הפנים מאחורי ההפגנות בבלפור
הלילה יורד על רחוב בלפור בירושלים ורעש מחריש אוזניים עולה מההפגנה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. מאות צעירים עם שלטים, דגלים, תופים ותחפושות ססגוניות ממלאים את הכביש והמדרכות של הרחוב המפורסם, בין כיכר פריז לגדרות האבטחה של המשטרה מול מעון ראש הממשלה.
דורון לב, תושב רחובות, מתגונן מפני הקורונה עם בנדנה זהובה ואוחז שלט עם שמותיהם של איאד אלחלאק וסלומון טקה. "אני לא עובד כרגע בגלל הקורונה. הגעתי להפגנה כדי לשנות את המצב החברתי בישראל. יש הרבה רוע, גזענות, אלימות, כיבוש ולהט"בופוביה".
חברתו למחאה, רוני גולן מירושלים, הגיעה עם מצוף ספוג ארוך ללמוד שחייה. "באתי להפגנה כי אני רוצה לדעת מי זאת דנה רון (שמו של פרופיל פייסבוק מזויף שקרא לרצח ראש הממשלה - א"ק). לפני הקורונה הייתי יוצרת ומורה, היום אני במצב של חל"ת או מובטלת, אבל גם אם הייתה לי עבודה, אני חושבת שהייתי באה להפגנה".
על אחת המדרכות יושבת חבורה של נשים עם מסכות שחורות ועליהן סמל האיקס האדום, שמייצג את אחת מקבוצות המפגינים הבולטות נגד נתניהו. נעמה ברק, דוקטורנטית מירושלים, מסבירה שבאה עם חברותיה כדי "לתמוך במה שקורה פה. אנחנו מאמינות במחאה ותומכות מרחוק והבנו שהגיע הזמן להצטרף".
עמוס, צעיר תושב ירושלים, מנופף בדגל אדום ענק וחבריו מחזיקים שלט גדול עם כיתובים בערבית ועברית הדורשים "למצות את הדין עם רוצחי אלחלאק". "באתי כי אני חושב שהמדינה הזאת מושחתת והאדון שגר שם מושחת", הוא אומר ומצביע על מעון ראש הממשלה. "אני לא אנרכיסט, הדגל האדום מייצג מסורת של סוציאליזם וצדק".
"לא נותנים לחיות ולעבוד"
בשולי ההפגנה מתקיים מיצג אומנותי: קבוצת נשים בבגדים שחורים אוחזות מודעות אבל על מות הדמוקרטיה הישראלית. הן מקוננות ובוכות בתיאטרליות מוגזמת, ממש כמו בסרט טורקי ישן. גבר מנגן להן מוזיקה עצובה בכינור. הן מסרבות להתראיין ומצביעות על הדוברת של הקבוצה, ליאורה מירושלים, סטודנטית באקדמיה למחול ומורה לריקוד.
"אנחנו קבוצת 'אירובי - מהפכה' והמייצג שיצרנו הוא לכבוד יום האבל של תשעה באב. היום הייתי בצום ואני רואה כאן בדיוק את מה שאני קוראת במגילת איכה: רמקול אחד פונה לצד אחד עם מסר לימנים ורמקול שני פונה עם מסר לצד שמאל - ואנחנו מוחות על הפילוג", אומרת ליאורה. "בגלל הקורונה לא הייתה לי עבודה בריקוד ולמזלי האישי מצאתי עבודה אחרת עם פגועי נפש, אבל רוב החברים שלי מתחום התרבות והאומנות לא עובדים".
בתוך כל הרעש וההמולה נשמע קול מוכר ועוצמתי, שמכריז על סחורתו ומאיים – "אני הולך!". מדובר בשלמה, מוכר הארטיקים המפורסם מתל אביב שבא למכור בהפגנה. "באתי לעבוד פה, אבל הפרנסה כאן על הפנים. נראה לי שהמפגינים של השמאל, אין להם לחם לאכול בבית. אני עובד פה כבר שעה ולמרות החום אין קונים", הוא מספר ומציג צידנית מלאה בארטיקים. "בהפגנה של אנשי הימין, בחמש דקות אני גומר את כל הסחורה".
ככל שמתקדמים אל לב ההפגנה ואל במת הנאומים מתגברות הצעקות: "ביבי הביתה. הון, שלטון, עולם תחתון". מפגין נועז מציג מיצג אומנותי מטריד, הכולל "גופה" מכוסה בסדין עם סימני דם וכרזות בגנות ראש הממשלה. הכול מוקף בסרט סימון משטרתי כמו בזירת רצח.
באחד הדוכנים המאולתרים, שמחלק בנדנות ורודות ושלטים מודפסים בצבע ורוד זוהר, נמצאת נוי שיב מרעננה, סטודנטית למוזיקה באוניברסיטת תל אביב. כמו רבים אחרים, גם היא לא עובדת כרגע. לטענתה, היא אחת המייסדות של תנועת המחאה "בעלביתים".
"אנחנו הראשונים שהבאנו צעירים להפגנות בבלפור. באנו לעשות שינוי מתוך אופטימיות ולשקם את השיח ואת התודעה הדמוקרטית שלנו", מסבירה שיב. "אנחנו רואות את צבעי המחאה: שחור, אדום וגם צהוב ואנחנו רוצות להביא משהו אחר - מציאות ורודה. לא אשקר, אני קצת מפחדת מלה פמיליה אבל אני מאמינה מאוד בדרך שלנו, של מחאה לא אלימה".
