מאת: הראלה הלוי, יואב גלזנר
עבור רבים מאיתנו, נדמה שטיפולים רבים ותרופות היו שם מאז ומעולם. אולם, גם תרופות וטכנולוגיות שנראות לנו היום "מובנות מאליהן" עברו כברת דרך ארוכה והתפתחות לאורך השנים - אבולוציה שעיקר מטרתה היא לאפשר לנו לקבל את הטיפול בצורה יעילה ובטוחה יותר.
דוגמה אחת היא האינסולין לטיפול בחולי סוכרת, שהשנה מציינים 100 שנים לגילויו. פרדריק גראנט בנטינג וג'יימס ריקרד מקלוד זכו בפרס נובל ב-1923 על אותו גילוי, ועד היום זוהי התרופה הנפוצה והבטוחה ביותר להפחתה של רמות הגלוקוז בגוף. במרוצת השנים הטיפול באינסולין עבר אבולוציה טכנולוגית מרשימה.
מזרקי האינסולין פותחו לאורך השנים, ועברו מהפך – ממזרק רב־פעמי גדול וכבד לעטי ההזרקה החכמים שאנו מכירים היום. ב־50 השנים האחרונות נכנסו לשימוש גם משאבות האינסולין, משאבות להזלפה מתמדת של אינסולין ומערכות לבלב מלאכותי. קפיצת הדרך הטכנולוגית של השנים האחרונות משלבת אפליקציות סמארטפון המאפשרות למטופל להעלות נתונים למערכות מבוססות ענן.
הרעיון הבסיסי של מתן אינסולין מוכר כבר 100 שנים, אבל צורת המתן הפכה למדויקת, בטוחה ונוחה יותר מאי פעם בעבר.
תרופה נוספת שעברה אבולוציה משמעותית לאורך השנים נחשבת צעירה יותר – "רק" בת 60 שנה – הגלולה למניעת היריון. תחילתו של תהליך הפיתוח התרחש שנים רבות אחרי שכבר הייתה מוכרת לאדם ולמדע היכולת לשלוט בתהליכי הביוץ בקרב חיות באמצעות שימוש בהורמוני מין. באופן מפתיע גם התגלית הראשונית הזו מציינת כעת 100 שנים ומי שחתום עליה הוא לודוויג הברלנדט, רופא אוסטרי המכונה לעיתים "הסבא של הגלולה". ב־1921 הוא ערך ניסויים בארנבות ובשרקניות שהובילו למחקרים נוספים על הפרוגסטרון (הורמון המין הנקבי שמופרש בשחלה לאחר הביוץ), ולהנחת התשתית המדעית שאפשרה בהמשך את פיתוחה של הגלולה למניעת היריון.
מאז הגלולה הראשונה שיצאה לשוק בשנות ה-60 חלו שינויים משמעותיים בהרכבן של הגלולות והן הפכו יעילות ובטוחות יותר לשימוש. זאת בעיקר הודות להבנה טובה יותר של המנגנונים ההורמונליים והמאמץ המתמשך של חוקרים ושל חברות התרופות למצוא גלולות למניעת הריון הגורמות לפחות תופעות לוואי.
האבולוציה של טכנולוגיית העירוי שמצילה חיים
אחד מהתחומים שרבים מאיתנו אינם נותנים עליהם את הדעת הן תרופות הניתנות בעירוי. נכון, את שקיות העירוי שאנחנו מכירים במרכזים הרפואיים כנראה לא תמצאו בארון התרופות הביתי. אולם, בתוך כותלי בית החולים מדובר בתרופה נפוצה ביותר – כ־80% מהמאושפזים זקוקים לעירוי תוך־ורידי (״אינפוזיה״) במהלך שהותם בבית החולים, בין היתר לצורך מתן נוזלים או תרופות, החייאה או שימור וריד פתוח.
