התערוכה "צרור חיים", של הפסלת אורנה בן-עמי, מוצגת בימים אלה במשכן לאמנות בעין חרוד ומספרת את סיפורם של המהגרים והפליטים: משא שנושא את הנודד, צללים של פליטים שניתן להזדהות עם מצבם, דמויות "שקופות" שנוצרו בחיתוך של ברזל באש, צילומי פליטים ועליהם פיסול בברזל מרותך.
בתערוכה שאצר יניב שפירא ארבע סדרות של עבודות: דמויות דקות מברזל, של אנשים שהם לדברי האמנית, שחתכה אותם בלהבה "שקופים ושבריריים, אנשים שאינם יכולים לשרוד ללא החבילות שנושאות אותם בדרכם אל הלא נודע, החבילות שבהן זיכרונותיהם ותקוותיהם לעתיד".
על קיר גדול מוצגת הסדרה "חיים שלמים באריזה" שבה פיסלה בן-עמי בברזל על גבי צילומים שנלכדו במצלמות של צלמי העיתונות של סוכנות רויטרס. האלמנטים המפוסלים כאילו מחיים את הצילום וממחישים גם הם את המשא הכבד שבידי אלה שיצאו למסע קשה וגורלי.
הסדרה הזו היא חלק מתערוכה גדולה של האמנית, שהוצגה בשנים האחרונות במרכז האו"ם בניו יורק, בארמון האומות בז'נבה ובעוד תשעה מוזיאונים באירופה ובארצות הברית.
סדרה נוספת מורכבת מדמויות של פליטים, שבן-עמי חתכה מברזל ומונחות על הרצפה, בדרך שהצופה בהן יכול לחוש שהן הצל שלו, ולהזדהות אתן.
במאמר בקטלוג של התערוכה, כתב היסטוריון האמנות גדעון עפרת: "בדידות נחה על נודדיה/פליטיה אלה של בן-עמי. גם כשהם מופיעים כשיירה או כקבוצה, נתקשה לאבחן משפחתיות שמעבר לאם ותינוקה. הם מופקעים מכל הקשר של 'מקום', הם בני כל גיל ומין, בני כל מעמד חברתי, ומעל לכל, הם 'שקופים', רוחות-רפאים בלתי נראים".
...האמנית תרה אחר ה"עקיבות" שהותירו העקורים, הנודדים, החולפים ונעלמים מעינינו. וכל "עקיבה" היא מציבת זיכרון לנעדר.
המשוררת אגי משעול כתבה בקטלוג לתערוכה "צרור חיים": "ריגש אותי שמהבית השורשי והצברי של אורנה בן-עמי, יצאה אמנית הנותנת ביטוי לכאב ההגירה שחשתי אני כילדה... תחושת בדידות ונדודים שורה על התערוכה כולה. הצניעות האצורה בברזל והנצחיות שלו, ממחישים את המצב המקובע, שאינו ניתן לשינוי, ואת תחושת התסכול וההזדהות שאורנה, בכישרונה ורגישותה, מעוררת בנו".
