זה נכון תמיד, אבל הפעם הייתה לי הרגשה שזה נכון שבעתיים, ושאני מצטערת צער גדול שפרופ' רות גביזון לא זכתה לשמוע ולקרוא את הדברים היפים שנאמרו ונכתבו עליה עם היוודע דבר מותה. אני לא יודעת לומר בביטחון, בעיקר משום שהייתה שילוב נדיר של צניעות ודעתנות שאינה נוהה אחרי הרוב, אבל אני מניחה שזה היה משמח אותה. במיוחד בהתחשב בהתקפה הלא פשוטה שעברה בחודשים האחרונים, אחרי שהעזה וכתבה שהיא "חוששת שלראש הממשלה בנימין נתניהו אין סיכוי לקבל משפט צדק", כי היה מה שהיא הגדירה "יותר מדי משפט עיתונות". "הגברת המוערכת איבדה את המצפון", כתב מישהו, ואחר כתב "גברת גביזון פשוט שכחה מהי דמוקרטיה. זה בא עם הגיל, או מה?".
"נעלבת?", שאלתי אותה. לא, היא אמרה, בטח לא מהטוקבקים, וגם לא ממש הופתעתי, אבל הטריד אותי לגלות שאנשים שאני מכירה ומכבדת שנים, ומכירים אותי היטב, הגיבו בצורה דומה, גם אם בניסוחים מלומדים לכאורה.
הביקורות האלו, כמו ביקורות אחרות קודם לכן, לא הזיזו אותה מעמדותיה ולו במעט. אם להישען על ראיון גדול שערכתי איתה לפני כעשר שנים, ועל הפגישות הארוכות שקיימנו מאז, הדבר האחרון שהיא חיפשה היה לטבול בחיקו החמים של הקונצנזוס השמאל-מרכז, וליהנות ממנעמי החיבור המפנק לבון-טון שהם הכתיבו.
אפשר היה להסכים לדעותיה, לכולן או לחלקן, אפשר היה להתווכח עימה, והיא הייתה וכחנית לתפארת, אבל אי אפשר היה, ואי אפשר גם היום, להתעלם מהקול הצלול, הישר, הברור והאמיץ שלה. מהאופן שבו, גם ברעש הגדול שאפף את הארץ הזו, היא ידעה לשמר אותו. זה בסדר גמור בשבילי, אמרה לי, להיות במקום שבו אני נמצאת. והיא הצליחה להיות במקום שלא רק שמעט מאוד משפטניות הגיעו אליו, אלא שגם כאלו שמונו לעליון לא הגיעו.
ובהקשר הזה, אגב, גם בשיחותינו האחרונות היא חזרה ואמרה שהיא לא יודעת אם היא צריכה לכעוס או להודות לנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, שמנע את בחירתה. אני רואה כבוד גדול בטענה שלו שיש לי אג'נדה - היא אמרה יותר מפעם אחת, אני רק תוהה איך האיש שלו עצמו הייתה אג'נדה מאוד ברורה פסל אותי בנימוק הזה.
"בשבוע אחד איבדנו שני גדולי דור", אומר ד"ר צביקה צמרת, שהיה ידיד קרוב שלה, "את הרב עדין שטיינזלץ ואותה. שניים שקולם נשמע, ממוקד וחד ובהיר, מעל לזרמים ומעבר למחלוקות".
היא האמינה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ולא מדינת כל אזרחיה; שההגדרה פוסט-ציונים היא הגדרה מכובסת לאנטי-ציונים; שהרוב הגדול של הציבור בישראל, שומרי המצוות כמו החילונים, רוצה לשמור על האופי היהודי הייחודי של המדינה. ועם זאת, מי שהייתה היוזמת והרוח החיה מאחורי ההקמה של האגודה לזכויות האזרח האמינה שיש למדינה מחויבות גדולה לדמוקרטיה ולשמירה על זכויות אדם. והצירוף הזה היה המאפיין היותר בולט שלה, הצירוף והחשש הגדול שהקצוות שוחקים אותנו משני הצדדים.
רות גביזון, שהותירה אחריה מורשת ענקית, כתובה, מעמיקה, מנומקת ורהוטה, שלכתה הוא אובדן גדול ושובר לב, הייתה אישה נדירה, ייחודית. אשת רעים להתרועע, מצחיקה וכייפית, בניגוד גמור לתדמית הסגפנית-משהו שהקרינה. יפה מבפנים ויפה מבחוץ, חפה מגינוני טקס, מניסיון למצוא חן. לא צריך פרופסור, אמרה לאחד האנשים שניגשו אליה, כשישבנו יחד באיזו ארוחת צהריים, אתה יכול לקרוא לי רותי.
- אריאלה רינגל-הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
