שנת 2020 הייתה השנה שבה הטבע השמיע את קולו, כמו מבקש להשיב מלחמה שערה אחרי שנים ארוכות שאנחנו מתעמרים בו. פתאום נגיף אחד קטן שינה סדרי עולם ועשה לכולנו בית ספר. נגיף הקורונה בא אלינו בהפתעה, אבל בואו נודה שהיינו שאננים. ואם אפשר לומר בפשטות, הוא לימד אותנו גם כמה הלכות צניעות. אולם, השאלה הגדולה היא האם נלמד משהו ממשבר הקורונה, והאם אנחנו נערכים, ברמה האישית, הלאומית והגלובלית, גם למשברים שבדרך? ואולי, מעל להכל, זו בעצם צפירת אזעקה, להזכיר לנו שבעוד שלקורונה יש חיסון, למשבר האקלים, שהוא איום גדול עוד יותר על האנושות, אין חיסון.
אם יש משהו ברור שאנחנו צריכים להבין אחרי השנה האחרונה, זה שלטבע יש כוחות משלו, וגם נגיף קטן יכול לעמוד איתן מול המין החזק שבמינים. יתרה מכך, יחסי הגומלין בין אדם לסביבה חייבים להשתנות. הם לא יכולים להיות מבוססים רק על צרכי האנושות המיידים. זאת ועוד, למדנו שאפשר ואפילו צריך לשנות הרגלים, שהכלכלה היא לא זו שבהכרח קובעת בסוף את הדרך, ושמנהיגות אמיתית צריכה לעשות מעשה ולקחת החלטות אמיצות, גם אם זה לא פופולרי, ואפילו במחיר אישי.
כל ההבנות הללו חייבות לשמש אותנו גם במאבק במשבר האקלים, אבל הצעדים צריכים להיות קיצוניים יותר וחותכים יותר, ובעיקר מידיים. עכשיו לא מספיק לדבר על הפסקת השימוש בשקיות, בקשיות או בכלים חד פעמיים מפלסטיק ועל מחזור בקבוקים, כמה שאלה חשובים והכרחיים. גם לא מספיק לדבר על חינוך ועל העלאת מודעות. עכשיו צריך לפעול: לוותר על דלקים פוסיליים ולעבור לאנרגיות מתחדשות, לעבור מתחבורה פרטית לתחבורת המונים, לעבור לתזונה צמחונית יותר ולהפחית את בזבוז המזון, לקצץ בתרבות הצריכה שבה אנחנו קונים כאילו אין מחר.
הדגש צריך להיות על הפחתה במקור, כי כל תהליך הפקה או ייצור, גם של חומרים מתכלים, ידידותיים לסביבה, ירוקים, או איך שלא תקראו להם, כרוך בצריכה של משאבים של חומר ואנרגיה מהטבע ובפליטות של מזהמים לאוויר, לקרקע או למקורות מים, כמו גם בפליטות גזי חממה. כמו כן, לצריכה ההכרחית חייבים למצוא חלופות שאינן כרוכות בפליטות גזי חממה, בהתבוננות רחבה על כלל מחזור החיים של התהליך. זה מחייב שינוי מחשבה ופעולה, ומיד.
צריך לומר ביושר, למרות המודעות, הדחיפות והנחישות לפעול באופן בינלאומי בנושא, פליטות גזי החממה בינתיים ממשיכות לעלות בכל שנה, ורק משבר הקורונה, שהוביל לסגרים בכל מקום ולהפחתה משמעותית בתנועת התחבורה ואף בחלק ממגזרי הייצור, הוביל למיתון קטן בפליטות. אבל בשנים האחרונות, לצד התגברות אירועי אקלים קיצונים בכל העולם: שריפות, סופות, הצפות, המסת קרחונים ועוד, ועם ירידה חדה במחירי האנרגיות המתחדשות והתקדמות משמעותית באגירה של אנרגיה, יותר ויותר מדינות מובילות תוכנית סדורה ומתוקצבת עם מפת דרכים ויעדי ביניים ברורים ליישום של כלכלה מאופסת פחמן עד לשנת 2050.
