ד"ר מיכל פרינס, חוקרת מיניות וגוף של נשים דתיות, מייסדת ומנהלת את מרכז יהל לקידום חינוך מיני והדרכה לחיי אישות בחברה הדתית והחרדית, מחברת הספר "פשוט לרצות" ויוצרת הפודקאסט "בגוף ראשון – על מיניות וגוף בחברה הדתית". מאור קפלן, מובילה תהליכי חינוך מיני במרחב הדתי. בעלת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית וראש תחום מיניות בריאה במכון "באר אמונה" השייך לתנועת אמונה. מאור דוקטורנטית בעבודה סוציאלית, מחברת הספר "שפת גוף" ומעבירה תהליכי עומק לצד סדנאות והרצאות רבות בפני קהלים של נערות, הורים וצוותי הוראה.
לאור ההבנה שהמיניות מלווה את האדם לכל אורך חייו, היה ברור להן שהמענה שניתן עד כה בחברה הדתית לנושא - הוא דל וחסר, וקיים צורך בהדרכה ובחינוך מיני במגזר הדתי. אצל ד"ר פרינס זה התחיל בקורס להכשרת מדריכות כלות: "היה נראה טבעי מאוד והגיוני שלא מדברים על 'זה' בחוץ ובפומבי, אבל אותי סקרן מה קורה אחרי הלילה של החתונה, שהוא הלילה שאליו כוונו כל דברי ההדרכה. מה קורה חודשיים, שנתיים ועשרים שנה אחרי. עם השאלה הזו התחלתי לצעוד. אז לא ידעתי איזו תיבת פנדורה תיפתח". אצל קפלן זה התחיל בעבודה עם נערות דתיות במהלך לימודי העבודה הסוציאלית: "הפער בין מה שהתחולל בחדר הטיפולים ובין השיח החינוכי בכיתות היה בלתי ניתן להכלה. בכיתות שיחות על שמירת נגיעה, קדושה וצניעות. בחדר הטיפולים על אמצעי מניעה, גוף, יופי וגבולות. כשיצאתי לחופשת לידה, הרגשתי שהפער הזה הוא השליחות שלי".
בניגוד לתחושה המשותפת של שתיהן, דווקא התגובות מבית לעיסוקן היו מנוגדות. בעוד פרינס זכתה לתמיכה בבית לתחום עיסוקה ועוררה גאווה מההתחלה, אצל קפלן, היא מעידה: "לקח לכולנו, לי וגם למשפחה שלי, לקרוא לזה בשם המפורש 'מיניות'. בהתחלה קראתי לזה נשיות, ובמשפחה – בית יהודי. ההסכמה להשתמש בשם שאין לנקוב בשמו הייתה חלק מהמסר, לדבר באופן עדין אך מפורש. זו לא מילה שעוברת בגרון בקלות במשפחה שלי. סבתא שלי, הרבנית רחל נריה ע"ה, הייתה אולי החלוצה בארץ שהסתובבה בתיכונים דתיים ושוחחה איתם על התפתחות גופנית, משיכה מינית ובני המין השני. אין סיכוי שהיא הייתה משתמשת במילה הזו. היא בהחלט מקור להשראה עבורי. אבל יש שונות בינינו – יש התאמות לדור ולחשיפה".
שתיהן ספגו לא אחת ביקורת, מראשי אולפנה או מאנשים פרטיים שסברו שהן חרגו מתחום סמכותן, אבל דבר לא הרתיע אותן, להיפך, המקרים שבהם הן סייעו לזוגות עודדו אותן להמשיך.
מה עיקר השינוי שהחברה הדתית עוד צריכה לעבור?
ד"ר פרינס: "בשביל לתקן את המיניות ולתת לה את המקום הראוי, אנחנו מוכרחים לחזור לגוף. לא רק במרחב המיני. לא צריך לדבר על יחסי מין או אפילו על דימוי גוף, אלא לפתוח מחדש עוד ועוד מרחבים שנותנים מקום לגוף, ולנו לחיות בתוכו".
קפלן: "ראשית משמעותי מאוד שיתוף של ההורים בתהליכי החינוך המיני. שנית היום החינוך המיני מתעסק הרבה במה לא – איך לא להיכנס להריון, איך לא לפגוע, איך לא להיפגע, הייתי רוצה להרחיב מה כן: איך לייצר קשר עמוק, איך לשוחח על רגשות, איך לפתח אינטימיות, איך לייצר תקשורת מינית וכיו"ב".
במקביל לשתיהן מוענק אות נוסף לבחירת הקהל, והשנה זכתה בו אורית דהן. מפעל חסד מהלך ממיתר. "אני זוכרת את עצמי בת שבע", נזכרת דהן, "הולכת לבקר אישה מבוגרת שהייתה בודדה וגרה בסוף הרחוב. לא יודעת אם הבנתי אז את מהות מעשיי, אני רק זוכרת את השמחה שהייתה לה בעיניים כשהגעתי לבקר אותה". מאז אורית לא מפסיקה להתנדב, במקביל לעבודתה בהוראה, גם על חשבון הזמן עם הילדים: "אין ספק שזכיתי ב"ה בבעל וילדים מדהימים, שמאפשרים לי להיות אימא במשרה קצת אחרת. באופן טבעי, הבית שלנו הוא חלק בלתי נפרד מהעשייה - כך שהם בהחלט שותפים. אני שמחה ומאושרת שהם גדלים לתוך חוויות וערכים כה משמעותיים, בדיוק כפי שאני זכיתי לגדול. על השילוב בין העבודה להתנדבות היא מספרת: "העבודה שלי היא השליחות שלי בעולם. אין זכות גדולה יותר מלזכות לחנך את ילדי ישראל, במיוחד כשמדובר בילדים עם צרכים מיוחדים. לגבי השילוב של השניים אני חושבת, שאם עושים דברים מתחושת שליחות ואמונה, יש ברכה בזמן, והקב"ה מאפשר ומזמן לנו את הכוחות והזמנים המתאימים לכל דבר".
