1,650 ישראלים מאושפזים בבתי החולים לאחר שנמצאו חיוביים לנגיף הקורונה. מצבם של 875 חולים מוגדר קשה, מהם 220 מונשמים. יקיריהם סיפרו ל-ynet על הקושי הרגשי לראות את בני משפחתם מבעד לזכוכיות מחלקות הקורונה, על חוסר הוודאות וחוסר האונים שבהתמודדות עם המצב.
"ביום שישי ישבנו סביב שולחן האוכל וצחקנו, אמרנו שזה רק שפעת ושלא צריך להיסחף בהגבלות אלא לחיות לצד זה", סיפרה רות יהודה ממושב עמקה, שלא האמינה שכל בני משפחתה יידבקו בנגיף בעקבות ארוחת שישי אחת. "יומיים לאחר מכן, אמא שלי התחילה לפתח תסמינים קלים. ביום שני כבר הבנו שהיא חיובית והלכנו כולנו להיבדק, וגילינו שכל המשפחה שלי נדבקה - אבא שלי, האחים שלי ואני.
"לאט לאט התסמינים אצל אמא, אחי וחברה שלו החמירו, ובבת אחת ממצב דמוי שפעת - זה הפך לסיוט", המשיכה רות, "אמא שלי קרסה לגמרי. היא התעלפה ולקחו אותה לבית החולים, ואף אחד מאיתנו לא יכול היה ללוות אותה ולהיות שם עבורה".
רות ואחיה המשיכו לסבול מתסמינים, אך נשארו בבידוד בבית. אולם אצל הוריה החלה הידרדרות תוך זמן קצר, ושניהם פונו לבית החולים בנהריה - שם קיבלו טיפול וסיוע נשימתי ממכונת חמצן. מאז, האם יפה שוחררה והחלימה, והאב יורם עדיין מתמודד עם השלכות הנגיף בבית החולים. כעת היא מודה שאף שבהתחלה חשבה שמדובר בעוד שפעת, היא מאמינה שהקורונה היא מחלה אכזרית ומקווה לימים שאחרי המגפה.
רות סיפרה כי אימה הייתה במצב "מפחיד". עוד היא סיפרה: "אחרי כמה ימים גם אבא פונה לבית החולים ושניהם סבלו מסיבוך של דלקת ריאות. אני לא יכולה להסביר כמה זה קשה שאין לך יכולת להיות, לתמוך, לחבק ולתת להם תחושה שהם לא לבד. אני ואחיי היינו בבית ביחד בבידוד, ואף שגם אנחנו אובחנו בנגיף, וגם אנחנו התמודדנו עם תסמינים לא פשוטים, לפחות היה לנו אחד את השני וזה מה שחיזק אותנו".
"השכנים שלי במושב דאגו לנו לאוכל, להכול", הוסיפה הבת, "זה חיזק, עודד, ריגש אותנו, אבל ההורים שלנו פשוט היו שם לבד. לאחרונה אמא שלי החלימה וחזרה מבית חולים.
"בהתחלה היא הייתה מאוד חלשה, אבל רק מעצם זה שהיא חזרה אלינו הביתה, היא התחזקה פי 2 לעומת המצב שבו היא הייתה לפני כן לבד בבית החולים. לאף אחד אסור להגיע לבקר אותך, השיחות היחידות שהיינו עושים היו או בטלפון או בווידאו וגם כשבני המשפחה שלחו להם דברים אישיים שלהם אי אפשר להיכנס - מביאים את זה לשומר השומר והוא היה מביא להם. אני רק רוצה שזה יהיה מאחורינו. זו מחלה מפחידה, אתה יכול להרגיש שיפור - ובום הידרדרות. חשוב לי שאנשים יבינו שזו לא סתם שפעת ואני מקווה שנדע ימים טובים יותר".
"המצב של אבא של הידרדר במלונית"
"לפני חודש וחצי המשפחה שלנו נדבקה - אמא, אבא, תשעה אחים, שני גיסים וילדים, סך הכול שמונה עשרה אנשים מהמשפחה", סיפר ישראל צור מירושלים, שאביו שלמה מאושפז כבר 35 ימים במחלקת כתר בבית החולים שערי צדק בעיר. "שני ההורים שלי אושפזו בבית החולים, אבל המזל של אמא שלי שהיא הלכה בזמן לבית החולים. אחת הטעויות הכי גדולות של מדינת ישראל, היא ששולחים חולה קל שבקלים, מעל גיל 60 עם טיפה עודף משקל, למלוניות, שם אין אחים ואין חמצן.
"אבא שלי אדם בריא, לא לוקח אפילו כדור אחד. הוא אובחן עם קורונה ופונה למלונית", המשיך ישראל. "במלונית המצב של אבא שלי הידרדר. לקח זמן עד שהאחות הגיעה אליו, עד שפינו אותו לבית החולים. אני מאשים את הממשלה הכושלת שלא ידעה איך להתמודד עם זה".