טיפול באמצעות עירוי מאפשר לתת תרופות ישירות לווריד. זוהי הדרך המהירה ביותר להוביל את התרופה לדם מבלי שתצטרך לעבור דרך מערכת העיכול. הפרקטיקה של טיפול באמצעות עירוי היא בת כמעט 200 שנים, וזהו ללא ספק אחד מהתחומים שעברו אבולוציה משמעותית, במיוחד בשנים האחרונות.
טכנולוגיות עירוי פורסמו לראשונה ב־1832 על ידי רופא אנגלי בשם ד"ר תומאס לאטה. הוא היה הראשון שעשה שימוש מתועד במתן מלחים למטופלים דרך הווריד, בעזרת מזרק וצינור כסף. למרות הגילוי פורץ הדרך, עברו שנים רבות עד שעירוי תוך־וורידי הפך לכלי סטנדרטי להחייאת מטופלים או לטיפול בזיהומים. עד לשנת 1975 בערך, מכלי זכוכית היו המכלים היחידים שבאמצעותם היה אפשר לתת תרופות ותמיסות במתן תוך-ורידי. למרות שאיכות מכלי הזכוכית השתפרה עם הזמן, שיטה זו נשאה עמה סיכון רב, שכן התמיסה שעמדה באוויר הפתוח הייתה חשופה לזיהומים שונים. וזאת מבלי להזכיר את האתגר שבאחסון ושימוש בבקבוקי זכוכית שבירים.
המעבר מבקבוקים לשקיות עירוי מ־PVC יצר מהפכה בתחום עירוי נוזלים. בשל גמישותן, אין צורך יותר בנתיב אוויר בזמן שהשקית מתרוקנת (בניגוד לבקבוקי העירוי הקשיחים והקשיחים למחצה, דוגמת בקבוקי הזכוכית או הפלסטיק). המעבר למערכת עירוי סגורה אפשר בין השאר לשמור על סטריליות ולהפחית את נפח הנוזל שנותר בשקית לאחר מתן התרופה.
הודות להתקדמות הטכנולוגית, עירוי תוך־ורידי יכול היום לשמש גם לטיפול מתמשך במצבים רפואיים שונים, לדוגמה, עירוי ברזל לטיפול באנמיה חריפה, עירוי ויטמינים במקרים של תת תזונה המתפתחת מסיבות שונות, מתן תרופות לטיפול בדלקת מפרקים שגרונית או טרשת נפוצה, כימותרפיה, מתן נוזלים במקרים של התייבשות ועוד.
אף על פי שיסודות הטיפול בעירוי מוכרות מזה שנים רבות, ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בתחום זה התרחשו בעיקר בעשור האחרון. אחת הדוגמאות לכך היא כניסתה של Viaflo, שקית העירוי המתקדמת של בקסטר (המשווקת בארץ על ידי חברת טבע).
מדובר בשקית עירוי סגורה, המתאימה במיוחד לעירוי תרופות. מכיוון ששקית העירוי גמישה וקורסת לגמרי לתוך עצמה – אין צורך לפתוח נתיב אוויר כדי לרוקן את השקית, דבר המונע חדירת מזהמים לשקית העירוי. בנוסף, בצורה זו מטופלים יכולים לקבל את המינון המלא של התרופה וכמעט לא נותרות שאריות תרופה בשקית העירוי.
שקיות ״חכמות״ מסוג זה מפחיתות את הסיכון לזיהומים הודות לכך שהן לא מצריכות פתיחת נתיב אוויר. הן גם מפחיתות את הסיכון לתסחיף אוויר שעלול להיות קטלני (סיכון שעלול ללוות את השימוש במכלי עירוי קשיחים או קשיחים למחצה), ומאפשרות לוודא כי מטופלים מקבלים תרופות במינון המדויק. בנוסף, שקיות אלה כוללות פתח אטום ונפרד למתן תרופות לצד התמיסה.
האבולוציה של טכנולוגיית העירוי, ממכלי זכוכית בעבר ועד לשקיות עירוי ״חכמות״, מסייעת היום למטופלים הזקוקים לתרופות בעירוי לקבל אותן בצורה בטוחה ויעילה יותר.
