"מה גרם לכם לכתוב דווקא עכשיו ספר על מנהיגים ישראלים שקיבלו החלטות גורליות?", שאלתי את דייוויד מקובסקי, בריאיון ל"עושים כותרות", הפודקאסט של ynet. מקובסקי הוא חוקר בכיר במכון וושינגטון ואחד ממחברי "חזק ואמץ", ספר חדש על ארבעה ראשי ממשלה ישראלים שרואה אור בימים אלה בעברית בהוצאת "ידיעות ספרים", ועוסק בהחלטות גורליות של דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין ואריאל שרון. לא חומר קריאה סטנדרטי, בטח לא כשהוא נולד בבירה האמריקנית.
האזינו: מקובסקי בריאיון לפודקאסט "עושים כותרות"
"תראה", השיב מקובסקי, "חשבנו שהדור הצעיר בארה"ב מאבד קשר לישראל. ביקרתי יותר מ-150 פעם בקמפוסים ברחבי ארה"ב, וחשבתי שצריך לקשר את הדור הצעיר להחלטות גורליות בישראל כדי שיקבלו קצת השראה. אולי הקשר עם ישראל יכול להתחזק. לכן חשבנו על ארבעה מנהיגים שקיבלו על עצמם החלטות היסטוריות, ורצינו לספר את הביוגרפיה שלהם, כדי שבני הדור הצעיר יידעו מיהם".
מדובר בארבעה ראשי ממשלה שכבר אינם בין החיים, דמויות שעל פי סקרים שונים אפילו בישראל לא כל הצעירים מכירים או זוכרים, שלא לומר יודעים מה עשו עבור המדינה ומתי. מבחינת מקובסקי ושותפו לכתיבה, הדיפלומט הוותיק דניס רוס, מדובר בארבעה מנהיגים שקיבלו החלטות גורליות, החל בהקמת המדינה, דרך השלום עם מצרים ועם הפלסטינים ועד פינוי רצועת עזה.
מקובסקי ורוס חולקים אהבה גדולה לישראל ודאגה משותפת לעתידה. שניהם אמריקנים מלידה, שניהם יהודים ושניהם שירתו נשיאים אמריקנים שניסו להשכין שלום בין ישראל ובין שכנותיה. מקובסקי היה גם עיתונאי, הוא דובר עברית, ואחראי במכון המחקר הוושינגטוני על הקשר שבין ישראל לפלסטינים.
למרות המיני ביוגרפיות של מנהיגי העבר, הספר עוסק גם בהווה, ושני הכותבים מקדישים לא מעט עמודים לסוגיית הסיפוח שהסעירה את המערכת הפוליטית בשבועות האחרונים.
"אתה יודע", אמר מקובסקי באחת השיחות האינטרנטיות שניהלנו בין תל אביב לפרברים של וושינגטון שם הוא מתגורר, "מה שמשותף לארבעת המנהיגים שחקרנו זו לא אידאולוגיה, אלא ההגדרה המשותפת של מהי אחריות לאומית. ניתחנו וראינו כמה תכונות מאוד חשובות שהיו משותפות לארבעתם. ראשית, הם זיהו מה חשוב, וכמו לייזר דבקו במטרה. שנית, היה להם מאזן של סיכונים - מה יותר מסוכן לעשות: להחליט או לא להחליט. ארבעתם אמרו שלא להחליט זה יותר מסוכן.
"שלישית, עבור ארבעתם, ישראל הייתה מעל לכל, גם אם זה התנגש עם האינטרס האישי שלהם. וכמובן, הם הבינו את החשיבות של לחנך את הציבור לגבי מה שעומד על הפרק ועל כף המאזניים. הם הבינו היטב את הקשר ההדוק שבין מנהיגות ובין החוסן הציבורי. הם הבינו שכדי הציבור יעמוד בהחלטות החשובות של המנהיגות, הוא צריך להאמין במנהיג. ולא פחות חשוב, הייתה לארבעתם הסכמה לגבי כללי המשחק ועל מוסדות המדינה".
הפחד של אריאל שרון מהדמוגרפיה
הספר ראה אור במקור בארה"ב, ובהשקתו השתתפו (בזום) גם דליה רבין וגלעד שרון - ילדיהם של שני ראשי ממשלה שירדו מן הבמה הציבורית באופן דרמטי, טראגי וטראומטי עבור רבים. שניהם התייחסו לניסיון של מקובסקי ורוס להשיב את האבות לשיח הציבורי בכבוד ובשמחה. לא בכל יום משקיעים שני חוקרים אמריקנים מכובדים כמה שנים טובות מחייהם על מנת לכתוב דווקא על קבלת ההחלטות של מנהיגים במדינה מזרח תיכונית מיוזעת.
