צפו: כך פועלים ישראלים ויהודים לטפח ולסייע לילדי המהגרים מוסלמים בברלין (צילום: Shalom Rollberg)
4 צפייה בגלריה
"חששתי בחיים שלי מספיק, ואני משתדל לא לתת לפחד לנהל את חיי". יונתן ויצמן, מנהל פרויקט שלום-רולברג
(צילום: Shalom Rollberg)
שלוש שנים ביחידה מובחרת בגבעתי הפגישו את יונתן ויצמן עם סכנת מוות כדרך שגרה, אבל אירוע אחד קשה שינה את חייו: קרב עז בין כוחות צה"ל ללוחמים פלסטינים בשכונת סג'עייה בלב עזה, טרם ההתנתקות, שהוביל לנפגעים רבים. יונתן עצמו נפגע בראשו מהלך הניסיון לחלץ את הכוח. בעקבות הפציעה הקשה איבד את ראייתו ואושפז לתקופה ממושכת, שלאחריה נדרש לשיקום ארוך.
"שאלתי את עצמי, מה, ככה זה יהיה תמיד?", הוא אומר. "ניפצע, נילחם, ושוב ניפצע ושוב נילחם? עד מתי? זה חייב להיגמר, ויש רק דרך אחת לעשות את זה: להידבר. זה העלה אצלי את הספקות. אני מבין שצריך לשאת נשק ולהילחם, אבל הבנתי שיש עוד דברים שצריך ואפשר לעשות. אני לא מבקר שום צד – לא את הלוחמים או ולא את הפציפיסטים, אלא רוצה להיכנס בתווך".
ויצמן, בן 39, נולד והתחנך בהרצליה. לאחר השיקום ובתום שירותו הצבאי המשיך ללימודי תואר ראשון בספרות ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. באחד הימים הכיר את מילנה, תיירת מפולין, שלימים הפכה אשתו ואם שני ילדיו. ביחד הם החליטו לעזוב לברלין, שם למד גרמנית, ושילב את האהבה לאמנות עם עבודה כמנהל בית קפה ומדריך תיירים. בין השאר היה מעורב בייסוד פסטיבל אמנות מקומי ובמיזמי אמנות קהילתיים. כששמע שפרויקט שלום רולברג מחפש מנהל חדש, החליט להגיש את מועמדותו – והתקבל. הפרויקט הוא ארגון ייחודי של קירוב לבבות, שבמסגרתו ישראלים ויהודים חונכים ילדי מהגרים מוסלמים ברובע רולברג שבשכונת נויקלן בברלין, אזור בעל שיעור התושבים המוסלמים הגבוה בעיר.
את "שלום רולברג", הקימה לפני כעשור הישראלית הגר לוין, שהפעילה אותו מהמרכז הקהילתי מורוס 14, הממפה את צרכי המהגרים בקהילה ומשדך להם ארגוני מתנדבים מתאימים. בימיו הראשונים של הפרויקט היתה הגר לוין הישראלית והיהודייה היחידה שילדי המהגרים המוסלמים ברובע הכירו. מהר מאוד התרכזו סביבה עוד ישראלים השוהים בברלין ויהודים מקומיים. חלקם השתלבו כחונכים אישיים לילדים, אחרים לימדו אנגלית, ורבים העבירו חוגים ושיעורי העשרה שבועיים – אמנות, ספורט ואמנויות לחימה, תיאטרון, אפילו שיעורים ביהדות. ההשתתפות של הילדים חשפה גם את בני המשפחות שלהם למתנדבים והעמיקה את ההיכרות הקהילתית בין הישראלים והיהודים לבין המהגרים המוסלמים.
אחת המשימות הרגישות והמורכבות של המתנדבים היא לגשר ולתווך למען ילדי המהגרים מציאות של מדינה מערבית, ליברלית וחילונית, ש"האחר" בה הוא מאוד דומיננטי, והיא שונה משמעותית לעומת התרבות השמרנית והמבנה המשפחתי המסורתי שהכירו. זה בא לביטוי בהשתתפות של ילדות מוסלמיות בכיסוי ראש ובבגדים מסורתיים בשיעורי ציור אופנה, למשל, או בביקור שעשו הילדים בבית כנסת, וגם בשיחות ראשונות על מושגים שלא שמעו עליהם מעולם, כמו הומוסקסואליות.
המימון: אך ורק מתרומות
הגר לוין חזרה לארץ, ויונתן מונה לעמוד בראש הפרויקט במקומה. כיום מונה הארגון כ-20 מתנדבים, כולם ישראלים או יהודים ברלינאים. "אנחנו נותנים לילדים תמיכה ואהבה, לצד שיעורים בחינם".
והמשפחות יודעות שהפרויקט מנוהל בידי ישראלים?