אדם בלבוש חרדי נדחף למיקרופון וצועק: "רק ביבי! רק ביבי! פה זה מדינה יהודית, במקום לבכות תגידו תודה רבה לנתניהו מלך ישראל". באופן מפתיע, שיב מחייכת אליו, מכילה את התנהגותו הגסה ומציעה לו בנדנה ורודה. הוא לא נרגע וממשיך: "לה פמיליה הם אחלה אנשים, השמאלנים הם התוקפים".
צמוד לדוכן הוורוד יושב על המדרכה גבר דתי עם כיפה שחורה, יהושוע בראון מירושלים, עוף מוזר וחריג בהמון החילוני והצבעוני. "באתי למחות נגד המדיניות הכלכלית של ביבי, שלא נותנת לאנשים לחיות ולעבוד", הוא מסביר. "אני לא עובד וזה גרם לי להגיע לפה. המפגינים מקבלים אותי בצורה טובה וחבל שעוד אנשים מהציבור שלי לא מגיעים לכאן".
במרכז ההפגנה הרעש בלתי נסבל: תופים, צעקות ואקסטזה. המפגינים צורחים, רוקדים ומתפרקים. אחת המפגינות הגיעה עם מסכה תוצרת בית ועליה ציור של הכבשה המפורסמת של קדישמן. מסביב אווירה של פסטיבל מוזיקה קיצי ומאות צעירים מקפצים בצפיפות, בלי לשמור מרחק זה מזה.
"שומרים על ביבי"
על גדר הברזל שהציבו השוטרים כדי למנוע מהמפגינים להתקדם למעון ראש הממשלה יש לחץ אדיר ומאות אנשים נצמדים אליה וצועקים, חלקם ללא מסכות. באזור הסטרילי שמול המעון יש שקט יחסי וכמה שוטרי מג"ב משועממים מחכים שההפגנה תסתיים. בצד השני, מעבר לגדר משטרתית נוספת, מתקיימת הפגנת הימין.
סביב העתק מעץ של פסל המנורה מרחבת הכנסת, שהוצב על טנדר, מאזינים עשרות בודדים של פעילי ליכוד לנאומים וקוראים קריאות תמיכה בראש הממשלה וברעייתו. בהפגנת הימין אין שמירה על ריחוק חברתי, כולם נוגעים בכולם וחלק מהנוכחים ללא מסכות. יונתן, צעיר עם כיפה שחורה ומגבת, מנסה לחטוף בכוח את המיקרופון.
יונתן אומר שהיה בדרך הביתה מהמקווה והחליט להגיע באופן ספונטני. על ההפגנה השנייה הוא אומר: "ראינו את הדגלים השחורים שלהם, הם רומסים את כל הערכים של עם ישראל עם התופים שלהם ודגלי דאעש. הם כמו הרומאים שבאו להחריב את בית המקדש".
מסביב האווירה מתלהטת. עשרות פעילי ליכוד מקיפים אותנו, דוחפים אותנו ומנסים לחטוף את המיקרופון. למזלנו, פעילי הליכוד הוותיקים לירן "חולצה אפורה" ואיציק זרקה מצילים אותנו מההמון ודוחפים את המתפרעים. אחרי שהרוחות מעט נרגעות, לירן מקבל את המיקרופון. "אני בא לכאן כל יום לתמוך בנתניהו ובני משפחתו, אנחנו שומרים על ביבי והוא יהיה בשלטון עוד 20 שנה", הוא אומר.
זרקה מוסיף: "אני מת על משפחת נתניהו, אנחנו גאים להיות מי שאנחנו. תמיד נתמוך בנתניהו ולעולם לא נעזוב אותו". זרקה מתבקש להתייחס למיעוט המשתתפים בהפגנת הימין ומשיב שלא מדובר בהפגנה. "אנחנו פה במפגש של המשפחה, מפגש של החברים - אבירי הליכוד. ואנחנו מאוד נהנים", הוא אומר. הוא פוצח בשירה: "ביבי מלך ישראל", וכולם מצטרפים.
האווירה שוב מתלהטת ומתחילות דחיפות, צעקות וקללות. בראש החבורה המשתוללת עומד אושר גבאי. "אתם צריכים לצלם את האנרכיסטים שם", הוא מצביע לכיוון ההפגנה השנייה. "אני מזהה את האנרכיסטים לפי השנאה לביבי. הרגע יצאנו מתשעה באב, אם יבואו לכאן בחורים מלה פמיליה - ישר המשטרה מתנפחת. הייתי מנהל משלוחים, עצמאי, וגם אני אכלתי אותה מהקורונה. אני חייל בודד ואין לי בית ואין לי כסף לשכירות".
אנחנו מספרים לו שבהפגנה ממול יש הרבה צעירים עם סיפור דומה לשלו. לאחר מחשבה קלה הוא אומר: "אני חושב שביבי מנהל את המשבר הזה מצוין. אין לו תחליף".
אחרי השעה 23:00, פעילי הליכוד משמיעים ברמקול את ההמנון ועומדים דום. באופן מפתיע, בהפגנה השנייה מפסיקים את התיפוף וכולם שרים ביחד את התקווה. כשההמנון מסתיים, המשטרה מודיעה שהכביש ייפתח לתנועה וכולם הולכים בשקט הביתה, עייפים אך מרוצים.