תוכנית שכזו כוללת לצד ייצור חשמל ממקורות מתחדשים: רוח, שמש ומים, גם מעבר לתחבורה חשמלית, ובמקרה של כלים כבדים יותר תחבורה המונעת על ידי תאי דלק של מימן ירוק, שיוצר מפירוק של מים בעזרת אנרגיה מתחדשת, וכן שימוש באנרגיה מתחדשת או במימן ירוק כמקור לאנרגיה בתעשייה. התוכניות הללו כוללות גם במהפכה במגזר החקלאות, ובעיקר בהקשר למשק החי, וכך גם במסחר, מחומרי הגלם, דרך תרבות הצריכה ועד לשימוש חוזר או מחזור של חומרים. התוכניות גם משלבות אמצעים לתפיסת פחמן, כלומר הטמעה או ספיגה של גזי חממה, למשל על ידי נטיעת עצים או בתהליכים כימיים, וזאת כדי לאפס את הפליטות ההכרחיות.
גם מדינת ישראל הובילה בשנים האחרונות תהליך משותף למשרדי ממשלה שונים, שעיקרו מעבר לכלכלה דלת פחמן, והדגש הוא על דלה ולא מאופסת, למרות הכרזת ראש הממשלה בפסגת האקלים האחרונה על פיה עד 2050 ניגמל מדלקים מאובנים. רק לאחרונה, המשרד להגנת הסביבה הציג הצעת מחליטים לממשלה, עם יעד הפחתה של 85% בפליטות הכוללות בהשוואה בין שנת 2015 לשנת 2050, ויעד של 95% אנרגיות מתחדשות לייצור חשמל בשנת 2050. לא מדובר עדיין בתוכנית ברורה וסדורה, אך התקווה היא לאשר אותה בממשלה כחלק מהמחויבות הבינלאומית שלנו בהסכם פריז. אולם למרות הישיבות הרבות בין המשרדים, משרד האנרגיה מתנגד להצעת המחליטים של המשרד להגנת הסביבה, ואפילו רואה בה מחטף. כך או כך, התוכניות הללו, והיעד שהממשלה קבעה זה מכבר של 30% אנרגיות מתחדשות לייצור חשמל עד שנת 2030, הן לא רק לא מספיקות, הן גם לא מגובות ביעדי ביניים ובתקציבים, וכאשר חלק גדול מהחלטות הממשלה ככלל ובתחום זה בפרט לא התממשו עד כה, העתיד לא נראה מבטיח.
לצד הפעולות להפחתת פליטות גזי חממה, המדינה וגם אנחנו צריכים להיערך לשינויי האקלים, להצפות נרחבות בחורף ולחודשי קיץ חמים וארוכים. ולא מדובר רק בהערכות תשתיתית, אלא גם בדאגה לאוכלוסיות פגיעות בריאותית או חלשות כלכלית. לשינויי האקלים יש גם היבטים כלכליים נרחבים, ואפילו היבטים ביטחוניים של מאבקים על משאבים שיכולים לזלוג מעבר לגבול.
אבל רגע אחד לפני שאנחנו שוב מפנים את כל הכעסים לממשלה, לראשי הרשויות ולחברות במשק, אנחנו חייבים לזכור שהכל מתחיל ונגמר בנו. אנחנו אלה שקונים, אנחנו אלה שזורקים, אנחנו אלה שצורכים חשמל וגם מבזבזים. נכון, המדינה צריכה לפתוח את האפשרויות ולשרטט את הגבולות, אבל אנחנו חייבים להבין שאי אפשר להמשיך עם ההתנהלות שלנו, שכל אחת ואחד יצטרך לפעול אחרת, ושאם אנחנו רוצים לאפשר לילדים ולנכדים שלנו לחיות חיים טובים לא פחות מאיתנו צריך לפעול!
הקורונה נתנה לנו הצצה ללא מעט אתגרים שעומדים לפנינו, אבל אפקט הריבאונד מחכה מעבר לפינה. האם נוכל להציל את עצמנו מידנו, או שנבחר להמשיך כאילו לא קרה דבר ואחרינו המבול? שנת 2021 היא שנת המבחן של כולנו, וזה מבחן שאסור לנו להיכשל בו.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
