אז נורא כיף הסכם השלום החדש. הוא מצטלם נהדר, ובטח מרגש לטוס לאבו דאבי, והחברים שלי מהשפיץ של העשירון העליון כבר מפנטזים על חופשות מפנקות ועסקים, וכמובן שהתקשורת אוהבת חגיגות כאלה, ובטח הפוליטיקאים שמנסים לגזור קופונים. אפילו אני מנסה לדמיין את עצמי מטיילת באיחוד אמירויות... ואז מגיע הטלפון.
כאילו מישהו תופס אותי בחולצה וגורר אותי בחזרה למציאות. "הלו, ג'ודי, החיים עצמם קוראים לך". ובקו השני מישהו מספר לי על בעיה של אישה אומללה שזקוקה לעזרה מיידית. "כנסי לקבוצה של שניר ותראי", הוא אומר.
מדובר בקבוצת ווטסאפ של אנשים קדושים מכל הארץ, שכל אחד מהם עוזר כפי יכולתו. ואני קוראת שם: "משפחה מירושלים פנתה אלינו לקבל סיוע כלכלי וסיוע במזון. הם על כיכר לחם ביום. מישהו באזור לבדוק מה קורה ויכול לעזור?".
והודעה רודפת הודעה: "גרושה עם שני ילדים מנתניה עם חובות ענקיים כי פוטרה מהעבודה. עיקלו לה כל מה שאפשר. חייבת סיוע בביגוד ואוכל".
אז סליחה שאני שופכת מים קרים על אופוריית אבו דאבי, אבל החיים עצמם מתנפצים לי מול הפרצוף שוב ושוב. מישהו ליד הקפה שלי ברחוב ביאליק סיפר לי אתמול (ב') שהוא מבני ברק ו"אנחנו כל כך מבולבלים כי אף אחד לא מצליח לתת לנו מסר ברור. יפתחו אצלנו את בתי הספר או לא? ואולי רק חלק? ואם כן, איזה כן ואיזה לא?".
"כל תלמיד שלישי בחי בעוני"
אז מצד אחד כאילו-רגע-היסטורי, ומצד שני השאלות והמבוכות והבלבולים של החיים עצמם. ונדמה שבמדינה הזאת אף אחד כבר לא מנהל שום דבר. הכול בהמתנה, ובבדיקה ובעיון, ואין-החלטות, ובסוף בסוף אין הנהגה. "ההנהגה", הרי, כולנו יודעים, עסוקה בענייניו האישיים.
וכשראש עסוק בענייניו – אין דין ואין דיין. אז למשל, עיר כמו ביתר עילית שהוכרזה "אדומה" שלחה היום את ילדיה בכיף לגנים ולבתי הספר. ומה הפלא? אפילו רשימת היישובים האדומים לא נסגרה עד הרגע האחרון. אז איך משפחה יכולה לנהל כך את חייה – שולחים את הילדים או לא? אפשר ללכת לעבודה או לא?
ואת פרופ' רוני גמזו – המקצוען הזה שלקח על עצמו משימת ענק – מטרטרים ביבי ושלוחיו ב"כן, אבל לא. לא, אבל כן. ומה פתאום החלטת? ומי אתה בכלל?". ופרופ' גמזו מנסה בשארית כוחותיו וסבלנותו להשליט היגיון ומקצוענות בטירוף, אבל הפוליטיקאים מערבבים בכל החלטה – שאמורה להיות עניינית - שיקולים נטו-פוליטיים. הכל אישי, כלום לא מקצועי.
אז יופי, מטוס אל על טס ישירות, מעל ערב הסעודית, לאיחוד האמירויות. נראה לכם שזה מזיז ל-2,000 ומשהו החולים שהתגלו אתמול? למאות החולים הקשים? למשפחות שלהם? למיליון המובטלים?
סליחה שאני הורסת מסיבות, אבל בזמן שחגגתם בשבועות האחרונים שכחתם להגיב על הרקטות ובלוני הנפץ והתבערה. וכשדוברי הממשלה למיניהם מתהדרים ב"יד קשה" ו"נגיב במלוא החומרה", ועוד כהנה מליצות גברתניות – בפועל היא לא נוקטת מהלך של ממש אלא נותנת לכסף הקטארי לזרום פנימה. והמסר ברור: חמאס יקרים – אתם שגרו בלוני נפץ וממשלת ישראל תעניק לכם כל מה שאתם רוצים.
אבל אופס. שוב אני מקלקלת את אופוריית אבו דאבי עם החיים עצמם. באמת, מתנצלת.
נ.ב. חברי ממשלה יקרים, אם תתפנו מחגיגות השלום הנפלא, אשמח מאוד אם תבואו בעוד שבועיים, אתם ובני ביתכם, ליום מיוחד שמארגנת עמותת "חום" שמטפלת במשפחות רעבות. תעזרו לנו באריזת חבילות מזון וחלוקתן לבתים של אלו שאיל ברקוביץ' אמור לספק להם אוכל (ציטוט של גילה גמליאל), אלה שהמצב שלהם חרטא (ציטוט של צחי הנגבי), אלה שספק רב אם הטיסה המרגשת לאמירויות תשפר להם את החיים הקשים שלהם.
אופס. שוב חירבתי את המסיבה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
