איך ליצור לעצמן פרנסה. אנחנו מלמדים והן עושות את הכל. הן מייצרות את הפדים, מרוויחות כסף. הכשרנו אותן לעמוד מול כיתה ומול קהל וללמד על המוצר. יש לנו בובה שקוראים לה ז'קלין, שתפרנו לה תחתונים ושמנו פד, והנשים האלה פתאום עומדות ומלמדות ילדות בעזרת הבובה. את יודעת מה זה בשביל הנשים האלה לעמוד ולהעביר ידע? הן לא חלמו על זה בכלל".
החיזוק להצלחה של המיזם הזה בא ממשרד הבריאות המרכזי של אוגנדה, שהודיע לבני הזוג כי הוא בוחן את הרחבת הפרויקט, ומשרד החינוך האוגנדי מתכוון להעתיק את היוזמה למחוזות אחרים, כפרויקט דגל. אבל כהן ופינטוב לא מסתפקים רק בפדים ובייצור תחבושות הגייניות. הם גילו כי ילדים וצעירים לקויי ראייה, שאינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש משקפיים, נאלצים לעזוב את בית הספר כי הם מתקשים ללמוד. למענם הם פיתחו דגם מיוחד של משקפי ראייה, אותו ייצרו ויחלקו לבני הנוער הנזקקים.
יש משמעות כלשהי לזהות הישראלית שלכם?
פינטוב: "אני חושב שהדבר הכי ישראלי זה היש מאין. ישראל יודעת לעשות יש מאין. אנחנו לא מפחדים להתחיל מכלום. זו הישראליות. כמובן שבמהלך התהליכים האלה אנחנו משלבים את מי שמעוניין לתמוך. למשל, מש"ב (סוכנות הסיוע של ישראל במשרד החוץ) תומך בפעילות שלנו מתוך הערכה שאנחנו עובדים עם התושבים. בשלושת התחומים שבחרנו להתמקד, חקלאות, חינוך ובריאות, ישראל היא מהמדינות המובילות בעולם, למרות שאנחנו אוהבים לקטר על עצמנו. הקורונה הוכיחה לכל העולם עד כמה מערכת הבריאות של ישראל היא מעל הכל. כשאני יושב עם אנשי בריאות, לא רק אנשי רפואה, הם אומרים לי 'אנחנו רוצים את המנגנונים שלכם, בואו תעזרו לנו'".
"ויש גם את עניין האמונה: בגלל שרוב התושבים הם נוצרים, יש להם הערכה מאוד גדולה לישראל", מוסיף פינטוב. "אם אתם מישראל אז אתם מארץ הקודש ומ'העם הנבחר'. אלה ביטויים שהם מכירים מהנצרות ומהכנסייה. הדת שם נוצרית, אבל משלבת גם את המסורת והתרבות המקומית. בכל פינה יש כנסייה או מסגד, ובני דתות שונות מתחתנים ביניהם, כי אין משמעות לדת, היא חלק מהתרבות. גם ריבוי נשים מקובל.
"עוד היבט שייחודי לנו כישראלים שפועלים שם הוא הראייה ההוליסטית והאינטגרטיבית. אם אני עוסק בחקלאות וישבתי עם אנשי בית הספר לקיימות וסביבה מאוניברסיטת תל אביב, החשיבה תהיה איך לעשות את המהלך בר קיימא. איך למחזר את המים. איך לוודא שהחקלאות תתרום לביטחון התזונתי. להבטיח שהדברים משתלבים".
ולמה אפריקה? לא חסרות לנו מצוקות?
פינטוב: "את לא הראשונה ולא האחרונה שמעלה את עניין 'עניי עירך קודמים'. זה נכון, אבל יש בעולם גם עניים הרבה יותר מכל אחד בארץ. כאן החברה יודעת לקחת אחריות, ולא יהיה מצב של אדם רעב במדינת ישראל. אם לא המדינה, יש המון עמותות שיודעות לדאוג. שם זה עוני הרבה יותר קיצוני. אין גופים וולונטריים שיודעים לעשות את זה".
"בתקופת הקורונה עשינו גיוס המונים. לא מעט אנשים הגיבו בכעס - איך אנחנו בכלל מעזים להתרים. אבל להפתעתנו, הצלחנו לגייס עשרים אלף דולר מאנשים שראו את החשיבות של הדברים. בתוך חודשיים הצלחנו להגיע ליעד. יש לאנשים כאן נכונות. וזה בלי להזכיר את המתרגמים, והגרפיקאים ואנשים שעוזרים לנו בעבודה מקצועית, ולפעמים התרומה שלהם שווה הרבה יותר מכסף".
"אנחנו כבר לא לבד. ממש בימים אלה אנחנו עוסקים בניסיון לחבר בין שתיים ושלוש עמותות ישראליות, שמבינות את המשמעות של איגום משאבים ויכולות. לנו אין אגו. אם אני יכול לעזור לקבוצת מהנדסים ללא גבולות, ואנחנו יכולים לחבר אותם לפעילות שלנו בבתי הספר או בחקלאות - אז אנחנו מעצימים כך משמעותית את הפעילות שלנו".
ענת: "וגם בארץ אנחנו מתגייסים ותורמים איפה שאפשר". הפרויקט האחרון שהתמסרה לו היה יצירה של אלבומי בת מצווה ובר מצווה יפהפיים למען בני נוער בסיכון בפנימיות בכל הארץ, שבגלל הקורונה לא התאפשר להם לחגוג כראוי את היום המרגש. "המיזם הפיק 200 אלבומים לילדים בפנימיות מהנגב ועד הצפון", היא מפרטת. "כל ילד יקבל אלבום עם תמונות והרבה אהבה. בעצמי הכנתי ארבעה אלבומים כאלה, וידי עוד נטויה".
