יש משהו מבורך בקורונה עבור השחקנית רות אסרסאי - שכולם ירדו מהרכבת. בימים אלה היא נמצאת בשבוע ה־30 (חודש שביעי) להריונה הראשון, ואם החשש הגדול (ואולי אפילו הסיבה לדחיית תוכניות הילודה) היה להישאר מאחור - כי הנה־הנה מגיח התפקיד הגדול הבא והוא ייקטף על ידי שחקנית צעירה ופנויה כשאסרסאי עסוקה בהנקות ובפליטות - הגיעה הקורונה והאטה את כולנו.
"כל הזמן אמרתי לעצמי, 'יש לי פרויקטים ואני לא יכולה עכשיו להיכנס להיריון'. זה היה 'אני אסיים את הפרויקט הזה ואז', ושוב, 'את הפרויקט ההוא ואז'. ממש לפני הקורונה עלה המחזה 'השיבה' בקאמרי והפך לשלאגר, נקנו 400-300 הצגות, התחלנו לנסוע איתו, וצילמתי דברים לטלוויזיה. זה להיות בפול עשייה ולהחליט לעצור באמצע. אני לא אשקר, התבחבשתי עם זה. זה היה מהחשש לאבד את עצמי או לפספס משהו. אבל בסוף להיות אמא זה הדבר הכי חשוב, לא הייתי מוכנה לוותר עליו, ושחררתי את כל השיקולים. הבנתי שאף פעם לא מרגישים מוכנים. את נזרקת למים ומתחילה לשחות. ואז הגיע ההיריון והוא בא הכי טבעי. אבל זה נחמד שהמרדף נעצר, שכולם עצרו ולא רק אני. עכשיו אני יכולה להתעסק ביצירה הפרטית שלי".
2 צפייה בגלריה
"אמא שלי הייתה אומרת לי כל הזמן, 'תגשימי את עצמך, תטעמי עולם'"
(צילום: טל עבודי, סגנון: רנה גליקסמן ולימקה, House of Style)
אסרסאי, בת 38, לא חשבה שתחכה עם ההיריון הראשון כמעט עד גיל 40. היא שחקנית בתיאטרון "הקאמרי" שבימים אלה סגור כמו כל עולם התרבות. בטלוויזיה עשתה לא מעט תפקידים: שיחקה בסדרות "נופלות על הרגליים", "מטומטמת" ו"אטלנטיקה", ושתי סדרות שסיימה להצטלם אליהן לאחרונה ממתינות לשיבוץ. היא מתגוררת עם בעלה, צחי מימון (34), מסעדן ("קאנו"), במרכז תל־אביב. "ידעתי שאגיע להורות בגיל מאוחר, אבל לא ידעתי שזו תהיה הורות כל כך מאוחרת", היא צוחקת. "חברות ילדות שלי התחתנו בגיל מוקדם והפכו לאמהות בגיל 24. אני אמרתי שרק בגיל 29-28 אולי אהפוך לאם. לא חשבתי לרגע על 38. אני בכל זאת מהדרום".
"אני יודעת לחתל מגיל מוקדם, לנהל את הבית, לסדר. הייתה לזה השפעה על הבחירות שלי. היה לי פחות דחוף להפוך לאם"
אז איך זה קרה שככה התמהמת?
"היה לי רצון עז להגשים את עצמי. החלום היה לבוא לאימהוּת יותר שלמה. אני מרגישה שאני מגיעה לאימהות עם הרבה יותר הבנה וידע. טעמתי המון, הבנתי את החיים. גם אמא שלי הייתה אומרת לי כל הזמן, 'תגשימי את עצמך, תטעמי עולם'. זה היה חלק מהמנטרות ששמעתי. רק שהיא לא ידעה שאלך עם זה כל כך רחוק. גם בתור אחות בכורה עם פער גדול ביני ובין שאר האחים הפכתי לדמות מטפלת. אני יודעת לחתל מגיל מוקדם, לנהל את הבית, לסדר. הייתה לזה השפעה על הבחירות שלי. היה לי פחות דחוף להפוך לאם".
כמה הסביבה לחצה שתתרבי?
