פוליטיקאי עיראקי מנוסה אמר לי לאחרונה ששנים קשות צפויות לארצו. כל מבוקשה של עיראק הוא להיות מדינה נורמלית השומרת על ריבונותה ועל גבולותיה, ולהקדיש את מרצה לפיתוחה ולעתיד עמה. אך נראה שהשבת הסדר היא משימה קשה ונפיצה. האו"ם לא מעניק סיוע, וגם ארה"ב לא מציבה את הסוגייה העיראקית בראש סדר העדיפויות שלה.
אותו פוליטיקאי הצביע על כך שמעצמות האזור – בעיקר ישראל, איראן וטורקיה – עושות ככל העולה על רוחן. הן פועלות על פי האינטרסים שלהן ונהנות מהירידה בכוחן של מעצמות העל העולמיות ובכוחו של החוק הבינלאומי. במילים אחרות, המזרח התיכון מתנהל ללא שוטר שישליט חוק וסדר, ללא מבוגר אחראי, ומעצמות האזור מרשות לעצמן לעורר מרבצן שאיפות שהיו רדומות עד כה בשל החשש ממעצמות העל הבינלאומיות.
דוגמה לסדר החדש הזה היא הדרך שבה פועל רג'פ טאיפ ארדואן בלוב. נשיא טורקיה הרחיב את התקיפה הטורקית לתוך לוב ואת מעורבותו במלחמת האזרחים המתחוללת שם. התחקירים שמפרסמים אמצעי התקשורת הטורקיים על שפע המחצבים, הנפט והגז מזכירים ימים עברו, שבהם הנורמות של יחסים בינלאומיים אפשרו פעולות אלימות כגון אלו.
ברור לכול שארדואן בחר בהתערבות צבאית כדי לשמר את מעמדה של טורקיה במדינה ספציפית וגם כדי להשתית את נוכחותה של טורקיה במזרח התיכון כולו. הוא פעל כך הן משום שהקהילה הבינלאומית לא מסוגלת לכבות את השרפות לפני שהאש מתגברת, והן משום שארה"ב ויתרה על תפקיד השוטר האחראי – זה שמקבל את ההחלטות המכריעות בכל הנוגע לגורלם של סכסוכים באזור. זהו תפקיד קשה ואפוף סכנות; הוא יקר מבחינה כספית, ולעיתים דורש התערבות צבאית שגובה מחיר גבוה גם בחיי אדם.
ארה"ב לא רואה עצמה כרגע מחויבת לשלוח את צבאה כדי לסלק מהשלטון רודן זה או אחר ולשחרר את עמו. היא גם לא מעוניינת עוד להציג עצמה כמעצמה שביכולתה לחנך את מפרי החוק הבינלאומי או את מי שמאיים על יציבות שכניו.
הסיבה לשינוי הזה אינה נעוצה רק בהתערבות הצבאית האמריקנית הכושלת בעיראק, אלא גם במעורבותה של ארה"ב באזורים נוספים בעולם. היא עסוקה זה שנים באיום הסיני הרבה יותר מאשר במזרח התיכון. אין פירושו של דבר כי וושינגטון "התפטרה" לגמרי מתפקידה וכי אין לה עוד אינטרסים באזור; אבל היא מתמודדת עם אתגרי האזור אחרת, בין היתר באמצעות הטלת סנקציות במקום בהתערבות ישירה. באופן כללי, בהתנהלותה אין רצון או שאיפה למלא את תפקיד הגורם האחראי הבינלאומי.
גם רוסיה לא יכולה לקבל על עצמה את תפקיד השוטר הבינלאומי במזרח התיכון, מפני שיכולותיה הכלכליות המוגבלות אינן מאפשרות לה לעשות זאת. אין ספק שמוסקבה דואגת לנצל כל טעות או מעידה של ארה"ב, והיא גם מעוניינת למכור נשק באזור ולמשוך אליה את בעלות בריתה. אבל רוסיה לא יכולה לגבש פתרונות לבעיות הקשות – תפקיד בסדר גודל כזה יקר מדי עבורה.
ההמחשה הטובה ביותר לכך היא העובדה שרוסיה, שהצליחה להציל את המשטר הסורי ולהטות את הכף לטובתו בשטח, אינה מסוגלת לדאוג לשיקומה של המדינה.
ולפיכך אי אפשר להתעלם מהתפקיד החדש והמבטיח שנפתח בפני המעצמות האזוריות, כאמור בעיקר טורקיה, איראן וישראל. ההסכם הצבאי האחרון בין איראן לסוריה מוכיח שבהיעדר האמריקנים, קרנם של כוחות מקומיים עולה על חשבונם של כוחות בינלאומיים.
הדבר עודד את שלוש המדינות באזור לצאת לפעולה: ישראל מתכוננת לספח שטחים נוספים; טורקיה שולחת כוחות לסוריה ולעיראק, מחזיקה בסיסים צבאיים בקטאר ובסומליה ומתערבת צבאית בלוב; ואיראן גם היא בוחשת בקלחת ללא הרף.
וכפי שאמר לי אותו פוליטיקאי עיראקי בכיר, "המזרח התיכון לא יחווה יציבות עד שיושביו יוכלו לענות על השאלה היכן יעצרו ישראל, טורקיה ואיראן".
- רסאן שרבל הוא העורך הראשי של העיתון א-שרק אל-אווסט, הרואה אור בלונדון. המאמר המלא התפרסם בעיתון א-שרק אל-אווסט. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: דולי ברוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 00:16, 27.07.20