"אבא שלי נכנס על הרגליים לבית החולים, עם רמת חמצן נמוכה בדם. במהלך השבוע נתנו לו חמצן רגיל, ואז חיברו אותו למכונת הנשמה חיצונית", הוא הוסיף, "ביום שישי הודיעו לנו שרמת החמצן ירדה, בדרך כלל הופכים אותם על הבטן ועושים להם עיסויים לריאות, ואז יום אחרי, בשבת פתאום הייתה לו קריסה נשימתית, כשרמת הדם ירדה לגמרי וגם מכונת הנשמה לא יכלה לעזור לו. במוצאי שבת התקשרו ואמרו שהיו צריכים להרדים אותו וכבר חודש שהוא מחובר למכשיר אקמו.
"היינו בשוק ולא הבנו מה קורה, ואז התחלנו לעכל את הבשורה הקשה", שיתף ישראל. "מאז, בחודש הזה, כולנו התבגרנו בעשרים שנה. זה דבר מאד קשה, אנחנו לא יודעים מה קורה איתו, וגם הכי מפחיד שהרופאים לא יודעים מה קורה איתו. הם יודעים באיזה מצב הוא נמצא אבל הם לא יודעים מה יהיה איתו. זה הכי קשה לנו. במהלך החודש הזה אנחנו כמובן נכנסנו לחרדות, כל טלפון מקפיץ אותך לשמיים. יש הרבה חוסר ודאות. זה קשה שהקשר הוא רק בטלפון. פעם אחת אחותי התקשרה לשאול מה המדדים של אבא, מה הלחץ דם. אז האח אומר אבא שלך אומר שהוא על 40% אקמו. אחותי קפצה משמחה על השיפור, ואז היא אומרת לו אתה בטוח שזה אבא שלי? אז הוא אמר, אה, לא זה השכן שלו".
עם זאת ציין הבן כי "אין מה לעשות, אנחנו יודעים שדברים כאלו קורים", וביקש להודות לצוותים הרפואיים: "אנחנו אסירי תודה לרופאים ולצוות שעושים עבודת קודש, הם נלחמים על אבא שלי כל יום, אבל תקלות כאלו קורות וזה קשה למשפחה".
עוד הוא שיתף בתחושות הקשות: "אחד הדברים הכי קשים הוא שאנחנו לא יכולים להיות איתו. כל מצוות ביקור חולים - לשאול בשלומו, לעודד אותו. גם אם הוא מונשם ומורדם, הוא יודע ומבין מה קורה סביבו. אמא שלו דיברה איתו בזום והוא הזיל דמעות תוך כדי שהוא מורדם. אח שלו התקשר לחזק אותו ופתאום הוא פתח עיניים. נכנסתי באחת הפעמים כולי ממוגן, ולראות את אבא זה פשוט מפחיד, זה לא להאמין שזה מה שאתה רואה. בם אדם שלפני שבועיים-שלושה היה על הרגליים, פתאום בשנייה אי אפשר לזהות אותו".
"הלב נקרע מעבר לזכוכית"
"רוצה לחבק אותה, לגעת. זאת אמא שלי! היא גם רוצה לחבק אותי אבל זה לא אפשרי. בכל פעם נקרע לי הלב, אי אפשר לתאר את זה במילים", אמר ד"ר עומר, שאמו מאושפזת במחלקת הקורונה בהלל יפה שבחדרה.
חתאם עומר, בת 59 מזמר, אושפזה ביום שני במחלקת הקורונה לאחר שאומתה חיובית לנגיף. "אמא שמרה על עצמה. היות שאני מתחום הרפואה, כל הזמן הסברתי למשפחה שצריך לשמור. היא לא הלכה לחתונות, לא הייתה בהתקהלות, אפילו למסגד לא היא לא הלכה להתפלל, אלא התפללה בבית. עד עכשיו אנחנו לא יודעים איך היא נדבקה", אמר בנה.
הביקורים אצל האם מעבר לזכוכית קשים מאוד למשפחה. "אחי ביקר אותה ונקרע לו הלב שהוא לא יכול לגעת ולחבק אותה", סיפר, "גם לי מאוד קשה. יום אחד באתי וראיתי אותה מעבר לזכוכית על כיסא גלגלים. רציתי לחבק אותה, ללטף, וזה לא היה אפשרי, פשוט התפרקתי במקום. גם היא אמרה שהיא רוצה לחבק אותי אבל אי אפשר בגלל הזכוכית. ראיתי שקשה לה, הסיטואציות האלו קורעות את הלב. אי אפשר לתאר את זה במילים", סיפר הבן. "אמא כל הזמן מבקשת שנוציא אותה מפה. אנחנו רק רוצים להיכנס לחבק אותה ולעודד אותה. אני רופא, אבל כשמדובר באמא שלך זה קשה מאוד".
