מאת ניר ינושבסקי
הסטטוס קוו מת, יחי הסטטוס קוו החדש, כמאמר המשפט המפורסם. במלאות 75 שנה למדינה הגיעה העת להסדרה מחדש של היחסים הפנימיים במדינת ישראל. הצעד הראשון והמשמעותי הוא בסוגיית השוויון בנטל, שעולה שוב ושוב לדיון סביב "חוק הגיוס". עת משבר היא גם עת הזדמנות גדולה, אולם זו תלויה ביכולת מנהיגינו להתעלות ולהעז.
הפגנת אנשי המילואים בבני ברק היוותה תמרור אזהרה לכך שציבור גדול דוחה את המצב הקיים. גם בציבור החרדי ישנה אי נוחות הולכת וגדלה מהמצב הקיים, כאשר אי הגיוס פירושו התנתקות מהמדינה ומהציבור המשרת, ומשם קצרה הדרך להטלת איסורים ומגבלות על אלו שאינם חפצים בשירות הצבאי, ללא אלטרנטיבה סבירה לתרום למדינה בצורה אחרת. פעמים רבות, גם אלו שרוצים לתרום בפועל, לא יכולים לעשות זאת בשל שיוכם החברתי. בכל מקרה, ברור כי התעקשות מגזרים שלמים בחברה שלא לשרת בצבא, מבוססת על התנגדות מנומקת, היסטורית, ערכית ואיתנה שאין לזלזל בה או לדחותה על הסף.
כך המצב לא יכול להמשך ובשלה העת לשינויים מרחיקי לכת בחלוקת הנטל בחברה הישראלית. כדי למנוע המשך ההתנגשות נדרשת חשיבה מקורית ושונה לגבי הנטל. כזו שתאפשר פריצת דרך ותאפשר פשרה, מילה מגונה בעיני הטהרנים, אך הכרחית לקיום משותף בארץ ישראל.
הנה הפתרון שנועד לאפשר חשיבה מחדש על כור ההיתוך הישראלי וחשיבותו. אחדות החברה הישראלית היא הגורם הבטחוני המשמעותי ביותר להישרדותנו ההיסטורית. בפיצולנו נכחד ובאחדותנו נשרוד.
ראשית, נדרש להגדיר מחדש את הנטל. לאור התפתחויות טכנולוגיות וחברתיות נוצר נטל חדש בחברות המודרניות – נטל עבודת הידיים ההכרחית. ענף הבנייה הוא אחד הסמלים להשפעות המחסור מתמשך בידיים עובדות. אבל הוא לא לבד. זה הרי קורה בגדול גם בענפי הסיעוד, החקלאות והתעשיה. נטל זה מאלץ ייבוא עובדים זרים שמייקרים את המוצרים, הבנייה, המזון והטיפול בקשישים, פוגעים בפריון, מוציאים מפה כספי מיסים ומאיטים את קצב העבודה והייצור. הפכנו לתלויים לחלוטין בעובדים הזרים לקיום בסיסי של כלכלת ישראל ובייצור מוצרים הכרחיים. אירועי השנים האחרונות הוכיחו שזוהי נקודת חולשה קריטית.
ניר ינושבסקיצילום: יח"צשינוי הגדרת הנטל, כך שיכלול גם עבודות כפיים, יאפשר למגזרים שלמים, אשר אינם חולקים בו כיום, להצטרף ולסייע כלכלית וחברתית לאזרחי ישראל. דמיינו שכמחצית ממחזור הגיוס, הפטור משירות כרגע, יוכשר למלאכות הבנייה והחקלאות, לתפעול מכונות ולסיוע לחולים הסיעודיים. הם יעשו זאת במנגנוני השוק הקיימים ותחת זכויות סוציאליות מלאות ושכר מינימום שיאפשר להם קיום בכבוד. השירות האזרחי הזה יהיה חובה על כלל האזרחים בני ה-18 אשר אינם מתגייסים לשירות צבאי.
יתכן שעם הקמת השירות האזרחי ולאחר מספר שנים מועט, נוכל אף להתגבר ולשנות את מדיניות ההסללה עתיקת היומין של המדינה לפיה אנשי הפריפריה וקבוצות מוחלשות אחרות מופנות לעבודת הכפיים לכל משך חייהם. נוכל ליצור כור היתוך חברתי חדש בו צעירות וצעירים יוכשרו למקצוע, יעבדו בו לתקופה המקבילה לשירות הצבאי, אולם אח"כ יהיו אזרחים שווי זכויות ויכולות, חופשיים לעסוק בכל אשר יבחרו ללא מגבלות. במקביל הגיוס לצבא ימשיך ויישאר בעדיפות עליונה ולבחירת המדינה משיקולים ביטחוניים. המשרתים בצבא יקבלו משכורות יפות לפי רמת הסיכון וקשיי השירות בו הם נושאים משך שירותם יקוצר.
ברור שזוהי הצעה שנויה במחלוקת. רבים יטענו כי סיכון חיים איננו שווה לעבודה בחקלאות, אולם זהו לא העיקר. תמיד יהיו כאלו אשר מסתכנים או עובדים יותר קשה, המצב כך גם בצבא כיום. הרחבת הנטל לכלל הציבור תאפשר גמישות והכרה בצורות החיים השונות בארץ לצד מתן הזכות לשרת את המדינה במגוון דרכים. היא תאפשר היכרות של מגזרים ורבדים שונים בחברה אחד עם השני, היא תפחית את עלויות המחייה ותשפר את הפריון, היא תאפשר הכשרה מקצועית ומשכורת ובעיקר היא תייצר שוויון אזרחי רחב היקף.
זוהי תקופה רגישה, מורכבת ומסוכנת. האם נבחרי הציבור שלנו ידעו להתגמש, להתפשר ולהסכים, מי יודע? אבל בדבר אחד אני בטוח – ללא שינויים משמעותיים בהסכם האזרחי בין המגזרים השונים למדינה וביננו לבין עצמנו כאזרחים, השסע ימשיך להעמיק עד שלא נוכל לבנות גשרים חדשים מעליו. צריך לפעול עכשיו.
הכותב הוא סגן נשיא ויו"ר אגף הבנייה בהתאחדות הקבלנים בוני הארץ.