"זה מתחיל ברווקות. כשהייתי בת 30 והיו שואלים מה קורה, הייתי עונה, 'כשאלוהים ירצה זה יקרה' או 'תתפללו עליי'. זו תשובה שסותמת לאנשים את הפה. דווקא מההורים לא היה לחץ. אני יודעת שהם רצו שאסתדר, ראיתי בעיניים שלהם, אבל הם לא אמרו לי כלום. כשהתחתנו, שוב אנשים התחילו עם מבטים לכיוון הבטן או סתם מבטים מודאגים, וכמובן היו אלה שהעזו להגיד, 'את מבוגרת, מה קורה? שלא תישארי בלי ילדים'. גם פה עניתי, 'כשאלוהים ירצה'. עם התשובה הזו אנשים חשבו שאולי קשה לי להיכנס להיריון, וסתמו. גם אנשים זרים ברחוב הרשו לעצמם לבוא ולהגיד משהו. האמת שההתעניינות של מה קורה איתי ברווקות יותר הרגיזה אותי, סביב ההיריון הייתה לי יותר חמלה".
"כשהתחתנו, שוב אנשים התחילו עם מבטים לכיוון הבטן או סתם מבטים מודאגים, וכמובן היו אלה שהעזו להגיד, 'את מבוגרת, מה קורה? שלא תישארי בלי ילדים'. גם פה עניתי, 'כשאלוהים ירצה'"
אסרסאי הגיעה לפרויקט הילודה עם חששות שעם כל הכבוד לבשלות שלה, זה אולי לא ילך בקלות, "אבל זה קרה טבעי. אני אדם חסר סבלנות, ועכשיו אני חיה בהמתנה מבדיקה לבדיקה, זה עולם חדש לגמרי מבחינתי. חוץ מהרופא האישי שלי, שלא מייחס משקל לגיל שלי, כל רופא שאני נתקלת בו מזכיר את זה שההיריון נחשב בסיכון בגלל הגיל. אני יודעת שאני לא בת 20, והיריון בגילי הוא קצת אחרת, אבל זה אינדיווידואלי. הייתי שמחה אם היו משנים את השיח הרפואי ליותר נעים. נשים היום נכנסות להיריון בגילאים יותר מאוחרים, אז יהיה נחמד אם לא יגידו כל רגע שההיריון בסיכון, זה סתם מפחיד ומלחיץ".
מה מין העובר, אגב?
"אני לא אומרת. בא לי להשאיר משהו לעצמי. לא חשבתי שתהיה לי בעיה לספר, אבל אז כשהידיעה שאני בהיריון יצאה, הבנתי שזה משהו שלי, אינטימי, זה הילד הראשון שלי, ואני רוצה לשמור לעצמי. אם הייתי יכולה שהבטן תישאר שטוחה ושלא ידעו שאני בהיריון, הייתי שמחה".
2 צפייה בגלריה
"אם הייתי יכולה שהבטן תישאר שטוחה ושלא ידעו שאני בהיריון, הייתי שמחה".
(צילום: טל עבודי, סגנון: רנה גליקסמן ולימקה, House of Style)
בעלך ואת במקצועות שנפגעו בקורונה, ענף המסעדנות וענף התרבות.
"אני מחזיקה את עצמי בשיניים לא להיכנס למקומות של החרדה. הפרנסה נחתכה בחצי. אצל בעלי יש משלוחים וטייק־אוויי, אבל עדיין שנינו נפגענו. אז מצטמצמים. כשיש שתי משכורות, הכרטיס מועבר כמו כלום כשאת קונה בגדים, אבל עכשיו אני בחל"ת ותכף מגיע ילד, אז חושבים פעמיים אם לקנות, וגם זה לא שיש לאן לצאת עם בגד חדש. אני כן ממשיכה ללכת לקוסמטיקאית למניקור ופדיקור, טיפולי פנים פחות כי אני עצלנית. דיכאון הוא לא אלטרנטיבה, זה או לגמור את הנפש שלי או להיאחז בתקווה".
נורא. עד כמה את מודאגת אישית לגבי מצבך?
"אם היית מדברת איתי כשאני אמא לכמה ילדים, הדברים היו נראים אחרת. אם היה צריך, הייתי יוצאת לנקות מדרגות. לא הייתי בוחלת בזה. העובדה שזה רק בעלי ואני משנה את הדברים. גם למדתי שבסוף אני מסתדרת. אולי זה גם המקום של אמונה חזקה מול השם, שהפרנסה מאת שמיים. יש רצון לעבור מבית שכור לבית שלנו. כשאת הולכת להיות אמא, יש דחף לארבעה קירות, ליציבות. זה משהו שאני חותרת אליו, וזה עוד יקרה. למרות שבמדינה הזו זה חלום כמעט לא מושג".
