"כבר בפרק הראשון אני מתאר את הכישלון הכי גדול בקריירה הצבאית שלי", אומר בכנות ארז כ"ץ. "זה היה אירוע בו נהרגו ונפצעו חיילים שבאחריותי. הסיבה היא לתת לקורא את ההרגשה שלא באתי לחרטט אותו, אלא לחלוק איתו את הרגעים הקשים שלי".
אל"מ במיל' כ"ץ (58) מביא בספרו "לישון עם הנעליים" (הוצאת ידיעות ספרים) את הסודות שמאחורי ניהול הלחימה בדרום לבנון, יהודה ושומרון ועזה. הספר מאפשר הצצה לאופי הלחימה ולמנהיגות בשגרה ובשדה הקרב ונכתב ברובו סמוך למאורעות. הוא מתאר הצלחות, אבל גם אכזבות ורגעי כאב.
כ"ץ, ששירת בצה"ל 32 שנים, מספר על מבצעים בעזה ובאיו"ש ועל מרדפים אחרי מחבלים בעומק לבנון, וגם על מפגשים קשים עם משפחות שכולות. "אני לא מפקד חנון", הוא כמעט מתנצל, "אבל קפדן, מתעניין באנשים ויודע להפעיל גם רגש וחמלה".
7 באוקטובר תפס אותו בחופשה בקפריסין עם כל המשפחה, אשתו זוהר אותה הכיר בגדוד והילדים מאור, עומרי, זיו ואורי: "כשעומרי הראה לי בפלאפון שלו את ג'יפ הטויוטה שחורש את שדרות, אמרתי שזה פייק ניוז. רצתי לרשתות ולטלגרם ונהיה לי שחור בעיניים. חיפשנו טיסת חילוץ של אל על ולמחרת בבוקר כבר הייתי על מדים בחמ"ל בפיקוד דרום. מאז ועד היום אני במילואים, מנהל לחימה בפיקוד דרום".
בספר מתאר כ"ץ גם מבצעים וקרבות באזור הדרום, מעצרים של מבוקשים בשכם וברמאללה, ומפגשים עם אנשים שונים במהלך הקריירה. הוא נזכר למשל איך כמ"פ צעיר השתתף במבצע לעצירת ראש הפת"ח ברמאללה: "הגיע מידע מודיעיני שהוא יגיע לבית קפה בלב מחנה פליטים. נכנסנו עם שני רכבים בשעות הבוקר ללב השוק, סגרנו את בית הקפה, הוא ניסה לברוח ושלפנו אותו מתוך בסטה של ירקות".
איך זכרת את כל הפרטים שאתה מביא בספר?
"כשהייתי חוזר בלילה ממבצעים בעזה למשרד, במקום לישון רשמתי רשימות. אני זוכר שהייתי אצל משפחה שכולה, יצאתי עצוב עם עיניים אדומות, עליתי לאוטו, עצרתי בבית הקפה הכי קרוב, וכתבתי ישר מהבטן את חוויות היום.
"כשהייתי בעזה ונהרג לי חייל, הייתי יוצא בסוף השבוע הביתה ואנשים ישבו בבתי קפה. שמחתי. אנחנו נלחמים כדי שאנשים בישראל יוכלו לחיות חיים נורמליים. זה נכון גם לגבי הפגנות. במלחמת לבנון היה את ארגון ארבע אמהות. תמיד יש חלקים בעם שיש להם ביקורת על הממשלה והצבא, ובמובן הזה אני מכבד מאוד אנשים שבאים להביע את עמדתם. זו מדינה דמוקרטית. זה לא פוגע במחויבות למשימה. שירתי 32 שנים כחייל וכמפקד, שבע שנים במילואים בתפקידים בכירים, ואני חושב שברוב המקרים הפוליטיקה לא נכנסת לצבא".
הוא נולד במושב דישון שבצפון, וכששירת שם הרגיש שהוא מגן על הבית. היום הוא מתגורר בכפר מנחם. אמו נשארה בדישון וכיום היא מפונה בבית מלון: "בסוף אנחנו, הצבא, נכשלנו בהגנה על המדינה ושילמנו מחיר כבד. הביקורת על הצבא חשובה ולגיטימית. הצבא מתחקר את האירועים בשקיפות, לא נסתיר שום דבר".
