אני לא יודע אם זה משק כנפי ההיסטוריה, השלום או משבר הקורונה, אבל איחוד האמירויות הפכה ללא ספק לממתק הלאומי החדש. חופשות ומלונות פאר במרחק קצר כאשר רוב העולם סגור, ועידות כלכליות, הבטחות עסקיות, אין ספור אייטמים בתקשורת ואפילו רכישה של 50% מקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. וכל אלה, מבטיחים לנו, הם רק ההתחלה, כשהמדינה העשירה והמדינות הגובלות בה מציעות לנו אין ספור הזדמנויות.
אבל בתוך כל ההתלהבות הזו, אי אפשר להסתיר את החצר האחורית של מדינות המפרץ ושל הסכמי השלום עמן. כי אחרי הכל מדובר במדינות שחלק ניכר מהתהילה ומהכלכלה שלהן מבוססת על הפקה וייצוא של דלקים פוסילים מזהמים. ואכן אחד המיזמים הראשונים מבין המיזמים המשותפים לישראל ולמדינות המפרץ הפרסי הוא התוכנית להעברת דלק נוזלי מהאמירויות לאירופה והלאה דרך ישראל, בעזרת צינור נפט בין נמל אילת לנמל אשקלון.
צינור הנפט של חברת קצא"א הוא סיפור מעניין בפני עצמו. הצינור שימש את חברת "קו צינור אילת אשקלון בע"מ" (קצא"א א') כשהייתה בבעלות משותפת של חברות מישראל ומאיראן ופעלה בין השנים 1958 ל-2017. הנחת הצינור והקמת נמל נפט באילת ובאשקלון הסתיימו בשנת 1969, והוא שימש במשך שנים להעברת נפט מאיראן לאירופה, כמעקף לתעלת סואץ, אך כמעט והושבת כשהחלה המהפכה האסלאמית באיראן וכשבתי הזיקוק באשדוד ובחיפה קיבלו נפט באוניות דרך הים התיכון.
בשנת 2017, כשתם שטר הזיכיון של הצינור, הוא "הולאם", ובו בזמן הוקמה חברה ממשלתית, חברת "קו צינור אסיה אירופה" (קצא"א ב'), בחזקת אותה גברת בשינוי אדרת או "משנה שם" משנה מזל. קצא"א ב' חתמה לפני כחודשיים, וכחודשיים אחרי הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין, על מזכר הבנות להעברת הנפט מהאמירויות דרך ישראל עם חברה שמאגדת מספר חברות בתחום הדלקים באזור המפרץ הפרסי ועוד, בטקס מכובד באבו-דאבי, בנוכחות שר האוצר האמריקני, סטיב מנוצ'ין. ונדמה שהתוכנית הגרנדיוזית להשיב לצינור עטרה ליושנה ממש בפתח.
לאורך השנים היו כמה תאונות, תקלות ודליפות בקו המדובר, שחוצה את חצי מהמדינה, כשהגדולה והזכורה בהם הייתה בשנת 2014 בשמורת עברונה בערבה. באותו האירוע דלפו לאזור השומרה כ-5 מיליון ליטרים של נפט גולמי וגרמו לנזק סביבתי רב שייקח שנים לשקם. אמנם כל אלה היו כשהחברה הייתה קצא"א א', אבל גם מאז התחלת פעילות קצא"א ב' הייתה דליפה של נפט לים באשקלון, ורק לאחרונה דליפה של דלק לאוויר ממיכל אחסון של החברה באשקלון, שאף הובילה להנחיה של המשרד להגנת הסביבה לתושבים להסתגר בבתים.
זאת ועוד, לצד התוכנית החדשה להשמיש את הצינור הקיים וביתר שאת, כמו גם להרחיב ולעבות את הפעילות במסוף הדלקים באילת ובנמל באשקלון, משרד האנרגיה וחברת קצא"א ב', מתכננים גם להניח צינור גז חדש בין הים התיכון למפרץ אילת, לעביר גז מהים התיכון אל אילת, לשימוש מקומי, לטענתם, בעיר שטופת שמש ובחבל ארץ שמקדם מעבר ל-100% אנרגיות מתחדשות, אך גם להקים באילת מתקן להנזלת גז שיאפשר ייצוא שלו.
התוכניות הללו מאיימות על מפרץ אילת, ועל שונית האלמוגים הייחודית שבו, שונית האלמוגים הצפונית ביותר בעולם ובה מגוון ביולוגי נדיר ומיוחד. הן גם מאיימות על העיר אילת כולה, עיר תיירות מקומית ובינלאומית, שהמשאב העיקרי שלה הוא הים הפתוח והנקי והאוויר הנקי. תנועת אוניות שמזהמות את האוויר ואת הים, והחשש מתקלה ודליפה של נפט או גז ירבצו כמו צל כבד מעל העיר. כמובן שגם באשקלון קיים חשש מזיהום האוויר והים, ושהפעלה אינטנסיבית של צינור הנפט לצד הנחה של צינור גז חדש, שוב מאיימים על נופי הארץ, שמורות טבע והמגוון הביולוגי שלנו.
התוכניות להפוך את ישראל למסדרון של דלקים פוסילים מזהמים בין מזרח למערב וחוזר חלילה, מצטרפות לתוכניות של משרד האנרגיה להמשיך ולחפש גז ואפילו נפט בים וביבשה. כל זאת כאשר מדינות שונות בעולם, כמו ניו-זילנד ולאחרונה דנמרק, הכריזו שבעידן של משבר אקלים יפסיקו לעשות זאת. הן גם מתחברות לתוכניות לבסס את משק האנרגיה המקומי על גז טבעי ולא על אנרגיות מתחדשות. אבל מעל לכל מרחף חלום אחד, להיות כמו אותן מדינות, כמו האמירויות, בחריין, קטאר וסעודיה. אבל יש כל כך הרבה הזדמנויות ירוקות בקשרים החדשים הללו, בתחום האנרגיה הסולארית, התפלת המים, השקיה חכמה, חקלאות מדברית ועוד. כל אלה צריכים לעמוד במרכז היחסים עם מדינות המפרץ, ולא דלקים מזהמים שתם זמנם.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
