״לאורך השנים שאני מרצה על השואה, אני קולטת שאנשים לא ששים לשמוע על הנושא ה'כבד' הזה, או שטוענים שכבר שמעו ולמדו מספיק על זה בבית הספר״, אומרת אופירה עזריאלי. ״ולכן שברתי את הראש איך אני מפצחת את הנושא, ובעצם מנגישה אותו בדרך יותר ציורית״.
אופירה עזריאלי בהרצאה מצולמת
עזריאלי לקחה דברים ששמעה מהוריה ומשורדי שואה נוספים, והפכה אותם ל״סטוריטלינג שואה״ - סיפורים אמיתיים של אנשים שהיו ״שם״. את הסיפורים הללו היא גם משחקת. באחד מהם היא עומדת על הבמה ואוכלת פלפלים חריפים. לפעמים היא צועקת משהו בפולנית, לפעמים בגרמנית ולפעמים ביידיש, וכך הקשב מהקהל משתפר.
״מתברר שמוח האדם מחווט לסיפורים, מתחבר לסיפורים וגם זוכר אותם ולכן אימצתי את אומנות הסטוריטלינג להרצאת השואה שלי״, היא מסבירה. ״ועוד דבר שגיליתי הוא, שסיפורים אוהבים גם תלמידים, גם גמלאים ואפילו אנשי הייטק. לא משנה הגיל, דרך סיפור, הקהל מתחבר וסיפור גם נוגע טוב יותר בלב של השומע״.
הרצאתה ״אני דור שני - כעת תורי לספר״ מועברת כל השנה ולא רק ביום השואה (״מרגיז אותי שנזכרים בשואה רק יום אחד בשנה, לכן אני בכל יום, איכשהו, אדבר ואזכיר אותה״). את המסר היא מעבירה הלאה בארץ וגם בקהילות יהודיות וישראליות ברחבי העולם.
ריאיון באולפן ynet בשנה שעברה
(צילום: שמוליק דודפור)
אחד הסיפורים של עזריאלי הוא ״מחבואים באושוויץ״, בו היא מספרת כיצד אמא שלה צשה, והתאומה הזהה שלה, עמליה, שיחקו מחבואים עם ד״ר מנגלה וכל הזמן הסתתרו מפניו, כאשר הוא חיפש תאומים לעשות בהם ניסויים. אז, במשחק המחבואים שלהן, התאומות ניצחו את מלאך המוות, וכך בעצם הן שרדו את אושוויץ.
״בעולם בו כל דבר אפשר למצוא דרך גוגל, אני שמחה שאני יכולה לחדש במשהו מקורי, כי את הסיפורים שאני מביאה אי אפשר למצוא באף ספר היסטוריה״, היא אומרת. "זיכרון השואה זו המשימה שלקחתי על עצמי להוביל, במקום שורדי השואה שכבר לא יכולים לספר. הבטחתי את זה לאמא שלי והבטחתי לנח קליגר, עיתונאי 'ידיעות אחרונות', שכתב על השואה לאורך שישים שנה. את סיפור ההשרדות של כל אחד מהם, אני כמובן מדברת בהרצאותי בשפת הסטוריטלינג שלי. הבטחתי להם וכעת זו השליחות של חיי״.
