הסמנכ"ל שהפך לקונדיטור
מגפת הקורונה חוללה שינוי עצום באורח החיים של כולנו. ההתנהלות היומיומית, חיי הפנאי והיחסים עם קרובי המשפחה והחברים אינם כפי שהיו. רבים לא יכולים לעסוק כעת במקצוע שבו עסקו במשך שנים, או שפוטרו מעבודתם ונאלצו למצוא פרנסה אחרת. שוחחנו עם חמישה ישראלים שעשו שינוי מקצועי משמעותי בחייהם, ובעקבות המשבר ביצעו מפנה מקצועי בחייהם.
מעולם הפרסום להוראה לגיל הזהב
טלי גדיש (64) מפתח תקווה עבדה במשך כל חייה המקצועיים בתחום הפרסום, ובשמונה השנים האחרונות עבדה באחד ממשרדי הפרסום הגדולים בארץ. בעקבות התפרצות הקורונה היא הוצאה לחל"ת ב-15 במרץ, וב-1 באפריל פוטרה מעבודתה. "כשפיטרו אותי מאוד נעלבתי מהדרך, כי זה היה מקום עבודה שהיה כמו המשפחה שלי. אפילו לא אמרו לי לבוא למשרד, עשו את זה פשוט במייל".
במשך חודשיים היא חיפשה עבודה ולא מצאה. "לא ידעתי מה לעשות. אני גרה לבד, אבל עדיין יש לי משכנתה לעוד כמה שנים וחשבונות, לא יכולתי להרשות לעצמי לצאת לפנסיה. אין לי פריווילגיה כזו, כי הפנסיה היא לא משהו שאני יכולה לסמוך עליו, וגם לא על הקצבה של ביטוח לאומי", היא אומרת.
אחרי חודשיים הבינה שהיא יכולה לחפש עבודה דווקא לא בתחום הפרסום. "ראיתי מודעה של החברה הכלכלית לאזרחים ותיקים שדרושים מורים שילמדו מבוגרים להשתמש בטכנולוגיה. חשבתי לעצמי שזה משהו שאני עושה שנים - אני לימדתי את אמא שלי להשתמש בסמארטפון. היא בת 84 ואני לימדתי אותה לעשות שיחות וידאו בוואטסאפ, להשתמש בווייז, ביוטיוב. האמנתי שאני יכולה ללמד עוד אנשים, בדיוק כמו שאני רגילה ללמד את אמא שלי".
טלי מביעה שביעות רצון מהעבודה החדשה שמצאה. "אני מדריכה אזרחים ותיקים להסתדר עם הטכנולוגיה והקידמה. לאט לאט אני בונה קבוצה של אנשים שאני מלמדת, וזה תענוג", היא מספרת.
הסמנכ"ל שהפך לקונדיטור
לפי התפרצות הקורונה, מורן גיל מתל אביב היה סמנכ"ל חברת הפרסום הדיגיטלי MY Social. בעקבות המשבר הוא יצא לחל"ת מיוזמתו. "הבנתי שיהיה נכון לחברה שגם אני אצא לחל"ת ואשאיר את המנכ"ל שלי עם כמה עובדים כדי לנהל את העבודה שנשארה בחברה", הוא מספר.
"התחושות שלי היו מאוד חיוביות. בתור מישהו שעובד מאוד קשה, קצת חיכיתי איפשהו לחופש הזה, ולגמרי התכוונתי לקחת אותו בכיף, לטייל, לאפות ולהתעסק בדברים שעושים לי טוב", אומר מורן.
כבר שנים שהוא אופה כתחביב, ומורן ניצל את המשבר כהזדמנות להפוך את האפייה לעיסוק העיקרי שלו. "בהתחלה שלחתי הודעה לחברים בבקשה שיאתגרו אותי במתכונים של עוגות, כדי שאני אנצל את הזמן ואכין להם. הם פרסמו תמונות שלהם באינסטגרם ואז התחילו להגיע הזמנות, ולאט לאט זה תפס תאוצה".
הוא מספר כי האפייה היא תחום שהוא מכיר מילדות: "גדלתי לתוך קונדיטוריה כי אמא שלי היא שפית קונדיטורית בעלת קונדיטורית 'יעלי' בקיבוץ לוחמי הגטאות. תמיד ידעתי שיש לי את התשוקה לזה, אבל אני מניח שהקורונה חידדה לי שאני גם טוב בזה".
כעת מורן מפעיל עסק שלם לעוגות דרך הרשת החברתית, ולא מתחרט על השינוי. "אני מאוד מרוצה מהתהליך שעברתי עם עצמי בתקופת הקורונה. גיליתי ופתחתי אצלי צדדים יצירתיים שהיו חסרים לי ביום יום".
מהפקת אירועים להכנת מארזי מתנות
אייל נאור ניהל עסק מצליח להפקת אירועים עסקיים. הוא גם החזיק בשני חדרי אירועים בבית פנורמה בתל אביב – "חדרפרטי" ו"לילי - מטבח שף". בשיא ההצלחה הוא הפיק אירוע מדי יום, ובכל אירוע השתתפו יותר ממאה אנשים. "היום אנחנו על ארבעה אירועים בחודש, ויכולים להכניס רק עשרה-עשרים איש", הוא מספר.
