נחל האסי מעולם לא היה שייך לנו, הבית-שאנים. משחר נביעתו הוא יוצא מהסחנה, ועד 1936 הסתיים בביצת ענק – מכאן שמו המקורי בערבית "אל-עאסי" שפירושו "ביצה" – היכן שעומד כבר הרבה שנים הבית הגריאטרי של ותיקי קיבוץ ניר דוד. הפיילוט המוצלח של תוכנית "חומה ומגדל" כלל חוץ מייבוש ביצות, מלחמה עקובה מדם בשכנים עוינים ועיבוד אדמות לחקלאות, גם טיפוח של הנחל שהיה פעם שלולית בוץ. הם הקימו ארבעה סכרים, משחו בטון על דפנות הנחל, שתלו סביבו עצים והלכו לישון צהריים.
חמש דקות משם, בשנות ה-50 הגיעו הסבים והסבתות שלנו לבית שאן החרבה ממים והשוממה מיחסם של השלטונות: שנים של ניכור ושל הזנחה מצד שלטון מפא"י הפכו לייסורי הגדילה של בני הדור השני. הממשלה שהתחלפה בסוף שנות ה-70 לא הביאו לה מזור, ילדיה עזבו אותה בזה אחר זה, ואף לא אחד מעשרות הנחלים בעמק הטה אליה את מימיו.
באותן שנים זרם האסי עד קיבוץ שלוחות ממזרח לבית שאן, ומהנדס טקסני שהובא במיוחד על ידי חברת מקורות תכנן ובנה תעלות בטון – מטר רוחבן וכחצי מטר עומקן - שהזרימו את מי האסי לתוך העיר. יום אחד נעלמו התעלות, נסתמו בבטון ונשכחו כאילו היו פאטה מורגנה שעבר בדמיונם של ילדי שנות ה-70. אף אחד לא דאג שהעיר תרווה את צימאונה.
העוול ההיסטורי יצא לדרך, אבל שלא כמו האסי שהוזרם כבר בשנות ה-50 על ידי מקורות אל מחוץ לניר דוד ומשם לבריכות הדגים של קיבוצי האזור, הוא דווקא לא עקף את העיר. על הנחשול המדומיין של "נהמת הנגזלים", ועל כאב הרפאים של הנחל שמעולם לא היה שלנו, רוכבים היום רבים: פוליטיקאים, תלמידי "בין הזמנים" חובבי נחלים, נערים שוחרי טרמפים חדורי אמונה מכל רחבי הארץ, ותקשורת שלא עומדת בפני הסקס-אפיל של הפרשה שנוטפת "צדק חברתי".
לרוב תושבי בית שאן אין דבר וחצי דבר עם השתוללות הצעירים בחצרות הסמוכות לנחל, אבל שתיקתם ביחס לאלימות המסלימה בשער הקיבוץ – השומר ממושב רחוב הוכה השבוע בראשו בבקבוק זכוכית ופונה לבית חולים, מנהלת התיירות ממושב שדה אילן הותקפה ונזקקה לסיוע רפואי – היא הסימן המדאיג ביותר בפרק הנוכחי של הסיפור.
במקום לקחת שליטה על האירוע, הנהגת העיר יושבת על הגדר, למדה מהטובים ביותר להניח לשכנים להסתכסך בנחת, ליהנות ממשחק אותנטי בסצנה נוספת בסרט "מי המריבה". זו הנהגה שלא מפעילה את קשריה הענפים במשרדי הממשלה השונים, לא מפנה אצבע מאשימה כלפי החברים ממשרד הפנים שתוקעים את תוכנית הפשרה שעליה החליט בית המשפט לפני ארבע שנים, ולא משתפת את מנהיגי המחאה בתהליכים ארוכי טווח. לא מפריע לה בכלל שהאויב סומן והוא הסבא והסבתא של השכן ממול, וזו לא אדישות, רק הרגל רע מפעם, מהשנים של מפא"י.
- מרב בטיטו היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
