אמיר אביבי הצליח לעמוד באתגר הראשון של כל ספר חדש על ביטחון. הוא מצליח להפתיע. במדינה שבה כמעט 70% מהגברים שירתו בצה"ל ופגשו פנים אל פנים את רוב האתגרים שאביבי עוסק בהם, הוא מצליח להציע תפיסות מרעננות, מקוריות ומאתגרות.
בסקירה מהודקת אך מעמיקה מציג אביבי בספר "לא נשוב אחור" (הוצאת סלע מאיר) את האתגרים הביטחוניים המשמעותיים של מדינת ישראל, אותן הוא מחלק לארבע מערכות שונות: הפלסטינית, האיראנית, דה-לגיטימציה - ומערכה רביעית, משמעותית לא פחות: המערכה הפנימית על שימור הרוח והאמונה בצדקת הדרך. בכל אחת מהמערכות מצליח אביבי לאתגר את הקונצנזוס המקובל - בקרב הימין והשמאל כאחד - ומציע נקודת מבט חלופית.
בנוגע למערכה הפלסטינית, למשל, מערער אביבי על התפיסה שרואה את החיכוך בין יהודים לפלסטינים בין רע הכרחי - במקרה של הימין - לרע שיש להימנע ממנו בכל מחיר, במקרה של השמאל. המודל ההיברידי של חיים יהודיים ופלסטיניים שלובים זה בזה אולי לא נטול חסרונות, אך הוא עדיף בהרבה, כותב אביבי, על מודל ההפרדה.
פעולות צבאיות במודל ההיברידי יכולות להיות "רכות" ונקודתיות יותר, חלקן אפילו בלתי מורגשות - לעומת היקף ועוצמת הפעולה הצבאית במקרה של הפרדה, כפי שניתן ללמוד מההבדלים הקיימים כיום בין פעילות צה"ל ביהודה ושומרון לזו ברצועת עזה. במילים אחרות, הערבוב דווקא מוריד את עוצמת הכוח ומאפשר חיים פשוטים יותר לשני הצדדים. אביבי מבהיר את הסוגיה הזו בהרחבה ומתבסס על ניסיונו עתיר השנים כלוחם ומפקד, כמו גם על מחקריו של ידידו ושותפו לדרך, האלוף במיל' גרשון הכהן.
רעיונות נוספים בספר עוסקים בשאלת צבא העם לעומת צבא מקצועי, באיום הרחפנים והכטב"מים, ביחס ל-BDS ולקשר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות. כאן מציע אביבי נקודת המבט שפיתח כ"ילד משרד החוץ" שנדד בין מדינות כבנו של הדיפלומט והשגריר פיני אביבי. תודעת הגלות נוכחת היטב לאורך הספר ומופיעה כבר על הכריכה: התמונה בחזית הספר מציגה לוחם חמוש ונושא אפוד העומד בגבו אל הקורא, משקיף לאיזו נקודה לא ידועה באופק. אך צלו אינו תואם את צלליתו. אדרבה, מדובר בצללית המוכרת לכל, של הילד היהודי העומד עם ידיו מונפות בהכנעה, לראשו כובע קסקט. על חזהו של הילד, על הרצפה מול החייל, מבצבץ מגן דוד צהוב.
וכאן אנו מגיעים לנקודת התורפה של הספר, דווקא באבן הראשה שלו: תפיסתו האידאולוגית של אביבי. אביבי מניח כמובן מאליו שציונות זה טוב, צדקת הדרך איננה מוטלת בספק, והאלטרנטיבה לכל מה שכתוב בספר היא ילד עם ידיים מונפות וטלאי צהוב. הוא לא מציע הסבר ערכי לתפיסתו מעבר להסבר הביטחוני, ושאלות מוסריות נדחקות מפני השאלה האינסטרומנטלית של מה מועיל או מזיק לביטחון ישראל.
כמו כן, הבחירה לצייר את ה-BDS כמערכה מעצימה מעט את גודל הבעיה, ועל אף שגם כאן נעשית עבודה מעמיקה בתחקיר, קשה לומר שהישראלי הממוצע חש איום אמיתי מול קריאות החרם על ישראל.
נדמה לי שהפרק שנקרא "מתגובה ליוזמה", מתמצת את טענת אביבי. לדבריו, ישראל צריכה להוסיף מרכיב לעקרונות הביטחון הלאומי ששורטטו על ידי בן גוריון. לצד הרתעה, התרעה, התגוננות והכרעה, דורש אביבי לשלב את הרוח כמרכיב יסוד בתפיסת הביטחון הלאומי. "בלי רוח שום טנק ושום מטוס לא יעזרו", הוא כותב, ומציג את הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה של העם היהודי למול תחושת הרפיון הכללי שפשטה כיום.
כפי שהוא מנסח, עלינו לבחור בין "מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכפורים", כשההבדל בין שתי המלחמות, שהיו קיומיות למדינת ישראל, הוא שבאחת ישראל הפתיעה ובשנייה היא הופתעה, והיוזמה איננה תלויה רק במומחיות צבאית אלא בעיקר בשכנוע פנימי עמוק בצדקת דרכנו.
על אף הניסיון הרב שצבר בלשכת הרמטכ"ל, שביקר את מערכת הביטחון ופיקד על בית הספר להנדסה צבאית, הספר נפתח דווקא בסיפור משמעותי מימיו כמפקד גדוד ההנדסה הקרבית 605, בשיא המאבק באינתיפאדה השנייה. אביבי מספר כיצד בשיחה שערך עם הלוחמים קפצה לראשו שאלה אותה הציג בפני החיילים. כמה מכם היו בירושלים, שאל. התשובות הללו הותירו בו רושם בל-יימחה. מחצית מהנוכחים הניפו את ידיהם. כמה מתוכם היו בכותל המערבי? שוב, מחצית מהעונים בחיוב. באנקדוטה הקטנה הזו רואה אביבי את הבעיה, וזו הפריזמה שדרכה הוא מציע פתרון.
