4 צפייה בגלריה
מתנדבת כבר 25 שנה בארץ ובעולם, ובימים אלה נמצאת בעיצומו של תהליך התאמה לתרומת כליה. תמר דרסלר
(צילום: צביקה טישלר)
4 צפייה בגלריה
מחנה הפליטים בכיוס. מרכז הסיוע שהקימה בו מציע לאלפי השוהים עניין בחודשים ובשנות ההמתנה לאישורי שהייה
(צילום: תמר דרסלר)
4 צפייה בגלריה
"שם היה המשבר, ולכן שם צריך סיוע, ואם יש לך יכולת אתה צריך להיות שם". תולים כביסה במחנה הפליטים
(צילום: תמר דרסלר)
אם מבקשים להבין מדוע החליטה תמר דרסלר (48) להקדיש את עצמה וכל זמנה לסיוע לפליטים באי היווני כיוס, בהתנדבות וללא תגמול, ובעקבות זאת לחיות כבר כמה שנים על קו ישראל-יוון - כדאי לשמוע אותה מתארת את הביקורים שלה בבית החולים המקומי.
"בתחילת הפעילות ביוון נסעתי הרבה למקום הזה, שנראה כמו קליניקה בישראל של שנות ה-50", היא מספרת. "הפליטים הופנו לשם כשאי אפשר היה לטפל בהם במחנה. הם היו מתלבשים בבגדים הכי יפים שנשארו להם, אם נשאר להם משהו נקי, כי ידעו שהם הולכים לבית חולים וזה חשוב. הם היו יושבים שם ומחזיקים ביד את ההפניה, קשובים ודרוכים שלא יפספסו את התור, כי עוד מעט יקראו את שמם והיוונים לא יודעים איך לבטא אותו. אני זוכרת שזה שבר לי את הלב פעם אחר פעם. לא הילדים, אלא המבוגרים – שהעולם שלהם נגמר. אדם שיושב בבית שלו בישראל לא יכול להבין מה זה פליטות. כשהבית איננו. זה היה אחד השברים הכי גדולים שלי".
במהלך השיחה עלו סיפורים דומים נוספים, שהסבירו מה הוביל את דרסלר להפוך את הטיפול בפליטים לאחת ממשימות חייה, ואת המיזם שייסדה למעין שגרירות ישראלית של כבוד בעולם (מבלי באמת להתכוון לכך). הפרויקט הזה התפתח במדינה הבטוחה הראשונה שאליה הגיעו המוני הפליטים מסוריה, איראן, עיראק, אפגניסטן, קונגו, קמרון, אריתריאה, סודן ועזה, ומבחינתה הוא מהווה מוקד של עשייה התנדבותית מתמשכת, שבמסגרתה סייעה לאורך כל שנות הפעילות האישית שלה לאלפי פליטים. הם מגיעים בסירות לאי כיוס, למחנה שהכיל בשיאו 7,000 איש, והיום, בימי הקורונה, שוהים בו פחות מ-2,000 איש, בתנאים קשים מנשוא. כולם מחכים שם לקבל מעמד פליט, ובזמן הזה אסור להם לעזוב את האי. "הם עומדים בתור לשירותים, לאוכל ולמקלחת, מתקלחים בממוצע פעם בשבוע. אין אנשים בעולם שבוחרים להיות מטונפים, זה דבר נורא", אומרת דרסלר.
במרחב הזה בדיוק נכנס לתמונה מרכז הסיוע שהקימה, שמציע לאלפי השוהים במחנה קרן אור. יותר מ-200 מתנדבים עבדו בו בארבע וחצי השנים האחרונות. "לפני הקורונה אירח המרכז בכל יום 200 איש. הפעלנו שם גם גן ילדים, כדי לאפשר לאימהות ללמוד והעברנו כ-70 שיעורים וסדנאות בשבוע – לימודי אנגלית, יוונית, מחשבים, מוזיקה, יצירה, יוגה. היה לנו מטבח פעיל והענקנו גם סיוע משפטי. היה חדר תפירה ומספרה, שבהם עבדו פליטים ופליטות בתמורה לתשלום לקהילה המקומית".
"זה לא תיקון עולם. אני חושבת שבזמן שיש צורך, אם יש לך יכולת לסייע, אתה צריך להיות שם. כשאדם רואה את ההיסטוריה על סף דלתו, וזה פחות או יותר מה שראינו, יציאת סוריה הזאת - הגירת הפליטים הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה - אז לעמוד מהצד באותו רגע ולהישאר בבית, בשבילי זאת לא הייתה אופציה"
למה דווקא שם?
