5 צפייה בגלריה
התחיל עם אלף צופים בלונדון, ובעשר שנים התרחב לעוד בירות ומדינות. הפתיחה של פסטיבל סרט בברלין, 2019.
(צילום: Ruthe Zuntz)
במשך חודשים ארוכים השלימה אודליה הרוש עם המראה הקבוע של הפגנות ה-BDS במחאה נגד מדיניות ישראל מול חנות התמרוקים ה"ישראלית" שלה בלונדון. הם עמדו שם יום יום, נושאים שלטים בגנות ישראל, מרעישים ומנסים להרחיק לקוחות מהחנות. אבל אירוע אחד אלים במיוחד יצר תפנית בחייה. היה זה כאשר המפגינים חדרו בגסות לחנות, קשרו עצמם בשלשלאות ברזל וסירבו לצאת.
"אני לא מתרגשת בקלות או נשברת" היא אומרת, "אבל זה היה רגע קשה ומטריד, קש ששבר את גב הגמל". המפגינים סירבו לצאת מהחנות במשך שעות. הרוש נאלצה להזעיק את המשטרה, שניסרה את השלשלאות וסילקה את המפגינים. זמן קצר לאחר האירוע הודיע לה בעל החנות כי החליט לעשות שימוש אחר בחלל, והיא נאלצה לסגור ולחשב מסלול מחדש.
הרוש, תל אביבית במקור, מגיעה מתחום הפרסום והשיווק. היא סיימה תואר שני בתקשורת בפריז, עבדה במשרד פרסום בלונדון, המשיכה להיות עוזרת הדובר בשגרירות ישראל בבריטניה, ואז פרשה משירות החוץ ופתחה סניף של חברת התמרוקים "אהבה" בקובנט גרדן, מתחם הבידור הנודע בלונדון. "עשר שנים השקעתי את כל כולי בחנות הישראלית שהקמתי", היא מספרת. "אבל הבנתי שצריך לשנות כיוון. התייעצתי, חשבתי מה נכון לי, ואז עלה הרעיון לחזור אל אהבת הילדות, הקולנוע. גדלתי בבית עם אוסף של אלפי סרטים, וזה נראה אך טבעי לחזור לאהבה הישנה".
חברה של הרוש, ענת קורן, העורכת של מגזין הרשת הישראלי "עלונדון", הכירה לה את הקולנוענית הישראלית פאטי הוכמן, וביחד שלושתן המציאו את פסטיבל סרט. זהו פסטיבל הקולנוע הישראלי הראשון שהושק בבריטניה, דרכו ביקשו להכיר לקהל המקומי את ישראל, על כל מורכבויותיה. זה קרה כבר לפני עשר שנים. מאז הפסטיבל המריא, הלך וגדל מדי שנה, ואירח אלפי מבקרים. נוכח ההצלחה התרחב אל ערים נוספות בממלכה - ובשנים האחרונות התקיים גם בגרמניה, הולנד וצ'ילה.
"התחלנו מפסטיבל מאוד קטן, עשר הקרנות בלבד בשלושה ימים. זה לא היה פשוט. פתחנו עמותה, גייסנו כספים ותרומות בכוחות עצמנו, גייסנו את האמנים הישראלים ויוצרי הקולנוע, ועברנו בין בתי קולנוע כדי לשכנע את הבעלים לקיים שם את ההקרנות של הסרטים. קפצנו לבריכה הזו בלי לדעת בכלל אם יש מים או לא, אבל התחלנו לשחות בכל הכוח. משנה לשנה הפסטיבל גדל וצמח, והופתענו לגלות עד כמה אנשים אוהבים אותו. התחלנו להתרחב אל ערים נוספות בבריטניה. השנה נקרין גם בקיימברידג', אוקספורד, אדינבורו, ליברפול וברייטון, וזה זינוק משמעותי. לצד הסרטים, התחלנו להביא גם סדרות טלוויזיה ישראליות, ולארח שחקניות ושחקנים, במאיות ובמאים, ומפיקים ישראלים, שפוגשים את הקהל פנים אל פנים ומשוחחים על היצירה".
מה לבריטים ולסרטים דוברי עברית?
"מי שאוהב תרבות, לא משנה לו השפה. בדיוק כשם שאני אוהבת לראות סרטים צרפתיים, איטלקיים, אפגניים או יפניים. אדם שמתעניין בהיסטוריה, ביחסי חילונים-דתיים, בגיאוגרפיה – יתחבר מיד לקולנוע הישראלי. וזה משתקף בקהל עצמו: בשנים הראשונות עיקר באי הפסטיבל היו מתוך הקהילה היהודית בלונדון, אבל עם השנים, הוא מושך הרבה מאוד בריטים מקומיים. לונדון היא עיר קוסמופוליטית עם אינספור לאומים, והם מצביעים ברגליים ובאים לצפות בסרטים ישראליים".
הסרטים מונגשים למקומיים?
"תלוי באיזו מדינה מדובר. במדינות מסוימות אנחנו מקרינות את הסרטים עם כתוביות בשפה נוספת לאנגלית, כמו גרמנית. במדינות אחרות הסרטים בתרגום אנגלי בלבד".
הקורונה הרגה את הפסטיבל?
"בשנה שעברה קיימנו את הפסטיבל כרגיל, אבל ברגע שפרצה הקורונה, הבנו שחייבים לשנות מתכונת. רכשנו פלטפורמה דיגיטלית, והעברנו את כל הפסטיבל לרשת. אנשים רכשו כרטיסים, נכנסו לאתר מאובטח וצפו בסרטים בבית. את השיחות המצולמות עם השחקנים והבמאים קיימנו בזום, צילמנו פאנלים שדנו בהיבטים שונים של הסרטים, וההצלחה הייתה בלתי רגילה. הגענו כך לקהלים גם מחוץ ללונדון. על כן החלטנו להמשיך במתכונת הדיגיטלית, והשנה הפסטיבל יהיה היברידי: נקיים הקרנות בבתי הקולנוע למי שרוצה לצאת מהבית וליהנות מצפייה בסרט, ובמקביל, נקרין גם באתר לטובת הקהל שלא יכול לצאת, או מעדיף להתפנק בבית".
