מאז שנבחר לקנצלר אוסטריה משתדל סבסטיאן קורץ עד מאוד לרצות את ממשלת ישראל: מבקר בירושלים, משחרר הצהרות בעד ישראל ונגד האנטישמיות, נותן מקום של כבוד לתלונות של בנימין נתניהו כלפי האיחוד האירופי, ועכשיו מעניק הקלה במתן אזרחות אוסטרית לישראלים. מצד שני, הוא לא באמת מתמודד עם העבר העגום של מדינתו בהיבטים של זכר השואה ומאבק להעמדה לדין של פושעי מלחמה נאצים, ובוחר בחלוקת מתנות בכדי לכפר. בכך לא ייעשה צדק היסטורי עם הקורבנות היהודים של אוסטריה ובכלל.
אילו רצו, היה את מי להעמיד לדין באוסטריה. מהזוטר שבזוטרים ועד הבכיר שבבכירים. היו מספיק אוסטרים במשטר הנאצי, אלא שמאז 1955, אז קיבלה בחזרה את ריבונותה, הלכו מנהיגיה דרך ארוכה עם הקלישאה "הקורבן הראשון של הנאצים". כלומר – אנחנו, האוסטרים.
יש דיסוננס ברור בין האפשרות הערכית והצודקת של מערכת אכיפת החוק האוסטרית להעמדה לדין של פושעים, לבין העלבון במה שהתרחש בפועל. בעבר פרסם מרכז ויזנטל תוצאות סטטיסטיות דלות בעניין העמדה לדין של פושעי מלחמה נאצים באוסטריה לאורך השנים. אל מול הפוטנציאל הגדול, מדובר בשיעור אפסי.
בפועל נערכו במדינה שני משפטים משמעותיים בלבד, שניהם בשנות ה-60. הראשון היה של פרנץ מורר – מפקד גטו וילנה, רוצח המונים - שהועמד לדין לאחר מאבק ללא פשרות של ציד הנאצים שמעון ויזנטל בבית המשפט בגרץ. התוצאה הייתה זיכוי מוחלט. למה? שאלה טובה שהתשובה עליה כנראה הוכתבה מגורמים פוליטיים.
השני היה פרנץ נובאק, אחד מעוזריו של אייכמן, שהועמד לדין בבית המשפט בווינה. התוצאה הייתה מאסר שלא משקף את אופי מעשיו הנפשעים, מה גם שלבסוף זכה לחנינה מהנשיא רודולוף קירשלגר.
סבסטיאן קורץ בישראל, יוני 2018
(אלכס גמבורג)
באוסטריה נערך משפט נוסף, של עוזר אחר של אייכמן, אריך ראיאקוביץ', ששוחרר בעקבות ישיבה במעצר קודם בחפיפה אל מול תקופת המאסר שגזרו עליו.
בפועל, אוסטריה יצאה ידי חובה על בסיס האג'נדה של הפוליטיקאים שלה. לא היה מקרה אחד ברור. הגישה, גם בישראל, היא שהגרמנים אשמים, ויש מי שרוצה לשכוח ולהשכיח את האחריות של אוסטריה. היטלר היה גרמני? התשובה די ברורה, אבל לא בטוח שעבור האוסטרים.
רק פעם אחת התמודדה אוסטריה באמת עם המציאות. ב-1986 התמודד מזכ"ל האו"ם לשעבר קורט ולדהיים על נשיאות המדינה, ונבירה עיתונאית בעברו חשפה את חלקו במשטר הנאצי (מה שלא הפריע לו להיבחר בסופו של דבר).
מתוך הסרט "ואלס לולדהיים"
ב-1991, בעקבות המסקנות מפרשת ולדהיים, הכיר הקנצלר פרנץ ורניצקי באחריות העם האוסטרי לפשעי הנציונאל-סוציאליזם, ומאז ואילך הועמק במדינה תסביך של עיוות המציאות. כלומר: עברנו מהדחקה לשיפוץ ההיסטוריה. הממשלות עשו כל שביכולתן כדי להתמודד עם דקלרציות בעניין השואה, אך היו מספיק פוליטיקאים, כמו יורג היידר ואחרים, שהפכו את המצב לבלתי יציב בעליל. מפלגת החירות האוסטרית, שלה שורשים נאציים עמוקים, לא הייתה אמורה להיות שותפה לגיטימית בפוליטיקה המקומית.
יש מספיק מחקרים שקובעים בבירור שהעם האוסטרי לא באמת מכיר את השואה. לא כמו הגרמנים, בכל אופן. לא אנדרטאות, לא מוזיאונים, לא הצהרות גדולות, לא ביקורים ביד ושם.
לא מתנות כמו אזרחות אוסטרית יעזרו, אלא חינוך עיקש ואינטנסיבי של הדור הצעיר, מאחר שלגבי המבוגרים המצב אבוד. כפי שאמר יאנוש קורצ'אק: תיקון העולם הוא תיקון החינוך.
- רועי גולדשלגר הוא עוזר ליו"ר ארגון "עמך - המרכז הישראלי לתמיכה נפשית בניצולי השואה ובני הדור השני"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