"שם היה המשבר, ושם היה ברור שצריך להגיש סיוע", היא עונה. "אני לא מאמינה ב'פעולות קומנדו' נקודתיות של ישראלים בתוך מדינות אויב. זה נראה לי בזבוז זמן וכסף, קריצה ברורה לתקשורת בלבד. אבל פה ביוון, שהיא מדינה אוהדת לישראל, יכולתי להשתמש בכל הכישורים שלי והניסיון שרכשתי כדי לנסות לשפר במשהו את העתיד של האנשים שהגיעו. אין לי אידיאולוגיה ואין לי רגשות, זה לא תיקון עולם. אני חושבת שבזמן שיש צורך, אם יש לך יכולת לסייע, אתה צריך להיות שם. כשאדם רואה את ההיסטוריה על סף דלתו, וזה פחות או יותר מה שראינו, יציאת סוריה הזאת - הגירת הפליטים הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה - אז לעמוד מהצד באותו רגע ולהישאר בבית, בשבילי זאת לא הייתה אופציה".
כבר 25 שנה תמר דרסלר מתנדבת בפרויקטים שונים בארץ בעולם. בעבר עבדה כעיתונאית, ובמקביל ניהלה מקלט לזונות רחוב. במקור ממשפחה דתית מרעננה, מתגוררת כרגע בהוד השרון, ובזוגיות ארוכה עם נועם כבר יותר מ-15 שנה. אין לה ילדים ("זו לא באמת בחירה, אני לא חושבת שהייתי אי פעם בנויה להיות אמא. לא הרגשתי את הצורך הזה"), אבל יש שלושה כלבים וחתול. אם לא די בהתנדבות, היא מצויה בעיצומו של תהליך התאמה לתרומת כליה. בשנים האחרונות היא מעבירה את חייה בין ישראל לאי כיוס, שם היא שוהה כשבעה חודשים בשנה בעתות שגרה. בחודש הבא תטוס לשם שוב, אחרי שהאזור ייצא מהסגר בו הוא נתון.
מה מדיר שינה מעינייך?
"המכשולים העיקריים הם המשאבים, העובדה שלא כל מה שאתה מתכנן בבית בישראל הוא גם מה שקורה בפועל ביוון, וכמובן העניין הכספי. העבודה שאנחנו עושים במדינות אחרות, ועליה אני לא מעוניינת להרחיב, נעשית דרך אנשים שהם לא ישראלים ועובדים במדינות האלה. אליהם אנחנו מעבירים משאבים בלבד. לפני ארבע שנים-חמש שנים, כשהתחלנו לפעול כעמותה, לא הייתה בעיה לעבוד, כי הממשלה היוונית לא הטילה מגבלות. היום היא מגבילה קצת יותר את ארגוני הסיוע. הייתי צריכה להשלים עם ההכרה שאני הולכת לעבוד ללא שכר בשנים הקרובות, עם אנשים שחלקם מגיעים ממדינות שמוגדרות מדינות אויב. לא ידעתי איך הדבר זה יתקבל. המדינה לא נותנת לנו אגורה, אפילו לא שקל. שום מעורבות או סיוע. האמת שגם לא בהכרח ביקשתי, כי ברגע שאני אבקש סיוע אני שמה את הארגון במקום אחר. הכל מגיע ממקורות מימון פרטיים ומעט קרנות חיצוניות. התורמים הם מישראל. זה לא קל, גיוס המשאבים הכספיים מדיר המון שינה מעיניי, אבל נושא גיוס המשאבים תמיד מדיר שינה מעיניו של כל מי שמנהל עמותה. העניין העיקרי היה להבין שזה עליי. זו עמותה, יש מועצת מנהלים, אבל לא הם יעשו את הנסיעות האלה, יגייסו את הכסף, יכשירו את המתנדבים, ויעמדו בפועל 14-12 שעות ביום ביוון".
יוון נתונה עדיין עמוק בתוך כאוס הקורונה, והדבר השפיע גם על מרכז הסיוע, ששינה צורה. "מהר מאוד הבנו שלא נוכל להביא אלינו 200 איש בכל יום בתנאי קורונה", מסבירה דרסלר. "הקמנו מערך אונליין. יש לנו צוות של שלושה פליטים ושני יוונים. יש לנו דירה די גדולה. בנינו בה שתי כיתות קטנות, לטובת הילדים. נאלצנו לסגור את המרכז הגדול. אדם שלא מדבר אף מילה ביוונית או אנגלית לא ישרוד כל כך טוב, הילד שלו יצטרך לגשר בינו לבין הסביבה, וזה לא לעניין. ילדים צריכים להיות ילדים, לא ההורים של ההורים שלהם". במקביל מספקת העמותה גם ציוד לתוך המחנה, ומקדמת תוכנית חדשה של לימודים אקדמיים לפליטים במכללות ואוניברסיטאות ביוון.