מחוץ לאולמות, יש עדיין מחאות או תקריות?
"כן, מדי שנה יש בלונדון, בגרמניה וגם קצת באמסטרדם, הולנד. בגרמניה עיתונאי שהגיע לצפות באחד הסרטים נקלע לתגרה עם מפגיני BDS, שנכנסו לאולם, החלו לצעוק והניפו דגלים. אנחנו מקפידים על אבטחה בכל מדינה, במיוחד אם מוקרן סרט 'דליק' שעלול לעורר קונפליקט פוליטי וכמובן, בהקרנות שבהן השגריר משתתף או שמגיעה אישיות חשובה, יש אבטחה נוספת".
5 צפייה בגלריה
"הופתענו לראות עד כמה לא יהודים מכירים את גולדה. הקרנו אותו כבר 20 פעם". פתיחת הפסטיבל בברלין
(צילום: Ruthe Zuntz)
5 צפייה בגלריה
"מוטו הפסטיבל הוא 'לא דתי, לא פוליטי'". התסריטאי והבמאי שמוליק מעוז עם השחקנים מגי אזרזר ורן דנקר מתארחים בפסטיבל סרט
5 צפייה בגלריה
"חשוב לי שיכירו את ישראל, ולא רק ממה שכתוב בעיתונים או במדיה". מימין לשמאל: הרוש, הוכמן והשחקניות מגי אזרזר ונורית שלום
"אנחנו מופתעות תמיד שהקהל נהנה דווקא מהסרטים הקלילים, המצחיקים והמהנים, כמו הסרט 'זינוק בעליה'. סרט נוסף שהפתיע אותנו בשנה שעברה היה 'גולדה', דוקו מדהים. הופתענו לראות עד כמה לא יהודים מכירים את גולדה. הקרנו אותו כבר 20 פעם"
הפסטיבל ממומן רק מרכישת כרטיסים?
"לפסטיבל נדרש מימון רב. אנחנו מפעילות עמותה בבריטניה, בהולנד ובגרמניה, ולכל פסטיבל אנחנו מגייסות תרומות בנפרד. עלות ההפקה של פסטיבל נעה בין 70 ל-100 אלף ליש"ט, יותר מחצי מיליון שקל. העלות כוללת את רכישת זכויות ההפצה של 30 עד 40 סרטים, תפעול אתר האינטרנט, חוברות, שיווק, אבטחה, ערב פתיחה, הבאת האמנים מישראל. הכל עולה כסף. יש לנו קצת תמיכה מקרן הקולנוע וקרן גשר שתומכות בנו, בהתאם לתקציב המועט שעומד לרשותן. בגרמניה אנחנו מקבלות גם סיוע כלכלי מהרשויות".
כמה אנשים משתתפים וצופים בסרטים הישראלים?
"התחלנו עם אלף צופים בפסטיבל הבריטי, כיום כבר יש כעשרת אלפים צופים בבריטניה בלבד, ועם האונליין זה יותר. בגרמניה יש יותר צופים: הפסטיבל הגדול הוא בברלין, אך אנחנו מקרינים גם בערים נוספות. אנחנו מנסות להגדיל את הפרישה לעוד בתי קולנוע ועוד ערים במדינות שבהן אנו כבר פועלים. בעתיד אנו מתכוונות להתרחב גם ליוון, דרום אמריקה, הודו".
איזה סרט ישראלי הכי הפתיע אותך בהצלחתו בחו"ל?
"אנחנו מופתעות תמיד שהקהל נהנה דווקא מהסרטים הקלילים, המצחיקים והמהנים, כמו הסרט 'זינוק בעליה'. סרט נוסף שהפתיע אותנו בשנה שעברה היה 'גולדה'. דוקו מדהים. הופתענו לראות עד כמה לא יהודים מכירים את גולדה. הקרנו אותו כבר 20 פעם".
יש מחיר אישי לפעילות הזו?
"אם לא היה לי בעל שמשתכר, לא הייתי יכולה לעשות את זה. זו עבודה שמשתלטת עליך. מאוד תובענית, אני לא מרוויחה הרבה, אבל אין מאושרת ממני בזכות זה. חשוב לי שאנשים יכירו את ישראל, על כל גווניה, איך שהיא באמת, ולא רק דרך מה שכתוב בעיתונים או במדיה. שיראו איך היא נראית באמת. המוטו של הפסטיבל הוא 'לא דתי, לא פוליטי'. אנחנו בוחרים את הסרטים בהתאם לערך האמנותי שלהם. כלומר, הם משקפים גם את הצדדים הקשים, לצד הצדדים החיוביים, וזה בסדר גמור. לכל מדינה יש מורכבות תרבותית וחברתית, ואנחנו מראות את כל הצדדים. זה מאפשר לאנשים במדינות אחרות להבין מה היא ישראל באמת, על כל גווניה".
חושבת לחזור מתישהו?
"ברור. אני מגיעה המון לישראל, פעמים רבות בשנה. אני מאוד רוצה שנחזור בשנים הקרובות, ואני מאמינה שזה יקרה. אנחנו אוהבים את הארץ, מגיעים תמיד להצביע בבחירות, הלב שלי בישראל. את העבודה שלי אני יכולה לעשות מכל מקום בעולם".