מבחינת מקובסקי ורוס, העבודה על הספר הולידה גם כמה תוצרים היסטוריים מרתקים. כך, למשל, הם הצליחו לקבל אישור לחטט בארכיונים, הן בישראל והן בארה"ב, ואפילו לזכות בהסרת חסינות מעל כמה מסמכים סודיים, אם כי לא בהכרח מטלטלים מבחינה חדשותית.
מה שכן, ובלי קשר לסקופים, הספר כתוב כך שגם מי שלא בקיא בביוגרפיה של בן גוריון או בגין יוכל לנווט בקורות החיים של המנהיגים שהובילו את ישראל בתקופות סוערות, וגם להתוודע לסיפורם האישי - מבלי להידרש לימים ארוכים של קריאה. רוס ומקובסקי השכילו לכתוב ספר היסטורי שמתאים לקצב של 2020.
השניים חילקו ביניהם את העבודה: רוס כתב על רבין ועל שרון, מקובסקי על בן גוריון ועל בגין. ואם לבחור את "הפצצה ההיסטורית", ייתכן שהיא נפלה בחלקו של רוס. בפרק על אריאל שרון הוא קובע שאחרי ההתנתקות מעזה תכנן ראש הממשלה להמשיך בצעדים חד-צדדיים גם ביהודה ושומרון, "על מנת לשמור על הרוב היהודי בישראל" (פניתי בעניין לגלעד שרון, שבנימוס אוסטרו-הונגרי ביטל את הדברים של החוקר האמריקני, מה שלא הפך את הקביעה של רוס לפחות מעניינת).
שאלתי אותו אם הוא ידע ממקור ראשון ששרון תכנן לפנות התנחלויות ביהודה ושומרון. "לא דיברתי עם שרון באופן ספציפי לגבי התוכניות שלו בגדה המערבית", השיב רוס במייל. "במהלך העבודה על הספר דיברתי עם האנשים שעבדו הכי צמוד לשרון ושתי נקודות בלטו: האחת, הוא עזב את הליכוד והקים את קדימה כי הוא ידע שהוא לא יוכל להשיג את התמיכה של המפלגה לנסיגות עתידיות שתכנן. שנית, הוא חש שזה היה הכרחי לשמור על האחיזה של ישראל בגדה המערבית באזורים שהיו לדעתו הכרחיים לביטחון ישראל. והאזורים האלה הם גושי ההתנחלויות.
"הוא היה מונע בעיקר על ידי נושא הביטחון, והוא חש שבמוקדם או במאוחר, אלא אם ישראל תנקוט יוזמה, המדינה תעמוד בפני לחצים עצומים מן הקהילה הבינלאומית, כולל מארה"ב, לסגת אפילו מאזורים שהיו קריטיים לביטחונה בטווח הארוך. שרון האמין שעל ידי נקיטת יוזמה הוא ימנע את הלחץ ויבנה לגיטימציה גדולה כדי שישראל תוכל לשמור על הגושים".
לפי רוס, שרון היה מודאג מאוד מהנתונים שהוצגו בפניו בהקשר הדמוגרפי. הוא קרא שני דו"חות של המומחים פרופ' סרג'ו דה לה פרגולה והפרופ' ארנון סופר, והשתכנע שישראל תתקשה לשמור על רוב יהודי בין הירדן לים אם לא תתנתק מהפלסטינים. "הוא הונע על ידי הדאגות הללו", אומר רוס. "הוא רצה להבטיח שישראל תישאר יהודית ודמוקרטית, עם רוב יהודי מאוד ברור".
שרון, כמו קודמיו וכנראה גם אלה שבאו אחריו, חש כי אין בלתו, שרק הוא יודע מה טוב לישראל ורק הוא יודע לקבל את ההחלטות הקשות. "שרון אמר לי בנקודה מסוימת שכל אלה שיבואו אחריו הם פוליטיקאים", מספר רוס. "המשמעות: ההחלטות שלהם יתקבלו על בסיס הצרכים הפוליטיים שלהם, ולא על בסיס הצרכים הלאומיים. בין אם זה נכון או לא, זה מה שהוא האמין. הוא חש שהוא חייב לקבל החלטות גדולות, כי יורשיו לא יעשו זאת. אני חושב שהתפיסה שלו עוצבה על ידי העובדה שהוא היה בדור שנלחם עבור הקמת המדינה, וחי בתקופה שבה עצם הישרדותה של המדינה היה בסימן שאלה והכל היה מאבק".
רבין תכנן גדר הפרדה
מנהיג אחר שניסה את מזלו עם הפלסטינים בזירה המדינית היה כמובן יצחק רבין. ניסיונו לבצר את ביטחון ישראל ומדינה לפלסטינים נקטע על ידי שלושה כדורים שנורו בגבו על ידי רוצח יהודי בתל אביב. האם ישראל הייתה נראית אחרת אלמלא היה רבין נרצח? קשה לדעת, אך דניס רוס מנסה להשיב.