"כשהקמנו את המרכז עברנו בין הפליטים ואמרנו להם: יש מרכז, אתם יכולים לבוא, ללמוד אנגלית, להתקדם. היה איזה בחור שאמר להגר, שהיא חברת ועד מנהל: 'למה שאני אבוא? מחר אני יכול להיות מת, יכולים לגרש אותי'. היא אמרה לו: 'נכון, אתה צודק. אבל היום תרים את התחת שלך ותבוא ללמוד'. והוא באמת הגיע ולמד"
הפעילות ביוון זוכה לתמיכה כלשהי מהרשויות?
"כספית לא, אבל בתוך האי – עם כמה שהיוונים לא אוהבים פליטים, וכנגזרת מכך גם לא את הארגונים שמסייעים להם – לא תקעו לנו מקלות בגלגלים. אנחנו ארגון שטוב לעבוד איתו. אנחנו לוקחים אנשים שאם לא אנחנו הם היו יושבים במחנה בייאוש מוחלט, ואנחנו נותנים להם כמה שעות וימים לצאת מהדבר הזה. כשהקמנו את המרכז ונכנסנו למחנה עברנו בין הפליטים ואמרנו להם: יש מרכז, אתם יכולים לבוא, ללמוד אנגלית, להתקדם. היה איזה בחור שאמר להגר, שהיא חברת ועד מנהל ומנטורית למתנדבים: 'למה שאני אבוא? מחר אני יכול להיות מת, יכולים לגרש אותי'. היא אמרה לו: 'נכון, אתה צודק. אבל היום תרים את התחת שלך ותבוא ללמוד'. והוא באמת הגיע ולמד. אתה יודע מה כמות הזמן הממוצעת שפליט שוהה מחוץ למדינה שלו? 26 שנים. בין הפליטים יש בוודאי גם רוצחים, אנסים ופושעים, כמו בכל חברה. אבל יש גם אנשים נפלאים, שאירופה, שהיא מורעבת לכוח עבודה, רק תרוויח אם תדע לקלוט אותם כמו שצריך".
יש תכנון להרחיב את הפעילות ליעדים נוספים, אולי אפילו לישראל?
"לפני הקורונה בהחלט היה תכנון כזה. היתה לנו מחשבה לעבוד באוגנדה בפרויקט דומה, עם פליטים שמגיעים מהמון מדינות. הקורונה עשתה סוויץ' אצל כולם. היום אני ועוד מתנדבים העברנו חלק לא מבוטל מהפעילות היומיומית לעבודה עם הומלסים בישראל, שהיא עבודת שטח. אנחנו יוצאים פעם-פעמיים בשבוע ומחלקים ציוד, מזון, שמיכות, כל מה שנדרש. שוב ושוב ושוב, בעיקר באזור התחנה המרכזית. סייענו לכמה וכמה ארגונים פרטיים ואנשים שכמעט נזרקו מהבית בתקופת הקורונה".
יכולה לציין נקודת אור ונקודת שפל בשנה הזאת?
"נקודת השפל הייתה כשהבנתי שאין מנוס מלסגור את המרכז הגדול ולעבור למשהו קטן יותר. צריך להסביר לאנשים שאתה לא נוטש. זה ששכרנו מקום גדול, שהיה יפהפה, נתן לאנשים תחושת ביטחון שאתה כאן כדי להישאר. אתה יודע כמה זה קשה לקחת את כל הדברים שבחרנו בקפידה ולוותר עליהם?
"נקודת האור הייתה לדעת שהצלחנו, אין לי מושג איך, להעביר את הפעילות לאונליין ולשמר את הסטודנטים, שהם יודעים שאנחנו עדיין פה. לקח לי כמה חודשים מתוך השבר הזה להבין שאנחנו עדיין שם, לא הפסקנו".
יש מחיר אישי לפעילות שלך?
"המחיר האישי המשמעותי הוא ירידה ברמת החיים. אני לא יכולה לקדם את עצמי מבחינת קריירה. מעבר לזה הייתי שמחה להתקדם אקדמית וכלכלית, אבל אתה יודע מה? לטווח הארוך, זה באמת בולשיט. יש המון התמודדות. חלק ממנה היא לא קלה. אבל זה לא באמת מחיר".
את מוציאה כסף גם מכיסך לכסות הוצאות?
