אמש (יום ד') נערכה אסיפת ההורים הראשונה של כיתה ז' בחטיבת הביניים החדשה שאליה הולכת בתי החל מהשבוע הבא. בשיחת זום מאתגרת ומרובת משתתפים, ברוח תקופת הקורונה, פרס מחנך הכיתה, בסבלנות ובשקידה ראויים לשבח, את מתווה הלימודים שלנו לשנה הקרובה: הכיתה תחולק לשתי קבוצות, שילמדו לסירוגין, יום זו ויום זו. כל תלמיד יגיע לבית הספר שלוש פעמים בשבוע, ושלוש פעמים נוספות ילמד לבד בבית, באמצעות המחשב.
עד כאן טוב ויפה. האתגר האמיתי, שימו לב, מתחיל עכשיו: כדי לשמור על קשר רציף עם החברים בקפסולת האם, בימים שבהם התלמידים לומדים מהבית, הם יידרשו להגיע לבית הספר בשעות הצהריים לבילוי דו-שעתי של משחקי חברה. כלומר, מ-8:00 עד 12:00 ירחיבו הלומדים מרחוק את דעתם באמצעות המחשב האישי, בהנחה שאמנם יש להם כזה, ומחצות היום עד שתיים בצהריים יבלו באותה כיתה ממש שבה בילו באותו היום חבריהם לקפסולה השנייה, שאותם (ואת נגיפי הקורונה שמי מהם אולי נושא) נאסר עליהם לפגוש עד קץ המגפה.
ואיך בדיוק יגיעו לבית הספר תלמידים הגרים במרחק ניכר ממנו בשעה 12:00, כאשר הוריהם אמורים להיות במקומות העבודה? שאלה טובה.
מבולבלים? גם אנחנו. אבל החלק המפתיע באמת עוד לפנינו. בעת לימודי חשבון או אנגלית, המתבצעים בבית הספר בקבוצות רב-כיתתיות, שנקבעות לפי רמת התלמידים, וכן במגמות ההעשרה השונות (תל"ן), יתערבבו תלמידי כל קפסולה כזו דרך קבע עם תלמידים מקפסולות של כיתות אחרות, עד ארבע במספר, לפי אישור משרד הבריאות. לפיכך ייחשפו התלמידים באופן יומיומי כמעט לכל תלמידי השכבה, שייחשפו גם הם, בתורם, לקפסולות השונות.
המתווה המשונה והמאולץ הזה, שדורש מההורים מאמץ אינסופי, כלכלי ואחר – לקנות מחשבים, להרגיל את הילדים ללמוד לבד מהבית, לוודא שיעמדו ביעדים שנקבעו להם, ולהסיע אותם לבית הספר וממנו בשעות לא שגרתיות — הוא ניסיון צבוע ומתחסד, שנידון מראש לכישלון, ללכת עם ולהרגיש בלי.
או יותר נכון: ללכת בלי ולהרגיש עם. לא ממש ללמוד - אבל גם לא להודות בכך. להיחשף לעשרות ילדים – אבל להרגיש שאנחנו לומדים בקבוצות קטנות, כמו במדינות מתוקנות. לא להפריע לפרנסת ההורים בזמן המשבר הכלכלי הגדול ביותר שידעה המדינה - אבל להעביד אותם סביב השעון בניסיון נואש לעמוד במבול המטלות שמערכת החינוך הפילה עליהם, כדי לשכנע אותם שהיא מתאמצת עבורם.
יישומו המורכב לכולם – לילדים, להורים וכמובן גם לצוות המורים, שנדרש למלא את המוטל עליו בתנאים בלתי אפשריים – לא מעניק שום הגנה מקורונה. למעשה, הוא מבטל את יתרונות הלמידה בקפסולות עד כדי כך שכבר ראוי להחזיר את התלמידים לבתי הספר במשרה מלאה ובלי מגבלות, ולפחות לחסוך מכולנו את העמדת הפנים המטופשת, שאנחנו שותפים לאיזה מאמץ קולקטיבי אדיר שנועד לבלום את המגפה. המציאות שונה בתכלית. כבר שבועות רבים שלא נעשה שום מאמץ לעצור את ההדבקה הדוהרת בישראל, והדבר נכון גם לגבי פתיחת מערכת החינוך.
רפיון הידיים של המדינה, והמוסר הכפול שלה בכל מה שקשור למשבר הקורונה, בא אתמול לידי ביטוי גם בפרשת הפרויקטור רוני גמזו והטיסות לאומן. כבר שבועות ארוכים שהממשלה מסיטה במכוון את מבטה מהאסון הרפואי שעומדים להמיט עלינו חסידי ברסלב. כשנקט פרופ' גמזו צעד מקורי, שנועד למנוע את המחדל הזה באמצעות פנייה ישירה לנשיא אוקראינה, שלח אליו הפיתום נתניהו מסרים מאיימים באמצעות הפה הדובר שלו, מיקי זוהר, בעוד הוא עצמו הכריז קבל עם שהוא דווקא מגבה אותו. מי שקנה את ההצגה הזו מוזמן בחום להמשיך להאמין בקפסולות של מערכת החינוך. גם מהן לא יצא שום נס.
- שרית רוזנבלום היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