"זה נכון שיש כיום תפיסה בישראל שלפיה אין בצד השני פרטנר", הוא מסביר. "מאוד קשה לומר אם המציאות הייתה אחרת כיום אם רבין לא היה נרצח. מצד אחד, הוא כיבד את הפלסטינים כעם - ואני זוכר שהם ממש התאבלו על מותו. מצד שני, שישה חודשים לפני הרצח הוא אמר לי שתוצאות הבחירות הבאות בישראל יקבעו אם יהיו או לא יהיו פצצות של חמאס בישראל. הוא היה נחוש לשמור על ביטחון ישראל, הוא היה נחוש להיפרד מהפלסטינים על מנת לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית, ועל מנת להימנע מהאפשרות שישראל תהפוך למדינה דו לאומית".
רוס מגלה כי בשיחה שניהלו בפברואר 1995, חודשים לפני הרצח, היה רבין סקפטי לגבי האפשרות להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים. עם זאת, רבין הבין שישראל חייבת להיפרד מהם על מנת לשמור על אופיה, זהותה וביטחונה. לדברי רוס, "רבין אמר לי באותה הפגישה שהוא מתכוון לבנות גדר הפרדה בין ישראל לפלסטינים".
הסיפוח כאובדן הזדמנות במזרח התיכון
כאמור, כמי שעוסקים בסוגיה הישראלית פלסטינית כבר שנים ארוכות, מקובסקי ורוס החליטו לא להתעלם מהמהלכים הפנים-ישראליים שהחלו להכין את הקרקע לסיפוח של שטחים פלסטיניים למדינת ישראל. אולי בשל ההשלכות הכבדות שעשויות להיות לסיפוח, החוקרים מתייחסים אליו כאל הכרעה גורלית ומזהירים מפני הסכנות הטמונות בו.
"זו החלטה חשובה", אומר דיוויד מקובסקי. "דניס ואני באים מזווית שמבינה מה זה להיות בפנים. אנחנו לא שונאים את בנימין נתניהו. אנחנו כותבים את זה מעמדת מרכז ומנסים להיות אובייקטיביים עד כמה שניתן, מבלי להיכנס לשנאות בפוליטיקה הישראלית.
"אנחנו קצת מודאגים מהעניין של הסיפוח. אנחנו שומעים הרבה את הזווית הישראלית הביטחונית, ואנחנו לוקחים את זה מאוד ברצינות. אנחנו לא באים לא מהימין ולא מהשמאל. אנחנו מנסים לראות את התמונה הכוללת ולא רואים את היתרון האסטרטגי במהלך הזה. יכולים להיות כאן מהלכים כבדים יותר, ולא כדאי להסתכל רק על אינתיפאדה-כן-או-לא מחר בבוקר. אנחנו רואים מה יש לישראל להפסיד במזרח התיכון".
מקובסקי מגלה: "הייתי באבו דאבי, בבחריין, יש לי שיחות עם בכיר במפרץ כל יום. יש לישראל הזדמנות לחזק את הקשר בגלל איראן. אני לא אומר שזה יחסל את היחסים, אבל יש פה הזדמנות להעלות את היחסים מעל לשולחן.
"מאיר דגן (ראש המוסד המנוח, א"ש) אמר שישראל היא הפילגש של המזרח התיכון, אבל אני מפחד שסיפוח יגרום להידרדרות ביחסים - ועוד לא דיברתי על אירופה. אני לא מאמין בסנקציות, כי צריך קונצנזוס, אבל תוכניות של מיליארדי יורו שיכולים לפתח ההייטק בישראל - יכולים להיפגע.
"ובאשר לארה"ב, יחסים שהם הכי חשובים לי, פה זה לא מהיום למחר - אבל מאוד קשה עם הדור הצעיר. זה לא הדור שראה את השואה. הסטודנטים היום נולדו אחרי 11 בספטמבר. אין להם בכלל זיכרון על מה שהיה כאן. זה מאוד מדאיג. יש תנועות מחאה בארה"ב, ובשמאל הקיצוני מנסים לחבר בין פלסטינים ובין השחורים באמריקה. סיפוח לא יתרום למעמדה של ישראל.
"הפחד שלי הוא כזה: ה-DNA האמריקני הוא אדם אחד, קול אחד. אם הפלסטינים יוותרו על שתי מדינות וידרשו מדינה אחת - הישראלים לא יוכלו להסכים. אבל באמריקה יגידו: למה לא? אני מפחד מהבידוד של ישראל. יש זליגה של הדעות של השמאל האמריקני הרדיקלי למיינסטרים. זה לא כזה רחוק. זה יכול לקרות".