"ברור. בתחילת הדרך, חבל על הזמן. עצם העובדה שאני עובדת ארבע שנים בהתנדבות.. הפסקתי לספור כמה כסף הוצאתי, וזה לא כולל את זמן העבודה והנסיעות. אבל שוב, זה לא מחיר. אני לא אומרת שאני בן אדם נעים ושלו. אבל אני לא יכולה לסבול את שיח הקורבנות של 'אני משלם מחיר, אני צדיק'. אתה לא חייב לעשות את זה, אף אחד לא הצמיד לך אקדח לראש. ובראי ההיסטוריה, הכל שטויות".
בני המשפחה שלך מעורבים בעשייה?
"הם יודעים מה אני עושה, אבל לא ממש. היחידה שהיתה מעורבת בפעילות שלי היתה אמא, והיא היתה מאושפזת במצב צמח בארבע השנים האחרונות, ונפטרה לפני שמונה חודשים. ממש לפני שהפכה צמח סיפרתי לה על התוכניות. היא תמיד תמכה. גם אחותי עובדת בעמותה, יש לה שישה ילדים, היא מצילה חיים על בסיס יומיומי".
היו שלא תמכו, שעמדו מנגד?
"מלא. לאנשים כאלה אני אומרת: 'אתה מתנדב? אה, לא. אז אל תגיד לי איך לנהל את המשאבים שלי'".
זה לא הסברה, זה בני אדם
דרסלר, כמו שאפשר להבין מרוח השיחה, לא נותנת לרגשות לנהל אותה. מבחינתה אין שום דבר הרואי במה שהיא עושה - עצם הידיעה שהיא משנה מציאות מובילה אותה, אבל במסע שהיא עוברת מתקיימים רגעים משמעותיים ופוגשים אנשים שנכנסים לה ללב.
אחד מהם הוא "פליט מעזה שעבד בישראל המון שנים, עם עברית מהממת. הוא בא למרכז כי הוא רצה להתנדב. הוא הפך לחבר, שניהל את המטבח ואת קומת הכניסה במרכז במשך יותר משנה. אחד הרגעים הכי נעימים שהיו לי קרה לפני כמה ימים - לכתוב לו מכתב המלצה לאו"ם, כי הוא כנראה עובר לאמסטרדם, ומצליח להוציא את המשפחה שלו מעזה אחרי סבל וייסורים נוראיים שהוא עבר. אין דבר שיותר שימח אותי מלשים את החתימה שלי על המכתב הזה. אני מרגישה כאילו זה אח שלי, ולא יכולה לחכות שאסע לאמסטרדם לראות אותו".
"כשבעוד כמה שנים יגידו להם 'ישראל ככה וישראל ככה', הם יידעו שישראל לא ככה. כי הם לא ראו רק אותי. הם ראו עשרות ומאות מתנדבים ישראלים. אני מאוד מקווה שכמו שאנחנו מנסים לראות אנשים כבני אדם, זה קורה גם בצד השני. אני די בטוחה שזה קורה. אנחנו לא עושים הסברה, אנחנו בני אדם"
4 צפייה בגלריה
"בין הפליטים יש בוודאי גם רוצחים, אנסים ופושעים, כמו בכל חברה. אבל יש גם אנשים נפלאים". במחנה הפליטים בכיוס
(צילום: תמר דרסלר)
עד כמה הזהות שלך, כישראלית, משפיעה על מפגשים עם אנשים מעזה, מאפגניסטן?
"אני לא באתי לשנות דעה של מישהו, זה לא הרעיון. אני זוכרת קבוצת נערים מעזה שאמרו לי פעם: 'חמאס אחלה'. אמרתי להם, 'אם חמאס כל כך אחלה בואו נחזור לעזה, לא?'. אני חושבת שחלק מהאנשים שעברו דרכנו, כשבעוד כמה שנים יגידו להם 'ישראל ככה וישראל ככה', הם יידעו שישראל לא ככה. כי הם ראו לא רק אותי. הם ראו גם עשרות ומאות מתנדבים ישראלים. אני מאוד מקווה שכמו שאנחנו מנסים לראות אנשים כבני אדם, זה קורה גם בצד השני. אני די בטוחה שזה קורה, ודי הרבה. אנחנו לא עושים הסברה, אנחנו בני אדם. בהתחלה מתנדבים פחדו להיות עם סורים ועם עזתים. תוך שנייה אתה מבין – מדובר בבני אדם. יום אחד נפתח מסעדה עם כל סוגי האוכל של הפליטים, וזו תהיה הרשת שתכניס לנו את הכסף".