לדברי ד"ר עומר, מדובר במחלה נוראית ואסור לזלזל בה. בשל עבודתו, הוא נכנס במיגון מלא למחלקה כדי לבקר את אמו: "בהתחלה היא לא זיהתה אותי, אבל לאחר מכן ראיתי חיוך על פניה. תפסתי בידה וראיתי שזה מעודד אותה. הייתי טעון ברגשות והבטחתי לה שהיא תחלים וגם שהשנה אתחתן. בגלל הטיפול המסור של הצוות במחלקה, היא ביקשה ממני להזמין את הצוות לחתונה. הם עושים עבודת קודש - הם כמו משפחה לחולה שמשפחתו האמיתית לא לצידו. לדעתי, חיבוק של החולה וליטוף מוסיף להחלמה. אבל במחלה הזאת אי אפשר אפילו לחבק אותה וזה קשה מאוד גם למשפחה וגם לחולה".
"זה מלחיץ לראות אותו מעבר לזכוכית, וקשה לתקשר", סיפרה ה' מאזור חדרה שחמה מאושפז באותה מחלקה. "ההרגשה היא שאתה רק בא לראות אותו כדי לוודא שהוא בחיים".
ק', בן 79, אושפז במחלקת הקורונה ביום רביעי שעבר. גם אשתו חלתה אך היא החלימה. כאשר התגלו התסמינים גם אצלו, הופנה ק' למיון ולאחר הבדיקות - אושפז. "יש לו טלפון אבל היה לנו קשה לתקשר איתו", סיפרו בני משפחתו, "בימים הראשונים היינו מגיעים למחלקה ורואים אותו מתהלך מעבר לזכוכית שנמצאת בכניסה. ראינו שהוא חלש, היינו מדברים איתו דרך רמקול בזכוכית. זה לא היה קל. מלחיץ שאי אפשר לגעת, שאי אפשר לחוות אותו. אגב, גם אם ראית אותו מעבר לזכוכית זה רק לחמש דקות. אתה מרגיש שאתה מגיע לבקר אדם יקר לך, אבל בעצם אתה מגיע רק כדי לוודא שהוא חי ונושם.
היום, בגלל החמרה במצבו של ק', בני משפחתו כבר לא יכולים לפגוש אותו מעבר לזכוכית: "המצב שלו קשה יותר כעת. אנחנו מגיעים, מביאים לו דברים, אבל לא רואים אותו. אנחנו חוזרים הביתה מפוחדים. חוששים מהגרוע מכל".
"בבוקר הוא העיר אותי שאזמין אמבולנס כי הוא לא מסוגל לנשום"
דוד ודיאנסקי ממעלות, בן 52, אושפז בסוף אוגוסט במרכז הרפואי לגליל בנהריה לאחר שנדבק בקורונה, ומאז הוא מאושפז במחלקת "כתר מונשמים". ודיאנסקי מונשם ורוב הזמן מחוסר הכרה. אשתו, אלין זרה, חולה אונקולוגית בקבוצת סיכון. בחודש וחצי שחלף מאז שהוא אושפז, היא ראתה אותו רק פעם אחת.
"ב-30 באוגוסט היינו בנהריה, נהנינו, עשינו קניות ליום הולדת של הבן ובילינו", סיפרה אלין. "הלכנו לישון מאוחר. בבוקר הוא העיר אותי שאקרא לאמבולנס כי הוא לא מסוגל לנשום. עד שהתארגנתי והגעתי בעצמי לבית החולים, הוא כבר היה מורדם ומונשם, וזהו.
"לפני שבועיים בערך זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שאפשרו לי להיכנס", היא המשיכה, "אחרי שלבשתי את כל הלבוש מגן, הכפפות, המסכות, הגעתי למיטה שלו ודיברתי איתו. אני חושבת שהוא היה בהכרה כי הגבות שלו זזו כשהוא שמע את הקול שלי. אמרתי לו שאני נמצאת לידו ושיזיז מה שהוא יכול אם הוא שומע.
"אני לא חושבת שאוכל לבוא לבקר אותו שוב בשלב הזה", סיפרה אלין, "הוא מחוסר הכרה ואני לא חושבת שזה יועיל. אבל בטוח שאם הוא יחזור להכרה אני אכנס לבקר אותו, יהיה מה שיהיה, למרות שאני בקבוצת סיכון בעצמי".
אלין סיפרה כי מאז שהוא אושפז, התגלו אצל דוד בעיות נוספות, בכליות ובלב, ולא ברור אם מדובר בבעיות חדשות בעקבות הקורונה, או בבעיות שהיו קודם ולא אובחנו. "בכל מקרה, מכיוון שהוא עדיין חיובי לקורונה, אי אפשר בינתיים להעביר אותו למחלקה אחרת, שבה אולי כן אוכל לראות ולבקר אותו יותר", היא אמרה. "למרות הכול אני אופטימית ומאמינה שהוא ייצא מזה כמה שיותר מהר. היחס של הצוות במחלקה פשוט נהדר, והם עושים למענו כל מה שאפשר".