הוא מעיד כי תחילה אחזה בו חרדה משתקת נוכח קריסת העסק שהקים בשתי ידיו, אך בהמשך החליט לשנות כיוון. "במשך יומיים לא יצאתי מהבית, לא עשיתי כלום. הייתי משותק בגלל הפחד. דיברתי עם העובדים שלי מתוך חרדה קיומית בגלל המצב שנוצר. חוסר הוודאות גרם לי לחרדה. הבנתי שחייב לבוא שינוי, והוא יבוא מזה שאני אעשה מעשה".
אייל גיבש רעיון להתחיל למכור מארזי מנה יוקרתיים בשם "קופסת אוכל" - מארזים קולינריים מוקפדים בהתאמה אישית. " החלטתי להחזיר את העובדים שלי ביוני לא משנה מה. כל העובדים, שמונה עובדים, התגייסנו לטובת העניין. התעקשתי להשאיר אותם למרות הכל, ובזכותם זה קורה".
העסק החדש גם תורם לתעסוקתם של אנשים אחרים שזקוקים לסיוע. המארזים נארזים בסיוע עמותת "אנוש" המסייעת לפגועי נפש, ואת המשלוחים מבצעת "הבימה שליחויות" שהקימו שחקנים שנותרו מחוסרי עבודה. העסק עדיין לא רווחי, אך אייל אופטימי: "אני שמח שיש עשייה ואנחנו קמים בבוקר למשהו שמניע אותנו, גם אם עכשיו זה לא מניב רווחים. אני מקווה שכן יניב בעתיד".
מכוריאוגרפיה למשלוחים
לפני משבר הקורונה, לאור משיח מתל אביב הייתה קריירה מבטיחה בעולם הבמה כשחקן וכוריאוגרף. "עבדתי על כוריאוגרפיה להצגה 'חנה סנש' בתיאטרון המדיטק, עם עוד כוריאוגרפיה בקנה, שיחקתי בהבימה ב'חולה המדומה' וב'לא רק בלונדינית'. היינו באמצע והכל נעצר באמצע מרץ".
"התחושה הראשונית הייתה של חצי נחמה כי כולם באותה סירה. אבל אז כולם חזרו לעבודה ורק אנחנו נותרנו בלי אופק, תאריך לחזרה או פיצויים הולמים", מספר אור.
הוא מעיד כי חוסר המעש לא היה פשוט עבורו: "אני עובד מאז שאני זוכר את עצמי. אפילו בתור ילד, כל קיץ, ובשמונה שנים האחרונות עובד בקצב גבוה במקצוע שלי מתוך תשוקה ואהבה אמיתית למה שאני עושה. פתאום שומטים לך את האדמה מתחת לרגלים, אתה נאבק בבירוקרטיה של מענקים ואבטלה, הולך להפגנות מהתסכול של ישיבה בבית וציפייה למשהו שיזוז. ההרגשה היא בעיקר חוסר אונים, טיפוס על הקירות וניסיון כן להיות פרודוקטיבי".
כשהבין שאין אופק לעבודה על הבמות, החליט למצוא אפיקים אחרים. "שמעתי מחברים שעובדים ב'הבימה שליחויות' וביולי התחלתי לעבוד במשלוחים. במקביל, אני עושה גם קצת סדנאות תיפוף גוף דרך המחלקה לסיוע לאומנים של עיריית תל אביב".
אך הוא מדגיש כי אלו עיסוקים זמניים. "בינתיים זה מספיק, אבל זה פלסטר. פתרון זמני בהחלט שלא יכול להחזיק מעמד הרבה זמן", הוא אומר. "אני לא מרגיש שהרווחתי משהו מהקורונה. הפסדתי מומנטום טוב מבחינת הקריירה. לא קיבלתי פרספקטיבה מיוחדת או זמן, אני לא רואה צדדים חיוביים לתקופה הזאת. הלוואי שהייתי מוצא זוגיות או ממציא את עצמי מחדש, אבל זה לא קורה. אני לא בטוח אם העולם הישן שלי יחזור, ומנסה להבין מה הצעד הבא".
צלם האופנה שעבר לרשת למכירת מוצרי תינוקות
צח טייאר מאשקלון היה צלם שעבד באירועים והפקות אופנה. אך עם פרוץ המשבר הוא נאלץ לסגור את הסטודיו. "לא נשארה לי עבודה בכלל", הוא מספר.
בעיצומו של הסגר בחודש מרץ הפך צח לאבא, והבין שהוא חייב להמשיך ולהכניס כסף. "הבנתי שזה המצב והוא לא ייעלם תוך כמה חודשים, לכן חיפשתי עבודות זמניות. התחלתי במשלוחים ברשת שילב". בינתיים הוא עדיין עובד בעבודה הזמנית. "אני לא מתלונן אבל בהחלט מקווה שהמצב יחזור להיות כפי שהיה ואולי אפילו טוב יותר", הוא אומר.
צח מרגיש שהשינוי הוא חיובי: "אני שמח בחלקי. אשתי מאוד מרוצה מהמצב ומהעבודה שלי. נוצרה אפשרות לזמן איכות גדול יותר בחיק המשפחה. אני לא אדם שנוטה לבכות או להתקרבן, אלא מחפש פתרונות מהירים. החיים קצרים מדי בשביל לבזבז על ספקות והפסדים. כדאי להביט קדימה ולראות איך אנחנו מתקדמים".
