"בלילות הארוכים הלבנים, עת הנפש לא תמצא מנוחתה, אני קמה מעפר, אני שבה אל הכפר, כמו ילדה שחוזרת אל ביתה".
בזמן שחיילינו לוחמים בעוז בחזית, נוחתת עלינו בכל כובדה השעה ההיסטורית ותובעת מאיתנו להתעמת עם מלוא עומק מהותנו - כיחידים, כיהודים, כעם.
הבה נתעמת.
מספיק מעט חוש היסטורי להבין שמהרגע החד פעמי, מצומת ה-T שאליה הגענו כאומה בחריקת בלמים נואשת ומבוהלת, דרכנו לא תימשך ישר כבעבר. היא מתפצלת לשתי דרכים: קמילה או צמיחה.
אם נבחר בהמשך הוויכוח המפלג שהביאנו עד הלום, בהמשך הערעור הפנימי המתמיד על צדקת הדרך, נבחר באובדן חלום הדורות עליו נשבענו להגן, בדרך ללא מוצא, בקמילה.
הבחירה בצמיחה תובעת מאיתנו מחויבות ועמל, אך מההתבוננות הפנימית הנוקבת, נגלה לעינינו מראה עוצמתי ומרטיט: כיול המצפן הציוני.
בגלות הייתה המחט במצפן יציבה והראתה את הכיוון – לציון. גם בסערת הקמת הבית השלישי והעמל האינסופי לביסוסו, היה כיוון המחט ברור. לא לעולם חוסן.
בחילופי הדורות, החל משהו להשתבש, להתעייף, להשתעמם, להיאכל ספקות. גם המחט החלה להסתחרר. איבדנו הכיוון. טעינו בדרך. ואיני יודעת מה קרה אי אבדה הדרך הברוכה.
צרחותיו האקסטטיות של מחבל החמאס בטלפון להוריו שזכה להרוג עשרה יהודים מצד אחד, וצעקות 'שמע ישראל' בסערת הקרב לזיהוי יהודים נצורים מצד שני, הם פניה וקולה של ברית הגורל, תזכורת כואבת ומדממת לברית שנדמה שאבדה ונשתכחה. עתה, תחת ענן שחור כבד, הגיעה שעתה של ברית הייעוד.
בשבר עצמו, שם נכנס אור: אנחנו מביטים אל תוך עצמנו, מבינים כמה התרחקנו וחוזרים הביתה.
מתוך תהומות היגון והאובדן שאין להם שיעור ומשל, אנו חוזרים אל הציונות במובנה הבסיסי והנתון מעל לכל ויכוח – בית לאומי לעם היהודי. אל היתוך הרוח היהודית באתוס הציוני. אל עם ישראל החזק והמאוחד, אוי כמה התגעגענו אליו. אל אנחנו אוהבים אותך מולדת. אל ארץ ישראל ורגבי אדמתה. הלב הציוני חוזר לפעום בתוכנו ממש כבראשונה, ובעוצמה. הברית מתחדשת – ברית עולם.
הציונות מעפילה לגבהים חדשים: אינספור סיפורי ההקרבה והגבורה הפלאיים, הרוח הישראלית המתפרצת והעולה על גדותיה, שיעורי הגיוס העצומים, מאות האלפים שעשו דרכם חזרה לארץ להתייצב בצו שמונה, החברה החרדית המגששת דרכה אל ההשתלבות, וההתעוררות הסוחפת של העולם היהודי לטובתנו. נוגעת בכולם, בפניהם ובקולם, כמו נוגעת בארץ ישראל.
שעה גדולה מולידה מהלכים גדולים. המחט הסחרחרה מתייצבת מחדש לנגד עינינו ומכוונת אותנו בבטחה אל יסוד גרעין זהותנו, הגרעין היהודי ציוני.
גם אני חוזרת הביתה. שעת האסון היא גם שעת רצון. רעידת האדמה שעברנו מטלטלת את הנפש, מנפצת לרסיסים כל הנחת יסוד ומוצא ומחייבת בחשבון נפש. בענווה. עלינו לשאול את עצמנו בכנות איפה טעינו ומה חלקנו בתיקון. הלכידות הפנימית שלנו, כרכיב קריטי בחוסן, בניצחון ובקיום, זו שליחותי. להילחם על האחדות ולא לוותר על הביחד. להיאבק בחירוף נפש ובעין טובה על הטוב הציוני המשותף. להבין שהדרך אל הסיפור המשותף כוללת אינסוף פשרות וויתורים.
פוליטיקת הזהויות של העולם הישן איננה רלוונטית עוד. היא מרעילה ומחלישה, משחקת לידיים של האויב. אך גם להבין שהחלום הציוני הוא אבן הראשה של הסיפור המשותף, בכל צעד ושעל, בכל מחשבה והווייה.
בבוקר שמחת תורה תשפ"ד נכשלנו כישלון שיהדהד עוד דורי דורות קדימה. יום רע ומר. אבל טבעו של כישלון שניתן לשקוע ממנו או דווקא לצמוח. אנחנו בוחרים, אני בוחרת, לצמוח. זהו דבר כביר. כל עוד לא הפסקת לחלום אתה המנצח. סוד כוחו של עם הנצח.
הכותבת היא מנכ"לית הקרן למנהיגות ציונית