"חלק מהילדים לא יודעים ומגלים זאת רק בדיעבד, כשהם משוחחים עם החונך ושואלים אותו, למשל, איך הוא חוגג את הרמדאן, או את חג המולד, ואז המדריך מסביר שאנחנו יהודים. כך נוצר שיח שהוא לא מלמעלה או מלמטה, אלא בגובה העיניים, מתוך מקום של אמון וידידות. הילדים באים כי הם רוצים וממשיכים לרצות. הם מסתקרנים לשמוע ולהכיר עוד את העולם שלנו, שעליו הם שמעו וחשבו דברים אחרים, לעתים קשים מאוד, ומגלים מציאות שונה לגמרי".
"ברור שלפעמים הסכנה אמיתית, והעולם מלא באנשים לא נעימים, אבל אני לא אתן להם לנהל את חיי או את חיי המשפחה שלי. מחובתנו ליצור עולם טוב יותר. גם המוסלמים אוהבים את הילדים שלהם ורוצים את טובתם בדיוק כמונו, ובחלקת האלוהים הקטנה שלי, אני מנסה לעשות את השינוי"
"כשלא פוגשים את האחר, קל מאוד לפתח דעות קדומות כלפיו. לא היו כמעט יהודים בשכונה שבה אנחנו נמצאים, והמשפחות מגיעות מסוריה, אפגניסטן, לבנון, וארצות נוספות, שבהן לא שמעו דברים טובים על היהודים. לעתים הם מביאים איתם את הדברים ששמעו בבית, ואנחנו מפגישים אותם עם האחר, במקרה שלנו יהודים וישראלים, בהקשר חינוכי וחיובי. קשה יותר לשנוא כשמכירים זה את זה, וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות. אישית, רוב האינטראקציות שלי בשירות הצבאי מול ערבים היו לא חיוביות, פעמים רבות גם מול כוונת של רובה ועם הדי פיצוצים ברקע. מתוך הכאב הזה והאובדן שסביב, הבנתי שצריכה להיות דרך אחרת לחיות זה לצד זה".
איך מסתדרים עם השפה?
"אני דובר גרמנית, וגם הילדים מדברים גרמנית, והאינטראקציה היא לרוב בגרמנית. מנהל המשרד ועובדת נוספת מדברים ערבית עם ההורים".
אחד האתגרים הגדולים של יונתן הוא גיוס המשאבים להמשך קיומו של הפרויקט. אמנם בעבר הארגון זכה לסיוע ממפעל הלוטו הגרמני, אולם היום הוא פועל רק על בסיס תרומות של אנשים פרטיים. הקושי לגייס תרומות גדל מאוד בשנה האחרונה, על רקע הסגרים והריחוק החברתי שגזרה הקורונה על העולם, וכעת יונתן והצוות מחפשים אפיקי מימון שיאפשרו להם להמשיך לקיים את הפעילות.
אילו שינויים והתאמות עשיתם בשנת הקורונה?
"זו היתה שנה קשה. הילדים היו סגורים בבתים, החוגים בוטלו. ניסינו לעבור למרחב הדיגיטלי ככל האפשר. אנחנו עדיין בסגרים, ומצפים בקוצר רוח לחזור לפעילויות שהילדים ממש אוהבים. כולם מתוסכלים, ואצל אוכלוסיית המהגרים התסכול גדול אף יותר, משום שהם מתגוררים בדירות קטנות מאוד. גם לנו, כמשפחה עם שני ילדים, השנה הזו היתה קשה ברמה האישית. זה קשה לכולנו".
4 צפייה בגלריה
יונתן ויצמן עם ילדי רובע רולברג בנטיעות ט"ו בשבט. "זו היתה שנה קשה. הילדים היו סגורים בבתים, החוגים בוטלו"
(צילום: Shalom Rollberg)
4 צפייה בגלריה
שיעור אמנות עם המתנדבת חגית. לגשר ולתווך לילדים המהגרים את המציאות של מדינה מערבית
(צילום: Shalom Rollberg)
4 צפייה בגלריה
חלק מהילדים מגלים שהחונך ישראלי או יהודי רק כשהם שואלים אותו איך הוא חוגג את חג המולד או רמדאן
(צילום: Shalom Rollberg)
יש חשש לביטחון האישי לישראלי שגר בשכונה שרובה מוסלמית?
"חששתי בחיים שלי מספיק. אבל להתמקד רק בחששות זה לא יעזור. יש רק דרך אחת להתקדם והיא קדימה. אני משתדל שלא לתת לפחד לנהל את חיי. ברור שלפעמים הסכנה אמיתית, והעולם מלא באנשים לא נעימים, אבל אני לא אתן להם לנהל את חיי, או את חיי המשפחה שלי. מחובתנו ליצור עולם טוב יותר, ולא לקבל את הדברים כפי שהם. גם הגויים, גם המוסלמים, אוהבים את הילדים שלהם ורוצים את טובתם בדיוק כמונו, ובחלקת האלוהים הקטנה שלי, אני מנסה לעשות את השינוי".
